פעולתו של משה מונטיפיורי שנמשכה כשנות-יובל, היתה בעיקר פילנתרופית – לשפר מצבם של יהודי הארץ ושל אלה הרוצים לעזוב מצוקות הגולה ולעלות אליה. היתה בו אהבת ציון עמוקה עד מאוד – אך לידי חזון קץ הגולה והקמת מלכות ישראל מחדש לא הגיעה.
הרב יהודה ביבאס חלם על מפנה יסודי בגורל העם – גאולתו מנוון הגולה ושחרור ארצו מידי משעבדיה. אך פעולתו היתה קצרת ימים, וכנראה הצטמצמה רק במסעי תעמולה בארצות אירופה, בשנות תקצ"ט-ת"ר. דומה שמתוך אכזבה באחיו שלא הבינו לרוחו פרש מפעילותו לתחיית העם.
הרב יהודה אלקלעי נחשב בדין לאבי-אבות הציונות הדתית. ארבעים שנה בקירוב הטיף לעמו לקרב את ישועתו בידיו הוא. נישא על כנפי חזון המשיח, שאת פעמיו דימה לראות בכל מאורעות הזמן, הציע לעמו תכנית מפורטת להחיש את בואו, על ידי כנוס גדולי וזקני העם, "האסיפה המאושרת" שתפנה לאומות העולם להרשות לישראל לחזור לארצו, ואשר תארגן את היציאה מן הגולה ואת בנין הארץ באמצעות מס-המעשר.
הוא טלטל את עצמו ממדינה למדינה והפיץ את רעיונותיו בכתב ובעל-פה, אך מעטים היו שהבינו לדעותיו, ורבים התקוממו נגדו. כל חייו וכל מעשיו המרובים היו נתונים-נתונים למטרה זו, לה התמסר בכל נפשו ולמענה סבל צער רב, בתור מבשר חזון לדור, שלא הוכשר לאמצו אל לבו מקוצר-רוח ומקשי השעבוד הגופני והרוחני שבגלות. הוא לא זכה לראות בנצחון רעיונותיו – אך הזרע שזרע צמח ונשא פירות אחרי מותו. "האסיפה המאושרת" עליה חלם קמה בדמות התנועה הציונית והקונגרס הציוני[1], שהחל בפעולה מדינית בין האומות, בארגון העם לעליה ובבנין הארץ באמצעות הקרנות. אלקלעי חלם גם על תחית השפה בפי העם – וגם רעיון זה מצא את מגשימיו רק זמן קצר אחרי מותו.
הרב יהודה אלקלעי
הרב יהודה אלקלעי נולד בשנת תקנ"ח בסרייבו בסרביה לאביו שלמה חי, שהיה שליח-ציבור ומורה לילדים בקהילה. רבותיו היו ר' יעקב פינצי ור' אליעזר פאפו בעל ":פלא יועץ". בשנת תקפ"ה או תקפ"ו נתקבל לשליח-ציבור ומלמד-תינוקות בקהילה הספרדית בזמלין, הסמוכה לבלגראד. לאחר שנים נהיה רב העדה, ושימש אותה עד יום עלותו לארץ ישראל להשתקע בה. בשנת תרל"ד.
עבודתו כמלמד העמידתו על הצורך לחבר ספר דקדוק, כדי שילמדו ממנו התלמידים לבטא ולקרוא נכונה את המלים – כי הקריאה והבטוי הנכונים עיקר גדול הם בתפילה. ספר זה, הנקרא "דרכי נועם", והכתוב בלשון לאדינו, הוציא בשנת תקצ"ט בעזרת חברי קהילתו.
אלקלעי שהיה שקוע בספרות הקבלה, מביע בהקדמתו[2] לספרו את השקפותיו הכלליות על מצב בני ישראל והגאולה המקווה. כרבים אחרים בימיו החזיק בדעה, כי שנת ת"ר נועדה להיות התחלת הגאולה והוא קורא לאחיו להתכונן לקראתה על ידי תשובה: "בשנת ת"ר נעזר על ידי תורה, תפילה וצדקה, נפתח פתח כחודה של מחט"[3].
הרב אלקלעי יודע על מסורת, כי כל שנה הראויה לגאולה, אם תמצא את עמו בלתי מוכן לה, עלולה ליהפך לשנת אסונות, ועל כן הוא מאיץ באחיו להטות אוזן לקריאתו.
לכאורה הטפתו לתורה, תפילה וצדקה איננה שונה מקריאת שוחרי וחוזי גאולה שקדמו לו – אך לא כן הדבר. יש בקריאתו נעימה חדשה: פניה להדבק בציון ולחזק את ישובה – כאקדמה לגאולה.
מהרב יהודה ביבאס, שבאותו זמן עבר בארצות הבלקנים וקרא לעם לשוב לציון, שמע פירוש חדש למושג התשובה. משמעותה לא רק עזיבת החטא, חרטה על העבר וקבלה על העתיד – אלא שיבה לארץ ישראל, שבה נוהגים כל המצוות, ובה שורה השכינה – ורק שם אמונתו של היהודי שלמה[4].
הרב אלקלעי לא קבל את פירושו של הרב ביבאס, אם כי הוא מביא אותו בארוכה, על כל קיצוניותו, דהיינו: שעל העם לצאת את הגולה ולשוב לארץ האבות, כאקדמה לגאולה. לפי הרב אלקלעי יש ביד העם לקיים "השיבה" על ידי דרישת ציון וירושלים, ביקוש בלב שלם לחזור לארץ ישראל.
לפי דעה זו מתפרשים שלושת יסודי התשובה: תורה, תפילה וצדקה לאור החובה המוטלת על העם להתקשר בלב ונפש לארץ האבות.
"תורה – לאמור, עלינו ישראל, ליתן את לבנו לשוב לירושלים וארץ ישראל, שם מקום התורה, שקראו משפט אלוהי הארץ, ולקבל עול מלכותו כביכול, דווקא בארץ ישראל".
"צדקה – על בני חוצה לארץ לתמוך בבני ציון. להראות, שאפילו אנו בחוצה לארץ. לבנו דבק באהבת הארץ ויושביה", הוא מרחיק לכת ואומר "עלינו להוציא את לחמינו מפינו, ולהשתדל לעזור לאדונינו יושבי הארץ".
"תפילה – …כל העולם לארץ ישראל, וכל האדונים הדרים בה חייבים לומר תפילה, עלינו אנשי חוצה לארץ, שהקב"ה יקבץ פזורינו במהרה בימינו בעבור שמו הגדול"[5].
דבריו לא מצאו אוזן קשבת, והיו גם שלעגו לו. הוא רואה חובה לעצמו לצאת נגדם, ובשנת ת"ר הוא מפרסם את ספרו השני "שלום ירושלים", גם הוא כתוב בלשון לאדינו[6]. הוא מוכיח בראיות מן הספרות התלמודית, הרבנית והקבלית, כי שנת ת"ר מיועדת להתחלת הגאולה. הוא מדבר קשות עם בני קהילתו על זילזולם בתורה ובמצוות. הוא מפחד, כי אם בני ישראל לא יעשו תשובה, תהפך השנה לרעה. הסימנים הראשונים של השנה החדשה לא היו טובים: "ותשיג אותנו השמועה על השריפה המרה אשר שרף ה' בליל ראש השנה את שלוניקי עיר ואם בישראל יע"א… לא יצאנו את תשרי השיגתנו רעה שניה, שמועה שכבה נר ישראל, על הלקח ארון אלוקים מאור גלותנו, אבי התעודה רבנו משה סופר"[7] –ועל כן חובה כפולה ומכופלת עליו להזהיר את אחיו.
בספרו הוא מפתח את הרעיונות, אותם הביע בהקדמתו ל"דרכי נועם". תשובה פירושה: קבלת אלוקותו יתברך – אך זו אי-אפשר בחוצה לארץ, כי הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה – לכן "בהיותינו בחוץ לארץ עלינו לשוב במחשבתנו לארץ ישראל".
אלקלעי תובע ביטוי מוחשי ביותר להתקשרותנו במחשבה לארץ ישראל על ידי הפרשת מעשר לטובת הארץ.
"התשובה הראשונה והתיקון הראשון ועול-מלכות הראשון שעלינו לקבל הוא לקבל עלינו את הפרשת המעשר, מכל מה שאלוהים ברוך הוא יתן לו בריווח, בתוך אותה שנה וישלחנו לירושלים"[8].
המעשר דומה למס שאנחנו משלמים לארץ. "כמו בדרך משל אנו נתיני תורכיה השוכנים באשכנז, אפילו הכי בכל שנה עלינו ליקח עדות כתובה, ששלמנו למלכנו את מסנו. וכן האשכנזים השוכנים בתורכיה עליהם לשלוח שנה, שנה את מסיהם, ועקב מס זה אין הם מאבדים את החזקה, ונחשבים כעבדיו, אפילו שאינם שוכנים בארצו. וכן גם אנו נשמור על זכותנו לקבל וליתן לביתנו את משפט המלוכה, על ידי כך אנו נחשבים כנתיניו, ואין אנו מאבדים החזקה, אפילו אם שוכנים אנו בנכר"[9].
לא עבר זמן רב למן הופעת הספר ושינוי גדול חל בדעותיו של הרב אלקלעי על דרכי הגאולה.
המפנה בדעותיו בא בעקבות ההצלה של קרבנות עלילת הדם בדמשק. אם בספרו "שלום ירושלים". שנכתב במחצית הראשונה של שנת ת"ר, מצייר אלקלעי לעצמו את האתערותא דלתתא על ידי התקשרות העם במחשבתו לציון והמלכתו עליו את אלוהי הארץ על ידי נכונותו להפריש מעשר למען ארץ ישראל – הנה אחרי פעולת ההצלה, נתגלתה לו האפשרות הגדולה, שיש לעם לפעול לשחרור עצמו. מאז הוא דורש מעמו לארגן את יציאתו מן הגולה לארץ האבות בעזרת מלכי האומות, להתישב בארץ ולבנות את בית המקדש.
שתי תופעות חדשות לגמרי בחיי יהדות הגולה ציינה פעולת ההצלה למען יהודי דמשק: א. המאמץ המשותף של כל פזורי העם וההתערבות המוצלחת של נציגי יהדות מערב-אירופה העשירה; ב. התמיכה שהם קיבלו מכמה ממלכות באירופה. התופעה הראשונה חזקה דעתו של אלקלעי, כי הגאולה עתידה לבוא על ידי עשירי העם: "אין הדבר תלוי אל בשרינו אשר חננם אלוקים דעה בינה והשכל… ולהם המצוה הזאת לרחם על פליטתנו"[10]. התופעה השניה גלתה לו את האפשרות לקבל עזרת העמים לשיבת ישראל לארצו. "צרת אחינו אנשי דמשק, אשר כמוה לא נהיתה וכמוה לא תוסיף, אשר הוכרחנו לעזרת מלכי העמים להורותינו, שהדבר תלוי בבקשת מלכי העמים"[11].
עלילת דמשק היתה בעיני אלקלעי לא רק אזהרה ליהדות לעזוב את הגולה, אלא בעיקר היתה בפעולת ההצלה דוגמה והתחלת הגאולה "התשובה הזאת מתיחסת מאד אל הגאולה והיא ראשיתה".
הצעד הראשון לקראת מעשה הגאולה צריך להיות איחוד העם באמצעות אסיפת זקנים. שהוא קורא לה "האסיפה המאושרת", שתתמנה על ידי שרי ישראל וגדוליו. מתפקיד האספה להסיר כל המחיצות וההבדלים בין העדות השונות על ידי תיקון נוסח תפילה ומנהגים אחידים לכל העם[12], אספת הזקנים שהוא המוסד העליון של העם, וכינוסה וקיומה היא בבחינת "קיבוץ גלויות", תפנה לאומות העולם להכיר באחד המנהיגים כראש האומה, והוא יהיה משיח בן יוסף. האספה תפנה לאומות העולם לתת רשות ליהודים לצאת את ארצות הגולה ולהתישב בארצם הם.
בהגיעו לדעות אלה, מקבל אלקלעי פירושו של הרב יהודה ביבאס למושג תשובה במלוא משמעותו, ועושהו אבן-יסוד לרעיונותיו. אלקלעי מבדיל בין תשובה פרטית לתשובה כללית. תשובה פרטית, היא תשובת היחיד, עזיבת דרכיו הרעות, ותשובה כללית היא תשובת העם. שהיא שיבת העם לארץ ישראל. תשובה זו היא מתנאי הגאולה. אין ספק לאלקלעי, כי מלכי האומות ירשו ליהודים לצאת את הגולה ולהתישב בארצם "כי מלכי חסד הם, והקב"ה יתן בלבבם ויקראו לנו דרור לשוב אל אחוזתנו ואל נחלת אבותינו"[13].
היציאה מן הגלות תהיה לאט לאט בהתאם למסורת, שלא יעלו בחומה לארץ ישראל. וזה בשל שני טעמים: א. העם קשה עורף הוא ולא ירצה לעזוב את הגולה בהמוניו. "בזמן הזה, שאנו יושבים שקטים ושאננים בארצות העמים". אין לצפות ליציאה המונית, אולם "במשך הזמן בראותם הר בית ה' נכון, יתעורר לבם" לעלות. ב. הארץ חרבה ושוממה. ועל כן לא טוב, שהעם יעלו כולם ביחד "שלא נהיה נטושים על פני השדה כשוכני אוהלים, אלא מעט מעט, עד שתבנה ותכונן ארצנו במהרה בימינו"[14]. המעשר, שעל ישראל להפריש, יוקדש לקנין הארץ ולתמיכת המתישבים בה.
הספר "מנחת יהודה", בו הוא מתווה את תוכנית הגאולה, נדפס בשנת תר"ג, אך הוא נכתב עוד זמן רב קודם לכן תחת רושם פעולת ההצלה למען יהודי דמשק. בטעם הביא חיבורו לבית הדפוס שלחו אלקלעי לחכמי ירושלים, שיחוו דעתם על דבריו: אולם לא זכה לקבל מהם תשובה. הוא הדפיס את ספרו מבלי לחכות למוצא פיהם, והוא משביע אותם, "שבתוך עשרה ימים לקבלת הקונטרס הזה, תמנו עשרה זקנים, בעלי תושיה, שיעמדו על דברי" וזה מפני שהדבר תלוי בחכמי ירושלים, כי הם "בני היכלא דמלכא, ועליהם לעורר את שרינו הגדולים" לגשת לביצוע התוכנית[15].
אלקלעי שלח את חיבורו גם למונטיפיורי, ואולי גם לכרמיה ולבית רוטשילד להם מוקדש הספר בשל מאמציהם למען יהודי דמשק, ולהם הועיד אלקלעי תפקיד גדול בתוכניתו ("על ידם יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, ובית מקדשנו ותפארתנו יבנה על ידם במהרה בימינו"). ממונטיפיורי קבל מכתב תודה ואותו הדפיס בספר.
הספר נתקבל בלעג בין המשכילים, ובחשד על ידי האדוקים. איגנץ איינהורן אחד מראשי הלוחמים למען הרפורמה, כתב עליו ב"ליטראטורבלאט דעס אריענטס" (1844, גליון 17) כי "אחת מהצרות אשר נתהוו מהתלאות אשר עברו על אחינו בני ישראל בעיר דמשק בשנת ת"ר, הוא גם כן התהוות הספר הזה". הכותב מאשים את אלקלעי בחנופה למונטיפיורי, לכרמיה ולבית רוטשילד, ומביא את צערו, שנמצא מצנאט (הספר נדפס על חשבון הגביר חיים גבריאל כהן מווינה) להדפיס "קונטרס מבולבל ומטורף", בשעה שלחכמים נודעים ומפורסמים אין תומך. על התקבלות הספר בין האדוקים תוכיח עדותו של אברהם רוזאניס, שבימי נערותו ברוסטשוק, בבולגריה כמעט שדנו אותו לשריפה[16].
בשנים הבאות הוא מוציא את הקונטרסים "קול קורא" (תר"ח) ו"פתח כחודה של מחט" (תר"ט), בהם הוא חוזר להגן על דעותיו ולחזקן. הוא סבור, כי אנגליה תהיה הראשונה לעזור לעם ישראל לחזור לארצו, ומשביע שוב את חכמי ארץ ישראל להביע דעתם על דבריו. שתיקתם מעכבת את הרבים מלעשות תשובה, "ולכן במטותא מנייכו, מלכי, תנו לה' אלהיכם כבוד, ואל תעכבו גאולתן של ישראל, ואל תעכבו את הרבים מלעשות תשובה כללית בעת הצרה הזאת"[17].
משלא הצליחו חיבוריו לעשות נפשות לרעיונותיו, יוצא אלקלעי בשנת תרי"א למסעות באירופה, כדי לעורר את העם. הוא מבקר בבוקרשט, לייפציג, ברלין והמבורג. בלייפציג הדפיס את ספרו "קול מבשר" (תרי"ב), בו הוא מסכם דעותיו על סדר הגאולה. העולם יתקיים שש אלפים שנה. משנת ה' ת"ר עד סוף האלף השישי הם ימות המשיח… בתקופת ימות המשיח יש לפעול בדרך הטבע לקיבוץ גלויות על ידי משיח בן יוסף, ראש העם. אשר גם יבנה את בית המקדש. בתקופה זו יוכלו גם הגויים לבוא על תיקונם. אלקלעי מקווה, כי מלכי אירופה יעזרו לישראל לשוב לארצו, אך אם לא יעשו כן, יביא ה' עליהם מלחמות ומהפכות, והתשובה תבוא לישראל על ידי השולטן, מלך ישמעאל[18]. ועוד הוסיף לרומם ולשבח בדבריו את השולטן, שהוא יהא גואל ומקבץ ישראל מארבע כנפות הארץ.
דברים אלה על השולטן עוררו בהרב יעקב אטלינגר, רבה של אלטונה, את החשד המוזר, כי אלקלעי הנהו "מיסיונר מוסלמי", והוא פירסם נגדו כרוז בבטאונו "שומר ציון הנאמן". הכרוז היה מופנה במיוחד לאנגליה, בה עמד אלקלעי לבקר. בבואו לאנגליה הצליח אמנם לטהר עצמו מן החשד, אך לא לרכוש לדעותיו את חוגי בעלי ההשפעה היהודים. בלונדון פירסם את ספרו "מבשר טוב" בעברית וגם באנגלית. ספר זה כקודמיו דן בגאולת ישראל על ידי משיח בן יוסף, שהוא נמשח על ידי האסיפה המאושרת, היא אסיפת הזקנים. הוא קובע את ההבדל בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד: "וקיבוץ הגלויות הם שני חלקים: הבאים קודם בנין הבית נקרא קבוץ גלויות על ידי משיח בן יוסף, והבאים אחרי בנין הבית, נקרא קבוץ גלויות על ידי משיח בן דוד… והמשיח בן דוד נדחי ישראל יכנס באותות ובמופתים וביד חזקה, וכל המאמרים שאמרו חז"ל דרך נס ופלא חוץ מן הטבע, הם אמרו על ביאת המשיח בן דוד, כי אחרי בנין הבית יהיו ישראל ראויים להעשות להם נסים נגלים, וכל המאמרים שהם אמרו דרך הפשט, הם על משיח בן יוסף, שכל ענינו הוא בדרך הטבע בנסים נסתרים"[19].
בהיותו בלונדון דרש מאת דייני הקהילה הפורטוגזית, שיפסקו אם פעולתו אסורה או מצוה. הדיינים הסתתרו מאחורי הנהגת הקהילה, שהורתה להם לא להיזקק לשאלה זו, שהיא מדינית ולא דתית. ברם, ראש בית דין העדה. הרב דוד מלדולה, פירסם ב"ג'ואיש קרוניקל" קטע מדרשה שדרש, ובה הוכיח, כי הגאולה תהיה בידי שמים ולא בידי אדם, עם זאת הצליח אלקלעי ליסד במטרופולין הבריטית חברה לישוב ארץ ישראל, שנקרא "שלום ירושלים" וכעדת עצמו: "בכל יום היתה החברה הלוך וגדול מיהודים ואינם יהודים", אולם אחרי עוזבו את העיר התפרקה[20]. פעולותיו של אלקלעי בלונדון סוכמו במאמר קצר ב"ג'ואיש אינטליג'נס", בטעון החברה המיסיונרית בלונדון: "הרב יהודה אלקלעי, רב מלומד מזמלין, נסע בכל ארצות אירופה לעורר את היהודים לארגן חברות, כדי לקדם את רכישתה המחודשת של ארץ מולדתם. הוא פנה כאן לאנשים רמי-מעלה והראה להם חיבור שלו מכתב יד, בו הוא מוכיח מכתבי הקודש, כי הגיע הזמן שעל היהודים לנקוט בצעדים, כדי לשוב לארץ שהובטחה להם. אולם הוא לא נתקבל יפה במקומות הגבוהים. התשובה שקיבל היתה: אתה תגדיל את מצוקת שביינו. הם הסבירו את זה כך: יהודי אנגליה רוצים להתקבל לפרלמנט, היות והם רוצים לראות באנגליה את מולדתם. אם הם מביטים אל ארץ אחרת כמולדתם, אז לא יתקבלו. הרב אלקלעי הצליח יותר אצל אנשים אחרים. כתב היד שלו נדפס בעברית ובאנגלית, ובלונדון נוסדה חברה למען השגת מטרת הרב"[21].
בלי ליאות ממשיך אלקלעי בהפצת רעיונותיו. הוא מפרסם שלושה חיבורים נוספים: ,שמע ישראל" (תרט"ו), "ספר חיים" (תרט"ז), שהוא הגדול בחיבוריו, ו"גורל לד'" (תרי"ז). באותה שנה הוא יוצא שוב למסעות באירופה, בשנת תרי"ח הוא מדפיס מהדורה שניה של ספרו "גורל לד'", ומצרף לו אגרות והסכמות, שהיו לו מאישים שונים, ביניהם הרב ראובן ברוך, רב עדת הספרדים של ווינה, ר' יעקב יוסף אטינגר, הראב"ד של ברלין, הרב גדליה טיקטין האב"ד של ברסלוי, ר' אליעזר הורביץ רבה של ווינה, אהרן ילינק, המשורר העברי מנדל בר"י שטרן, מיכאל זקס ויוליוס פירסט. זה האחרון, אשר פעם היה חבר באגודת הסטודנטים היהודים ששאפה להקים מושבה יהודית בארץ ישראל[22], הראה לאלקלעי חוזה, שעשה הוא וחבריו עם חברת אניות למען הסעות עולים לארץ ישראל בהנחה גדולה.
בשנת 1860 נוסדה בפריז חברת "כל ישראל חברים" ובפרנקפורט דאדר "חברת ישוב ארץ ישראל". הרב אלקלעי רואה בהתיסדות חברות אלה ואחרות סימן לאחדות ישראל ההולכת ומתהדקת, והיא מעוררת בו את התקוה, כי עוד מעט תתקיים "האספה המאושרת", לה הטיף במשך עשרים שנה. בתקוה זו הוא מתחזק על ידי יסוד חברת "מקיצי נרדמים", להוצאת כתבי-יד של ראשונים, באשר ראה בה "תחילת תחיית המתים, שתהיה החכמה אשר מתה עמהם, והחכמה תחיה את בעליה, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו"[23]. הוא טוען גם לאיחודן של חברת "כל ישראל חברים", "חברת ישוב ארץ ישראל" ו"מקיצי נרדמים": "זה הדבר אשר צוה ה' אל ראשי בני ישראל, מיסדי החברות הקדושות האלה, לקרב אותם אחד אל אחד, והיו לאחדים והחוט המשולש לא במהרה ינתק"[24]. בשנת תרכ"ד הוא מפרסם ספרו "מעודד ענוים", שכתב לכבוד "חברת ישוב ארץ ישראל", ובו הוא מתפלמס עם אחדים מחכמי ירושלים, שהביעו התנגדותם לפעולות החברה. הללו טענו, שאין ערך להקמת מושבות חקלאיות, כי הארץ חרבה, שוממה ומלאה שודדים, וחיי המתישבים בכפרים יהיו הפקר. כן הסתמכו בהתנגדותם על מאמר חז"ל, כי ישראל מושבעים לא לעלות בחומה ולא לדחוק את הקץ. אלקלעי סותר את כל נימוקיהם וטענותיהם. הוא מדבר בשבח החברה והרב צבי הירש קלישר, שהיה אחד ממנהיגיה, וגם משיא לה עצות כיצד להתחיל במפעל ההתישבות. "ראשית תבואתם תהיה לבנות בתים עד מקום שידם מגעת, ובכל דרך מהלך שעה יהיה כפר אחד כדרך אירופא, כמו שיעד הנביא "פרזות תשב ירושלים" (זכריה ב, ח) ואחינו שבגולה יבואו או ישלחו לקנות להם בית במקח שוה…"[25].
פולמוסו של אלקלעי עם חכמי ירושלים עורר אחד מהם להשיב עליו. בשנה שהופיע בווינה ספרו "מעודד ענוים, שהה באותה עיר הרב נחמן נתן קורונל, שד"ר של ישיבת "תפארת ישראל" בירושלים. בהקדמתו לספרו "חמישה קונטרסים" שהוציא אז, הוא מאשים את אלקלעי, כי על ידי פירושו, שתשובה משמעותה שיבה לארץ ישראל מרחיק הוא רבים מדרך התשובה. הוא אומר, כי גם בני חוץ-לארץ יכולים לזכות לתשובה, על ידי תמיכתם במוסדות התורה בציון. הוא לועג לדעותיהם של אלה הסבורים, כי הגאולה תבוא בעזרת מלכי האומות, הסבורים כך מסתמכים בעיקר על דברים שמצאו בפירוש הרמב"ן לשיר השירים – אך פירוש זה איננו לרמב"ן, ובכן ב"כשל עוזר נפל עזור".
תשובת אלקלעי לא איחרה לבוא. בספרו "רגלי מבשר" (תרכ"ה), שכתבו לכבוד חברת "כל ישראל חברים", הוא סותר כל טענותיו של מבקרו, ואומר שהלה לא הבין את דבריו. הוא מדבר עמו משפטים גם על לשון הביטול והבוז שהשתמש נגדו: "אם אפילו היה משיב כהלכה, היה לו להשיב בדרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין חכמה"[26].
אלקלעי מקדם בברכה כל מפעל להטבת מצב בני הארץ, אך עם זאת הוא מזהיר, כי אין לראות בפעולות פרטיות אלה שום תחליף לעבודת הגאולה, לה הוא מטיף, ושהיא לטובת העם כולו ושעל הדור לבצעה. כאשר נוסדה בירושלים חברה לבנין בתי-מחסה לעניים, הוא כותב להם: "אני אפיל תחינתי לפני כבוד תורתם, למען החסד והרחמים אל תורידו את הדבר הגדול והקדוש הזה מגדולתו מן הכלל אל הפרט. מצות ישוב הארץ היא מצוה כללית… ולא תוציאו את הרבים ידי חובתם, חובת ישוב הארץ. בבנין בתי-מחסה שהוא דבר פרטי… וכל דבר פרטי אינו אלא חיי שעה"[27].
הוא מעורר אותם לקדם ישוב הארץ על ידי פניה לעשירי בני עמנו בחוץ-לארץ, שיקנו ויבנו להם בתים בארץ וישכירום לעשירים ועניים. חובבי ציון בחוץ-לארץ ישלחו כל אחד, אחד מבניו או משרתיו להתישב בארץ, ובה ימשיך כל אחד במלאכתו ומסחרו, בו רגיל היה לעסוק בארצו הוא. על ידי כך תבנה הארץ ויפתח פתח לגאולה.
וויכוח והוכחה היו לו, לא רק עם אלה, שציפו לגאולה מן השמים, וסרבו לנקוף אצבע כדי לקרבה במעשיהם ופעולותיהם, כי אם גם עם אלה, שהתיאשו ממנה לגמרי. אלקלעי סבור היה, כי ההתבוללות והריפורמה בגרמניה היא תופעה חולפת. הוא דימה, כי יהודי גרמניה ציפו כמוהו לגאולה בשנת ת"ר, ואחרי שלא נראו האותות המקווים התיאשו מן התשועה, חיפשו את קרבת הגויים, התאזרחות במדינותיהם ושוויון-זכויות עמהן. וכתוצאה מכך שלחו יד בקדשי ישראל למען הסיר המחיצה בין העמים וביניהם. אלקלעי משוכנע, כי כאשר המתבוללים ובעלי הריפורמה יווכחו לדעת, כי התשועה קרובה לבוא, יעמדו על טעותם ויחזרו בהם. בהתאם להשקפתו זו ראה אלקלעי בהפצת רעיון הגאולה את האמצעי היעיל ביותר במאבק עם הריפורמה, כדברים האלה כבר כתב ב"קול קורא" בשנת תר"ח והוא ממשיך להחזיק בהם.
וכעת שהוא מציע לעשירי הארץ לקנות בתים בארץ ישראל, הוא פונה למתבוללים: בשל מה חיפשתם את ההתאזרחות בארצות הגויים ושוויון הזכויות, שהם מעניקים לכם בצרות עין, ושבשבילה חללתם ברית אבותינו? – הלא רק למען תוכלו לקנות אחוזות, שדות וכרמים כמוהם, אם כן "בואו אחי, בואו רעי, וקנו אחוזה בארץ אבותיכם וארץ אחוזתכם"[28].
אלקלעי מטיף לחברת "כל ישראל חברים, להגשים רעיונותיו בדבר הגאולה ומבקש ממנה להעמיד ישוב הארץ במרכז פעולותיה. יודע הוא מגמתה לבוא לעזרת קיבוצים יהודיים שונים, אך הוא דורש ממנה לא להסיח דעתה מן "התשועה השלמה, היא תשועת הכלל, ומתשועת הכלל יוושע הפרט, והתשועה השלמה היא בארץ נחלת-אבותינו"[29].
הוא פונה לחברה זו ולחברות אחרות העוזרות ליהודי אירופה להגר למדינות הים להתאחד ולפעול במשותף "לקבץ פזורינו, להביאנו אל בית אמנו, ואל חדר הורתנו, אל ארצנו ואל נחלת אבותינו"[30].
כאשר הסתמנה נטיה בתוך "כל ישראל חברים" לפעול למען ישוב הארץ, הוא מציע לה תוכנית פעולה מקפת: להקים חברת מניות, כדי לקנות קרקע ולהושיב עליה חקלאים. ישנם אלפים יהודים בפולין, פרס, מרוקו ובארצות הבלקנים המשתוקקים להתישב בארץ, ומהם עובדי אדמה רבים, ועל החברה לארגן את עליתם[31].
אחרי שנוסד על ידי החברה בית-הספר החקלאי "מקוה ישראל" הוא מכריז: "פתחו פתח של מחט, ואבינו שבשמים התחיל להרחיב לנו הפתח עד שיהיה כפתחו של אולם"[32].
בשנת תרל"א הוא עולה לארץ ישראל. תיאור ממנו מאותו זמן נותן לנו ידידו מנחם פרחי מרוסטשוק: "אל תפן ואל תראה האיש, ושערות זקנו לבנות כשלג, דע, כי אהבתו ותשוקתו לארצנו הקדושה הלבינו שערותיו והכשילו כוחו, ובכל זאת ידיו רב לו, וככוחו אז כן כוחו עתה לפעול ולעשות, לטובת עמנו…". האיש הזה מוסר לנו גם על מגמת העליה: "והנה דעת הר"י אלקלעי נוטה להתאחד בעבותות האחוה עם אנשי שם, וליסד בית וועד, אשר בשם "כל ישראל חברים" יכונה, ואשר כולו אומר כבוד מאנשים יראים, אנשי אמת, שונאי בצע ואוהבי עמם וארץ נחלו אבותם, ולבחור מהם אנשים חכמים וידועים לשלחם לחוץ-לארץ, לאסוף חברים לחברת "כל ישראל חברים", ולקבץ על יד כסף תרומת אחינו אשר בגולה מדי שנה בשנה להתיסדות קולוניות. טרם כל יוציאו קול קורא, לבשר ולהודיע בשער בת רבים, כי הכסף אשר יאסף לא יוציאוהו לבהלה, כי רק לעבודה ולקנין שדות וכרמים"[33]. בדרכו לארץ הוא עובר את קושטא ושם הוא נפגש עם הרב יקיר גירון, ראש רבני תורכיה, המבטיח לו את עזרתו. הוא מגיע ליפו בז' סיון, ואחרי ביקור בבית הספר החקלאי הוא עולה לירושלים.
בירושלים הצליח לרכוש לתוכניתו חכמים ונכבדים מן העדה הספרדית והאשכנזית וליסד החברה "כל ישראל חברים לישוב ארץ ישראל". טרם בוא החברים בברית החברה "הסכימו בלב שמח לבל נזכר עוד שמות הבעלים, ולא נאמר עוד אשכנזים, ספרדים, פולאקים, מערביים, אונגארים, כי אם אחים ישראלים, בני ישראל אבינו, וכל ישראל חברים". אלקלעי גולל לפני החברים את תפקידם: "זה יהיה חוקכם להריץ מכתבים על פני חוצות ולהוציא שלוחי אמונה ישראל לסובב נתיבות ולעורר רחמי נדיבי עם אלוהי אברהם להגדיל החברה ולהאדירה"[34]. הוא יסד גם וועד ביפו. אולם אין החברה החדשה מתקבלת על כל בני הישוב. יש מן הרבנים האשכנזים המתנגדים לה מתוך החשש, כי על ידה תתמעטנה הכנסות החלוקה, התנגדותם גוברת אחרי שאלקלעי עוזב את הארץ, והם שמים מכשולים גדולים לפיתוח החברה עד שלבסופה התפרקה.
י. ד. פרומקין, אשר פגש את אלקלעי באניה בדרכו חזרה לקהילתו. מתאר אותו אפוף תוגה וצער: "ראיתי והנה עננת הרת תוגה ויגון שוכנת על מצחו, תוגה חרישית שמה מועקה בלבבו, ומעיניו יתמלטו מבטי רחמים וקצף, חסד ורוגז, רבות עמלתי להסיר כעס מלבו, ולהשיבהו למנוחתו, עד אשר לאחרונה התאושש הרב הנכבד הזה, וידבר דברים טובים ונחומים, ומעיניו התפרצו אגלי דמעה"[35]. עצוב הוא האיש, זה למעלה משלושים שנה שהוא מזהיר את עמו להתכונן ולפעול לגאולה, ואם לאו פורעניות גדולות יפקדו אותו – והעם ממאן להטות אוזן לתוכחתו.
אחרי שובו לזמלין נודע לו מן העתונים, כי הממשלה התורכית מציעה למכירה אחוזה גדולה סמוך למקוה ישראל. הוא פונה לאישים שונים ליסד חברת מניות, כדי לרכוש אותה, והוא בטוח, כי גם חבריו שהשאיר בארץ פועלים בכיוון זה, – אך בינתיים הגדילו מתנגדי החברה להתנכל לה. הם המציאו לראשי החברה מכתב הכתוב כביכול על ידי רבי עקיבא לעהרען מאמסטרדם, ראש ה"פקידים והאמרכלים" של העזרה לישוב הישן, ובו הוא מתקיף אותם קשות.
כשנודע הדבר לאלקלעי הוא פונה ללעהרען בשאלה, בשל מה התקיף את החברה, אלקלעי חושד, כי מתנגדי החברה הוציאו דיבתה לפני לעהרען, ועל כן הוא מוכיח אותו למה לא חקר "מה החברה הזאת ומה טיבה ומי המה החברים והמיסדים אותה" לפני שנתן בה דופי, בתשובתו לאלקלעי מכחיש לעהרען, שכתב מכתב לחברה, אך עם זה הוא מסתייג מפעולות למען ישוב חקלאי בארץ.
גילוי לעהרען, כי הוא לא כתב את המכתב, זיעזע את אלקלעי והוא מפרסם מאמר חריף נגד מתנגדיו בירושלים ומאשים אותם בזיוף. הוא מתלונן על הרב מאיר אוירבך, אשר בתחילה הבטיח לו עזרתו ואחר כך שינה טעמו עד כדי כך. שגזר על עתון "חבצלת" לא לפרסם את מאמריו.
חכמי ירושלים שנפגעו מן ההאשמה ורצו לנקות את עצמם בפני לעהרען הזדרזו להוציא קול קורא נגד אלקלעי. "אנחנו כולנו אין אתנו יודע ממזייפי מכתבים, הם מכריזים. הם מציגים את אלקלעי כאיש אשר העז לפגוע בכבוד חכמי התורה, כן הם מודיעים על הסכמתם פה אחד "אשר ראשי החברה שנתיסדה בעצת אלקלעי, ימשכו ידיהם ממנו".
כרוז זה בא לידיעתו של אלקלעי כאשר עמד לנסוע לפריז. כדי להשתתף בישיבה של "כל ישראל חברים", והוא עונה עליו רק קצרות. "לא באתי להשיב חורפי דבר, כי לא בחפזון משיבין על הקלקלה. עתה באתי לבקש את אוהבי וריעי המריצים לי אגרותיהם, אל נא אחי תרעו לתת את ירושלים לקלסה, כי ירושלים עיר קדשנו בקדושתה עומדת אפילו בחורבנה".
אם כי אלקלעי בעצמו איננו נזקק יותר לפולמוס, נמשך עוד זמן קצר בעתונות העברית וויכוח על אודותיו בין מעריציו ובין התומכים במתנגדיו[36].
בשנת תרל"ד הוא עוזב לחלוטין את הגולה ועלה עם אשתו לארץ. י. ד. פרומקין מקדם בברכה את בואו: "יתן ה' וכעץ השדה תאריך ימים על אדמת הקודש, חיים נעימים, חיי שלום והשקט תחיה, ובטוב תבלה ימיך, וכאשר הגדלת עשות לטובת עמך ואחיך מחבקי אבני עיר ה', כן תוסיף להלהיב לבות ישרים, כי ישימו עיניהם להיטיב מצב הארץ ושוכניה"[37].
אלקלעי מתישב ביפו, ומשם הוא ממשיך לפרסם קריאותיו ופניותיו בדבר רעיונותיו על הגאולה ולמען פעולות בנין בארץ. בפורעניות שבגולה הוא רואה יד ההשגחה הבאה לעורר את העם לתשובה, לשיבה לארץ ישראל, והוא פונה לגדולי ישראל, ובמיוחד למשה מונטפיורי, אשר בשנת תרל"ה ביקר בארץ בקשר למפעל "מזכרת משה" של וועד שלוחי הקהילות באנגליה, וביקש מן השולטן רשות התישבות ליהודים בארץ.
זמן קצר לפני מותו עבר לגור לירושלים, שם נפטר בד' תשרי תרל"ט. על ימיו האחרונים בירושלים מספר י. ד. פרומקין בהספדו ב"חבצלת": "אחרי מות הרבנים הגאונים מוהר"א גוטמאכר ומוהר"ץ קאלישר ז"ל, אשר אחוז זרוע הלך עמהם בענין ישוב ארץ ישראל על ידי עבודת אדמה, רפו ידיו מעבודתו וכל ימי שבתו בירושלים היה נחבא אל הכלים, בבית המדרש אשר היה בחצרו התפלל, ובתורת ה' יהגה יומם ולילה. דבר לא היה לו עם ראשי העדה, וכמטחווי קשת רחק משאון העיר והמונה. אוהביו מעטים היו בעירנו, כי לא הכירוהו ולא ידעו להוקיר ערכו הרם והנשגב"[38].
ביבליוגרפיה:
רשימה ביבליוגרפית של הספרות על אלקלעי מובאת בספרו של ג. קרסל "רבי יהודה אלקלעי – רבי צבי הירש קלישר". נוספות במחקרו של י. כ"ץ "משיחיות ולאומיות במשנתו של הרב יהודה אלקלעי" ב"שיבת ציון" (תש"י). מחקרו של כ"ץ הוא ניתוח מעמיק של רעיונותיו של אלקלעי ונסיון לעקוב אחרי התפתחותן. כ"ץ הצליח גם לברר הרבה פרטים ביוגרפיים של אלקלעי. על הביבליוגרפיות יש להוסיף את הזכרת אלקלעי בספרו של גרס:
Emile Guers: Israel aux dernier jours de I'economie actuelle; ou. Essal sur la restauration prochain de ce peuple. suivi d'un fragment sur le millenarisma (Paris, 1856)
על הזכרת אלקלעי בספר זה העיר דר. נ. מ. גלבר במאמרו "האומות על שאלת ארץ ישראל בימי מלחמת קרים", ב"סורא" תשי"ד. כתבי הרב יהודה אלקלעי, עם מבוא והערות מאת י. ורפל (רפאל) יצאו במוסד הרב קוק (תש"ד). מבשר טוב (לייפציג תרי"ב), שהוא נדיר ביותר, ולא נכנס למהדורת כתביו, פורסם עם מבוא והערות על ידי דר. ישראל קלויזנר ב"שיבת ציון" (תשי"א – תשי"ב). הרב יהודה אלקלעי הוא נושא סיפורו של יהודה בורלא "במאבק" "כסופים" ( שני חלקים).
מראי המקומות במאמרינו מתיחסים למהדורת כתבי אלקלעי של מוסד הרב קוק.
הרב יהודה בן שמואל ביבאס
רק לפני שנים אחדות נתגלה הרב ביבאס על ידי חוקרי הציונות הדתית, וגם היום לא רבים הפרטים הידועים לנו על חייו ופעולותיו, – אך המעט שבידינו די בו להראותו לנו כאחד המורדים הגדולים בחיי גלות והמטיפים למען שיבת ציון. ולא מבשרה של הציונות הדתית והמדינית בלבד היה, אלא גם מהחולמים-הלוחמים למען יצירת כח-הגנה צבאי.
רב ומרביץ תורה יושב מדין בעדה ספרדית היה רב ביבאס, אשר לפני למעלה ממאה שנה הטיף לכיבוש ארץ ישראל ולחידוש החיים המדיניים של העם וריבונותו.
הרב יהודה ביבאס[39] נצר למשפחת רבנים מפורסמת, אשר התישבה במרוקו אחרי גירוש ספרד, נולד בשנת תקמ"ב (1782) בגיברלטאר. שם השתלם בלימודי קודש וחול, וגם רכש לו ידיעת השפה האנגלית, ניהל ישיבה והעמיד תלמידים הרבה. בשעת תק"ץ נקרא לשמש בקודש לאי קורפו, שגם הוא היה באותה העת תחת שלטון בריטניה.
מקורפו יצא למסעות בין ישובי אחיו בדרום ומרכז אירופה, והטיף להם להתנער משפל מצבם בכוחות עצמם, על ידי יציאה מתוך הניוון, שבא להם בעקבות התבדלותם מחכמה ומדע – כי רק על ידי מזיגה של תורה עם חכמה תתקיימנה שתיהן בידיהם: לשוב לארץ המולדת, לכבוש ולקומם אותה בכוח הזרוע ובעמל כפים, ולהרים קרן אמונת ישראל ולהפיצה בין האומות.
מדברותיו שנשא בקהילות ישראל לא נשארו לנו רשימות – ורק מתוך קטעי שיחה קלה עמו, שנמסרו לנו על ידי כמרים של הכנסיה הסקוטלנדית, אשר סיירו בשנת 1839 לשם פעולות מיסיונריות במושבות יהודי ארץ-ישראל ואירופה, ומתוך דברים שהובאו בשמו על ידי רבי יהודה אלקלעי, הננו למדים על רעיונותיו, תוכניותיו ופעולותיו, הוא נפגש עם הכמרים בהיותו בבוקרשט ברומניה, הללו ביקרו בה אחרי גמר סיורם בארץ-ישראל, שם נפגשו עם סיר משה מונטפיורי ורעיתו יהודית, שבאותה שנה ערכו ביקורם השני בארץ. הן הכמרים והן סיר משה מונטפיורי מזכירים פגישתם בספרי מסעיהם[40]. היה זה באותה שנה בה הגה מונטפיורי תוכניתו לעזור לישוב על ידי הקמת מושבות חקלאיות, ובשיחתו עם הכמרים נגע הרב יהודה ביבאס גם בתוכנית זו.
עוד לפני פגישתם עם הרב יהודה ביבאס שמעו הכמרים על אודותיו מפי יהודי צעיר באיבריילה. והרי דבריהם:
"האיש סיפר לנו הרבה על הרב ביבאס מקורפו, אותו כינה 'רב ראשי', ואשר לא מזמן עבר באיבריילה בדרכו לבוקרשט, במטרה לתקן את דרכי אחיו".
"הוא הסמיך דרשותיו על הפסוקים א-ה שבפרק יא של ישעיה, ואמר כי המדובר בהם בשבע החכמות או המדעים, כגון מוסיקה, אסטרונומיה וכו'. כשאדם הוא בריא איננו זקוק לתרופה, כי היא רק תזיק לו. אך אם הוא חולה, עליו לפרוש מן הלחם ולהשתמש בתרופה. התורה היא לחם חוקם של הידודים – אך היהודים הם חולים, הם מושפלים ובורים. לפיכך עליהם להפנות מלימוד התורה, להשתמש בתרופה, זאת אומרת, לעסוק בשבע החכמות או המדעים עליהם המדובר".
"הרב השאיר רושם עמוק על כל היהודים כאן ובמקומות אחרים, האיש הצעיר דיבר בהערצה ממנו ומן הרעיונות להם הטיף, במיוחד מדרישתו, שעל היהודים לעסוק במדעים ולהתאמן בנשק, כדי שיוכלו תחת הנהגת המשיח, לכבוש ארץ-ישראל מידי התורכים, כמו שעשו זאת היוונים".
מובן מאליו שיש קצת הגזמה והפרזה בתיאור דרישת הרב מאחיו להפנות מלימוד התורה ולהתמסר כליל להשכלה ולחיי-עבודה. לא יאומן כזאת על רב, שגדולי בני דורו מילאו פיהם עליו תהילות ושבחים, אשר היה מקפיד על מצוה קלה כחמורה, ולוחם אמיץ נגד נטיות רפורמיות בדת, שהתפשטו אז בין אנשי קהילתו[41]. כל מה שתבע הרב ביבאס מאחיו לא היה אלא הנהגת תכנית-לימודים מתוקנת ומסודרת במקצועות התורה, ביחד עם חינוך והדרכה במדעים, כפי הנשמע מתוך שיחותיו עם הכמרים.
"הרב ביבאס קיבלנו בסבר פנים יפות" – מספרים הכמרים בספר-מסעם – "הוא דיבר אנגלית רהוטה והגיד לנו, שהוא יליד גיברלטאר וגאה על נתינותו הבריטית. יש לו קהילה בת 4000 נפש בקורפו[42]. כאשר נכנסו ביקש את סליחתנו על אשר לא קם מפנינו, כי חולי קל ועיפות מן הנסיעה אילצוהו לשכב על הספה. אמרנו לו: 'מנהגי המזרח הולמים את בן אומתו'.
'לא, לא, אנחנו היהודים איננו בני המזרח', ענה.
השבנו: "הלא אברהם בן מן המזרח',
ועל כך השיב, כי אל לנו לדון את כל האומה לפי אביה הראשון. תיכף ומיד התחיל לדבר על ארץ ישראל, ושאל אותנו למה בחר אלוהים דווקא ביהודים לעם סגולה לו ובארץ המובטחת לחלק נחלתם. שוחחנו רבות על כך, ובכל פעם שרצינו לסטות מן הנושא לנושא יותר קרוב לנו, אילצנו בכוח הגיונו הבריא לחזור לענין. הוא שלל את הדעה, כי אלוהים רצה, שיהודים יהיו מובדלים מיתר האומות, באומרו, כי הוא הועיד אותם להיות אור לגויים, ויעוד זה עדיין מחייב אותם, ועליהם למלאו כאשר תהיה היכולת לכך בידם. אילו היה לנם אמצעים כמו לאנגלים, היו צריכים לשלוח שליחים-מטיפים לבין הגויים. כאשר הבענו את הדעה, כי אלוהים בחר את ישראל לסגולה לו לגלות על ידי כך את ריבונותו, לא קיבל את תשובתנו, ואמר כי רבונות האלוהים היתה ידועה עוד מקודם לעבודי האלילים. דעתו, שעלינו להסתפק בכך, כי דבר זה הוא מסודות הבורא. לפתע פתח בשאלה ספקולטיבית אחרת: איפה עדן, וכיצד יתכן קיומם של ארבעת הנהרות, אשר משה תיאר אותם, ואשר אינם מצויים היום בשום מקום בעולם. בנקודה זו הסתפק בכך, כי הדבר צריך להיות אמת, באשר הוא כתוב בתורה. אחר כך רמז לנו, כי הגיעה שעת התפילה ועלינו לשחרר אותו מהמשך השיחה. הוא גילה אמנות רבה בהפניית השיחה מענינים שיש להם שייכות לאמונה מתוך נסיון, וכנראה שזאת היתה מטרתו, כאשר קמנו להפרד ממנו והזכרנו לו, כי אהבתנו את ישראל הביאתנו לבקר אותו, הצהיר כי הוא אוהב את הנוצרים אהבה יתרה. ואין נוצרי האוהב את היהודים יותר ממה שהוא אוהב את הנוצרים. הוא אמר לנו, שיצא למסעיו למען אחיו המושפלים, לראות מה שיכול לעשות למענם. היה ברצונו להפגש אם משה מונטפיורי כשהלה ישוב מן הארץ הקדושה. הוא לא ראה בעין יפה את הציטטות שלנו מן התנ"ך. כך למשל כשאמר, כי היהודים הם בוודאי עם קדוש הואיל ואלוהים שמר עליהם, והזכרנו לו דברי הנביא יחזקאל (לו, לב) "לא למענכם אני עושה נאום ד' א', יודע לכם…" שינה במהרה את הנושא ועבר לענין אחר".
הכמרים ביקרו שנית אצל הרב, והשיחה התפתחה לוויכוח על התלמוד והנצרות, אך בתוך הדברים העיר הרב על מצב בני עמו ועל הצעדים שיש לנקוט בהם, כדי לשפר אותו. מתוך שיחה זו נביא רק דברים השייכים לעניננו. "הוא הודה לפנינו, כי מצב עמו הוא לעת עתה גרוע ביותר, במיוחד בפולין, שם הם מטופלים בהמון אמונות טפלות, כי הם מבינים את דברי התלמוד פשוטם כמשמעותם. הוא לא הלך לדבר כאן אל הרב הפולני, כי לפי דעתו אין תועלת בדבר מפני בורותו. הדבר הראשון שיש לעשות הוא לעקור את בורותם. יש לכנס את היהודים ולחנכם בבתי ספר. עד גיל עשר יקראו וילמדו תנ"ך, מעשר עד חמשה עשרה – משנה, ומחמש עשרה עד עשרים – תלמוד. יש לבטל את אוסף הכספים למען ארץ הקודש. יהודי ארץ ישראל יש להכריחם לעבודה, אפילו יצטרכו להשתמש לכך ברובים. תוכניתו של סיר משה מונטפיורי לקנות למענם אדמה בארץ ישראל היא ללא תועלת, כל זמן שאין שם בטחון לרכוש. יש לחנך מקודם את העם ולהדריכו במדעים. מן הפסוק בזכריה (יד, יד) "גם יהודה תלחם בירושלים". אשר פירש אותו כי יהודה תלחם נגד ירושלים, הסיק כי יהודים רבים יהפכו כופרים וילחמו באחיהם".
במסעותיו באירופה נפגש הרב יהודה ביבאס עם הרב יהודה אלקלעי, והלה הושפע ממנו מאד ומזכיר אותו פעמים רבות בספריו. בספרו "דרכי נועם" הוא מביא דבריו בארוכה, ומהם נשקפת לנו מחשבתו על דרכי הגאולה: "ואין אני יכול להתאמץ ולהסתיר דברי מוסר השכל. אשר שמעתי מפי איש אלוהים קדוש הרב המופלא וכבוד ה' מלא, המקובל האלוהי כבוד הר"ר יהודה ביבאס הי"ל (השם ישמרהו לנצח) יש"ל (יהי שמו לעד), שהוא אמר שחס ושלום, ישראל פשענו ביוצרנו, פנינו לו עורף ולא פנים, וכבר אמרו רז"ל (כתובות פי"ג) 'הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה', חס ושלום, ומה אנו עושים ישראל? בכל ארצות תבל נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו, ואין אנו הולכים לארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה, ככתוב, ושם לעבוד את יוצרנו. והמצוות נקראו משפט אלוהי הארץ, כדברי המפרשים על יעקב אבינו, שנשא שתי אחיות בחוצה לארץ, וכמה מצוות ישנן, שיש לנהוג בארץ דווקא. טוב היה, אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ בארץ ישראל, והיינו יודעים שיש לנו אלוה: הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. וכבר ידוע שההתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה, ואמר הקב"ה פתחו לי פתח כחודו של מחט וכו' ככתוב "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג, ז), ואומרת הגמרא כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, כי מרוב התעניות חלשו הדורות ואין בנו כח, ואם לומר תפילות בכוונה – בעוונותינו שרבו, אין אתנו יודע מה. תשובה זו באלף ושבע מאות ושבעים שנה לא נעשתה, ועתה מה עלינו לעשות? אם כן חס ושלום אבדה תקוותנו חלילה וחס, אלא פירוש הדבר הוא, שיבת ישראל לארצם וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם, וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה. ונראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתנו, מיד הקב"ה מתעוררים רחמיו ויגלה גאולתנו במהרה בימינו, אמן". הרב אלקלעי מוסיף: "ועוד דברים כהנה, וכהנה, נוראים מאוד, אשר הרעידו לבי, וברכי כשלו, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה"[43].
בתוך התעודות המעטות האלו מפוזרים קטעי רעיונותיו של הרב יהודה ביבאס על גורל עם ישראל, יעודו וגאולתו. מקור חטא העם ורעתו ראה בישיבתו הממושכת בגולה. כל התשובות שעשה בגולה לא הועילו ולא תועילנה. התשובה שאלוהים דורש מעמנו היא השיבה לארץ ממנה גלה, כי רק שם תורתו ואמונתו שלמה. אך טרם שיבתו לארצו עליו להשתחרר מן הפגמים והמחלות שדברו בו בנכר, כדי שיהיה בכוחו לבנות את מלכותו. הגולה ניוונה אותו, העם פרש מחיים של יצירה, מחכמה ומדע, וגם תורתו הצטמקה. יש על כן להדריכו לעבודה, להשכילו במדע, להבינו מחדש בתורתו ולהאירו באמונתו הטהורה. עם מחודש ברוח ובכוח יעלה לארצו, ואם יש צורך בדבר יכבוש אותו בחרב מיד משעבדיה. אל לו לפחד. "כשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתנו, מיד הקב"ה מתעוררים רחמיו ויגלה גאולתנו"!
כל רעיונות-היסוד, שהטיפו להם מבשרי תחית העם והמולדת במשך מאת השנים האחרונות, גלומים בדברי הרב יהודה ביבאס. הדעה כי התשובה היא תנאי לגאולה, אין פירושה רק חרטה על חטא, אלא גם השיבה של העם אל ארץ אבותיו, ושהגאולה השלמה של התעוררות מלמעלה, תבוא רק על ידי התעוררות מלמטה, על ידי פעולות ממשיות של העם עצמו, על ידי שיבתו לארצו – הוא יסוד האידיאולוגיה של הציונות הדתית, התביעה והשאיפה להשכלת העם ולחינוכו לקראת חיי יצירה – היו נחלת כל חלקי תנועת התחיה. ההכרה, כי תנאי קודם להתישבות קיימת – ערבויות בטחוניות ומדיניות – הוא בסיס הציונות המדינית. והדרישה לאמן את העם בנשק כדי שיוכל לעמוד על נפשו ועל נחלתו ולכבוש אותה אם יהיה צורך בכך – היא מעקרונות הציונות הצבאית.
כל הרעיונות והשאיפות האלה גלומים כבר בתכניתו של הרב ביבאס. מהפכניות ונועזות היו דעותיו בזמנו, וכאלה נשארו עוד שנים ושלושה דורות אחריו. מהפכן היה האיש: מורד בגולה ומתקומם נגד סדרי חייו של עמו – ועם זה בהיר-עינים, מעמיק ומרחיק ראות, להבחין בסיבות האמיתיות של שפל מצב עמו. הוא ראה את המוני עמו המרודים שקועים בבורות ואמונות טפלות – ועם זה נזהר מלזהות דתו בכל אלה. אדרבה – היה לוחם אמיץ למען אמונת ישראל, ולמען כל חוקיו ומנהגיו. תורת ישראל תמימה היא, עם ישראל קדוש הוא – רק הגולה ניוולה אותם, ברם בידי העם לשחרר עצמו, להגיע שוב לנחלתו ולמלכותו, ולשמש אור לגויים כפי תעודתו מאז-מקדם.
נישא על כנפי שאיפותיו טילטל עצמו בין ישובי אחיו ומשא הגאולה בפיו. בוודאי ידע מה רב הקושי לעורר את העם, רבים לא יבינוהו, ורבים יתנגדו לו. אולי רמז לכך באומרו לכמרים, כי יבוא זמן ואחים כופרים ילחמו באחיהם היהודים, אולי רמז לכך למתנגדים לשיבת ציון, אולי לאנשי הריפורמה, שבאותה העת החלה להתפשט באירופה המרכזית, או למשכילים פורקי עול תורה.
אין ספק, שדבריו השפיעו על בני דורות. ברור, כי הרבה מתורתו ומלהט נפשו של הרב ביבאס שקועים במשנתו של הרב יהודה אלקלעי, ושל מחוללי תנועת שיבת-ציון.
אחרי פטירת אשתו, שמחה רחל, בשנת תר"י, עלה הרב ביבאס בשנת תרי"ב לארץ ישראל והתישב בחברון, שם התרחק מכל עסקנות וישב על התורה והעבודה, הוא מת ונקבר בעיר האבות זמן קצר אחר עלייתו, באותה השנה, על מיתתו נאמר "כי כמעט היתה מיתת נשיקה ממש, כי בהיותו מדבר בד"ת ומוציא מפיו רזין עלאין נתעלף והלך לבית עולמו[44].
ביבליוגרפיה:
"אנציקלופדיה לציונות הדתית", בעריכת יצחק רפאל (מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ח) ניתנת בערך ביבאס רשימה ביבליוגרפית מושלמת של כל הנכתב עליו, יש להוסיף עליה: דוד בנבנשתי וחיים מזרחי: "רבי יהודה ביבאס וקהילת קורפו בזמנו", ב"ספונות", ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח, כרך ב', ירושלים תשי"ח. טוביה פרשל: לבירור שנת הפטירה של רבי יהודה ביבאס ב"סיני" כרך מה, חוברת יא, תמוז תשי"ט, ירושלים.
השר משה מונטפיורי
הוא היה ה"ריש גלותא" של יהדות העולם לפני מאה שנה. לא רבים המנהיגים שלנו במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו, שהיו רצויים לכל העם כמותו. יהודי כל הארצות, כל השכבים וכל הזרמים, הן יחידים והן קהילות, פנו אליו לעזרה ולהגנה – והוא נכון היה במשך כל חייו הארוכים, תמיד לשרות עמו.
בית רוטשילד, בשל עושרם, נדיבות לבם ועזרתם לאחיהם, היו לאגדה בישראל. נפלאה יותר היתה אגדת השר משה מונטפיורי. אחיו במזרח תלו את תמונתו מעל מטותיהם, ויהודי המערב ביטאו בהערצה את שמו בטרקליניהם.
משה מונטפיורי[45] נולד בשנת תקמ"ה בעיר ליווארנא באיטליה, בעת שהוריו ערכו שם ביקור, הוא גדל בלונדון. עודנו צעיר לימים נכנס לעסקי כספים נרחבים, ובמשך זמן קצר נעשה לאחד האישים החשובים בחיי הכלכלה של המדינה.
הן בחיים האזרחיים והן בקרב הישוב היהודי באנגליה הגיע למשרות רמות ביותר, והן אשר נתנו לו את האפשרות לחוש לעזרת אחיו הנרדפים. חייו היו שלשלת ארוכה של פעולות הצלה. הודות למעמדו הרם, השפעתו הגדולה וקשריו המצויינים עם בתי הממלכה והסגל הדיפלומטי של מדינות רבות, התערב בהצלחה במאות מקרים, לעתים קרובות יצא למסעות להפגש עם מלכים ושליטים, להשתדל לפניהם למען אחיו.
היה זה מונטיפיורי שביחד עם כרמיה נסע בשנת 1840 למצרים וגרם לשחרורם של אסירי עלילת הדם בדמשק. בשנת 1846, ולאחר מכן בשנת 1872, ביקר ברוסיה וקיבל הבטחות מן הצאר להרפות מנגישות ביהודים. בשנת 1859 הלך לרומא בענין אדגר מורטאראה, הילד היהודי שנחטף על ידי הכמורה מבית הוריו בבולוניה, וחונך בדעת הנצרות. בשנת 1863 ביקר במרוקו להשפיע על השולטן לטובת אחיו, ובשנת 1876 נסע לרומניה אל הנסיך קארול בשליחות דומה.
לכאורה נדמה, כי מונטיפיורי רק שתדלן היה, יורשם של שתדלני ימי הבינים, שאחדים מהם היו בעלי השפעה גדולה בחצרות מלכי אירופה – אולם לא כן הדבר. הוא לא רק התערב בעת צרה, אלא גם תיכן תוכניות מעשיות כדי להוציא את אחיו מתנאי החיים הגרועים, בהם היו נתונים ובהם היו למרמס לכל רגל גאוה, מקום מיוחד בראש תוכניותיו אלה, היה לרעיונו – רעיון הקמת התישבות חקלאית עברית בארץ ישראל, בתור יסוד לגאולת הארץ ולשיבת ציון איטית ברוח התורה. ובזה היה סולל הדרך לציונות הדתית, שבאה אחריו.
שבע פעמים ביקר בארץ ישראל (בשנות 1827, 1839, 1849, 1855, 1857, 1866 ,1875) ובכל פעם היו מעייניו נתונים לשיפור מצב אחיו ולהפרחת שממת הארץ.
בעת ביקורו השני (1839) יזם את מפעלו הגדול – מפעל הקמת מושבות חקלאיות, שממנו לא הרפה כל ימי חייו.
הוא חקר ביסודיות את מצב היהודים בארץ ואת אפשרות התישבותם על האדמה, כדי שיוכלו להתפרנס מעבודתם הם, ולא יצטרכו להיות תלויים בתמיכה וסיוע מבחוץ. מן הידיעות שאסף ומן השיחות שהיו לו עם בני הארץ, שוכנע כי הדבר הוא בר-בצוע, בדמיונו כבר חזה מושבות חקלאיות, לא רק של יהודי הארץ אלא גם של יהודים אשר יבואו אליה מכל קצות הגולה.
בהיותו בצפת הוא רושם ביומנו:
"מכל הידיעות אשר אספתי נוכחתי, כי סביבת צפת מוכשרת ביותר ליסוד מושבות עבריות, כי יש שם יערי עצי זית כבירים לימים מאד… כרמים, אדמת מרעה, המון מעינות ומים טובים. גם תאנים, אגוזים, שקדים, תותים וכו', וגם שדי תבואות, חטים, שעורים ועדשים – בקצרה, זו אדמה אשר תתן יבול למכביר, בלי עמל רב ובלי חריצות יתרה. בטוח אני, כי אם יצלח לי להוציא לפועל את מחשבותי, תבוא ברכה מרובה לאה"ק. ראשית דבר אבקש מאת מוחמד עלי לתת לנו בחכירה על משך חמישים שנה אדמה, בערך מאה או מאתים כפרים, ובשכר זה ניתן לו דמי חכירה מוגדל, מעשרה עד עשרה אחוזים מיבול האדמה, בכסף מזומן אשר נשלם לו מדי שנה בשנה, אבל בתנאי כי האדמה והכפרים יהיו חפשים, בכל משך הזמן הנ"ל, מכל מס וארנונא מטעם הפחה או מושלי המחוזות, והרשות תהי ביד האכרים למכור את יבול אדמתם בכל ארצות תבל: וכאשר אקבל את הרשיון הזה, אז בשובי בשלום לאנגליה. אז איסד ברצות ה', אגודה להרחבת עבודת האדמה באה"ק, ולעזור לאחינו באירופה לשוב לארץ אבותיהם. לעת כזאת נודדים רבים מאחינו לאוסטרליה, לקנדה וכו', ואולם בארץ הקודש יקל להם יותר למצוא אשרם. פה ימצאו בארות שכבר נכרו, זיתים וגפנים שכבר נטעו, ואדמה דשנה הדורשת רק מעט זיבול. אקוה כי לאט לאט יאותו אלפי אחינו בני ישראל לשוב לארץ הקודש. בטוח אני כי נפשם תגל לשבת בארץ בה יוכלו לשמור את חוקות דתנו באופן שאי-אפשר לעשות זאת בארצות אירופה".
הוא ניגש מיד לביצוע מפעלו, ובעזבו את הארץ עשה את דרכו למצרים כדי להפגש שם עם הפחה מוחמד עלי, מושל כל האזור מטעם השולטן, כדי לבקש ממנו הרשיונות, ההנחות והעזרה הדרושים לו.
"אני חפץ מאד," כותב מונטפיורי ביומנו בעזבו את הארץ. "להתראות עם פחה מצרים באלכסנדריה ולבקש מאתו להגן על יהודי ארץ הקודש, וביחוד על יושבי צפת וטבריא הצפויים תמיד למשיסה ולהרג. עוד משאלות רבות עלי לבקש מאתו: לרפא את הריסות חומת טבריא: לקבל עדות יהודים בדברי ריבות הבאים לפני השופטים ולפני פחות הערים: להתיר ליהודים לחכור אחוזות שדה וכרם למשך חמישים שנה, בתנאי שיהיו החוכרים חפשים ממכס וארנוניות למושלים, מלבד שכר החכירה שישולם באלכסנדריה: לתת לי רשיון לשלוח אנשים מחוץ לארץ, אשר ילמדו את יהודי אה"ק את עבודת האדמה, טבע הגפנים והזיתים וצמר גפן ותותים, באופן יותר טוב מאשר עד עתה, וכן גם ללמדם גידול צאן ובקר: ולאחרונה אבקשו לתת לי רשיון ליסד בנקים בביירות, יפו, ירושלים וקהיר, אני מתפלל לה', כי מסעי באה"ק יביא תועלת לאחינו בני ישראל, לא רק לאלה היושבים כבר על אדמת הקודש, כי אם גם לאלה אשר יחפצו להתישב בערים הקדושות, אם מאהבתם לארץ ישראל או מחפצם לעזוב את הארצות, אשר בהן הם נרדפים על צווארם. אם אשיג מאויי זה, אז אמצא בו די שלומים ונחומים על העמל והפחד אשר שבעה נפשי במסעי".
תיכף ומיד אחרי בואו לאלכסנדריה הוצג מונטפיורי על ידי הקונסול האנגלי לפני בוגוז ביי, שר הכספים של הפחה, והוא מסר לו בכתב את משאלותיו. למחרת נתקבל על ידי הפחה. הלה הסביר לו פנים, אך אמר לו, שאין לו קרקע משלו לחכירה בארץ ישראל, אולם הוא יתן הסכמתו למוסלמים בארץ להחכיר אדמתם ליהודים, ואת שטרי החכירה ישלח לקושטא לאישור. הוא הוסיף, כי הוא ישמח מאד לראות האדמה נעבדת באופן יותר משוכלל, ועל כן הוא מרשה לו לשלוח שמה מומחים, שילמדו אתה אכרים לעבוד את האדמה לפי השיטות החדישות. כן הבטיח לשמור ולהגן על נפש ורכוש האכרים. הוא קידם בברכה את הצעתו של מונטפיורי ליסד בנקים, ובקשר למשאלתו של מונטפיורי לתקן הריסות חומת טבריא, כדי שתוכל לשמש מחסה וסתרה לתושבי העיר, ערבים ויהודים, מפני התנפלויות מבחוץ, אמר כי ינקוט בצעדים מידיים בענין.
מאחר שהביי הבטיח ליתן להם דברי הפחה בכתב, ביקרו אצלו עוד פעם מונטיפיורי ומזכירו ד"ר לווה, אך הוא דרש ממונטיפיורי להגיש לו שנית משאלותיו בכתב, וגם לחתום עליהן את שמו. הואיל ולא עשה זאת בפעם הראשונה. אחרי שמילא מונטפיורי גם אחרי דרישה זו הלך ד"ר לווה אל הביי לקבל את האישור המובטח. הביי השתמט מדבר זה, והשיא מדי פעם בפעם את השיחה לענינים אחרים. הוא השתקע בויכוח דתי על דברי הנביא "והיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). נראה היה, כי החריד אותו הרעיון, כי אולי כיון הנביא למלך בשר ודם, וההצעה להקים מושבות יהודיות בארץ ישראל הדאיגתו פן יש בלב היהודים ליסד ממלכה חדשה בארץ ישראל. ד"ר לווה הוכיח לו, כי כוונת הנביא למלך מלכי המלכים, וכי אין למונטפיורי כוונה אחרת במפעלו, מלבד זו אשר פרט במשאלותיו.
לאחר מכן התראה ד"ר לווה שוב עם הפחה והביי, אך הללו השתמשו בנימוקים שונים כדי לדחות את מסירת האישור המבוקש. הם הבטיחו לשלוח אותו לאחר זמן למונטפיורי. אחרי שחזר מוטפיורי ללונדון ולא קיבל שום מכתב מן הביי פנה אליו בכתב להזכירו כל הענין. כך שוב עברו שבועות וחדשים ולא קיבל ממנו מענה.
בינתים הוחרד מונטפיורי לצאת לעזרת אסירי עלילת הדם בדמשק (1840). ביחד עם אדולף כרמיה ביקר בקיץ שנה זו במצרים והתראה עם הפחה. גם באותם הימים, בהם פעל כשליח יהדות העולם לטובת יהודי דמשק, היתה טובת הישוב היהודי בארץ ישראל בראש דאגותיו. עוד בלונדון כאשר ביקר (30 לאפריל 1840) עם משלחת יהודית אצל לורד פלמרסטון, שהיה אז שר החוץ, בענין העלילה, שח לו על רצון יהודי הארץ לעסוק בחקלאות. בעת היותו במצרים, ביקש כרמיה שהיה עמו, כאמור, להקים בקהיר בתי ספר ליהודים בכסף שקיבל לשם כך מאת הברונית בתיה רוטשילד מפריז, והציע לו ליסד בית חולים בעיר, לא ראה מונטפיורי שום הצדקה להוציא סכומים גדולים במצרים. "לו היה זה למען ארץ ישראל, הייתי בונה גם בית חולים וגם בית ספר" – השיב.
אחרי שהצליחו להביא לידי שחרורם של האסירים, המשיך מונטפיורי נסיעתו לקושטא, כדי להודות לשולטן עבדול מג'יד (שלט מ-1861-1839) על התערבותו המהירה לטובת קרבנות עלילת הדם ברודוס, שהתרחשה באותה שנה, ועל יחסו הטוב לנתיניו היהודים. הוא ביקש, גם השיג ממנו פירמן המזכה את היהודים מכל עלילת דם בעתיד, ומבטיח להם הגנה. בנאום התודה שנשא לפני השולטן אמר בין יתר הדברים: "בימי קדם הוציא ה' את עמי ממצרים ויושיבם ימים רבים בארץ הקדושה… ועתה בהזרותם בגויים בכל ארצות תבל, הם נחשבים כנתינים היותר שלוים ונאמנים. ובחריצותם עזרו להרבות את אושר הארצות, אשר הם יושבים בהן. וגם עתה עיניהם נשואות באהבה ובהדרת קודש אל הארץ אשר ישבו אבותיהם בה. והם מתפללים כי כל היושבים עליה ישכנו לבטח בצל חסותך הרמה, וכי יוכלו לעבוד במנוחה את אלוהי אבותיהם".
בעמדו לפני השולטן לא שכח לבקש ממנו בעד שלום אחיו היושבים בציון. וכזה נראהו גם בשנים הבאות עד יום מותו. בכל טרדותיו ושליחויותיו, הן בעניני יהודי אנגליה והן למען אחיו הנרדפים בכל ארצות תבל, לא הסיח דעתו מן הישוב בארץ-ישראל.
בשובו ללונדון נפגש עם מדינאים אנגליים ודן אתם על האפשרות של מתן חסות בריטית ליהודים במזרח הקרוב ועל מצב היהודים בארץ ישראל, בין פעולותיו לשיפור מצבם היתה הקמת מרפאה בירושלים וסיוע ליסודם של כמה מפעלים כלכליים.
אך לביצוע תכניתו, עליה בא בדברים בשנת 1839 עם מוחמד עלי, פחה מצרים, לא היה יכול לגשת, כי במלחמה בשנת 1840 בין השולטן ומוחמד עלי נקרעה סוריה ממצרים. ד"ר לווה, מלווהו של מונטפיורי במסעותיו, הצהיר אחרי שנים (בנאום לכבוד יום הולדת המאה של מונטיפיורי): "לולא היתה פורצת מלחמה בין מצרים ותורכיה, כפרים שלמים היו כעת מיושבים על ידי חקלאים יהודים. אך סוריה נפרדה ממצרים ולא היתה אפשרות להגשים את התוכנית". ד"ר לווה הוסיף: "אך בכל זאת מעת פגישתו עם מוחמד עלי עד היום לא פסק (מונטפיורי) מלשאוף להוציא לפועל משאלתו זו"[46].
שמע אהבתו העמוקה את עמו, ושאיפתו הגדולה לראות בארץ ישוב יהודי חזק וגדול, הפך אותו ל"תל-תלפיות", ליהודים ולא-יהודים חולמי שיבת ציון[47]. בשנת 1841 הגיע מווינה ללונדון, אברהם בניש, שלאחר מכן נהיה עורכו של ה"ג'ואיש קרוניקל". בשליחות מטעם אגודת סטודנטים בווינה, לרכוש אוהדים ותמיכה למען תוכניתה להקים מושבה יהודית בארץ ישראל. הוא בא במגע עם משה מונטפיורי ובאמצעותו עם מדינאים אנגלים. דומה שתוכניותיו היו נועזות למדי בשביל מונטפיורי, והוא לא נתן לבניש כל העזרה, שהלה ציפה ממנו. בדו"ח לחבריו משנת 1842 מוסר בניש: "האנגלי הפלגמטי (מונטפיורי) זקוק לאחרי המאמצים שעשה בענין דמשק לזמן מרובה על מנת להחליף כוח, כדי שיהיה שוב מסוגל למתח חדש"[48], אך מתקבל על הדעת, שמונטפיורי נוכח, שאין בהצעה זו של בניש ממש, ואין בה משום תרומה כלשהי לחיזוק הישוב להתיישבותו על האדמה.
בשנת 1841 קיבל מונטיפיורי פניות לפעולה מעין זו, גם מאישים אחרים, לרב בגרמניה, שפנה אליו בענין זה השיב, שהוא רוצה, כי כל היהודים יהיו משותפים במפעל כזה: "בארץ ישראל שהיא נחלת כל עם ישראל, אפשר לעשות הרבה למען היהודים, אם גדולי עמי, מוריו, מחנכיו ועשיריו היו משמיעים את קולם ותומכים בי בעצה ובפעולות"[49]. גם הרב יהודה אלקלעי, חוזה וחולם גאולת ציון הנלהב, שלח לו ספרו "מנחת יהודה" המוקדש למצילי יהודי דמשק, בו הוא מתווה תוכנית פעולה לגאולת העם והארץ[50].
קול. צ'רצ'יל, שעבד בשרות הדיפלומטי של בריטניה בסוריה, פנה בשנות 1841-2 בשני תזכירים למונטפיורי, בהם הוא קורא לעם היהודי לנצל את המצב הבינלאומי במזרח הקרוב, כדי להשיג, באמצעות הממשלה הבריטית, שיפור מצב היהודים בארץ ישראל, ורשיון להתישבות המונית בה. מונטפיורי הביא את התזכירים לתשומת לבו של ועד שלוחי הקהילות באנגליה, והלה השיב לקול. צ'רצ'יל, כי אין ביכולתו לפעול בענין זה ללא הסכמה וסיוע של כל יהודי העולם[51].
בשנת 1849 ביקר מונטפיורי שוב בארץ ישראל, ועמד מקרוב על מצב אחיו. במסע זה נתלווה אליו קול. גאולר, אשר משנת 1838 עד 1841 היה משול דרום אוסטרליה, ואשר גילה ענין רב בהתישבות יהודים בארץ ישראל, ועוד בשנת 1845 הכין תוכנית מעשית לכך[52].
כאשר נוסדה בראשית שנות החמישים בניו-יורק חברה לתמיכה בעניי ארץ הקודש, נתבקש מונטפיורי לשמש כשליחה, ולחלק מדי שנה בשנה את פירות הקרן שלה. הוא מילא שליחות זו עד יום מותו[53].
בשנת 1854 מת בניו-אורלאנס הנדבן הגדול יהודה טורא. האיש שמת ערירי השאיר הונו הרב למוסדות שונים, ובתוכם גם סכום גדול לטובת עניי ארץ ישראל, וכאחד מאפוטרופסיו לכך מינה את מונטפיורי. מעזבון זה נבנו בתי המחסה לעניים "משכנות שאננים" בירושלים, ובהקמתם השקיע מונטפיורי מאמצים רבים וכסף משלו. בשנת 1875 רשם מונטפיורי ביומנו: "ברוך יהיה זכרו של יהודה טורא, אך עזבונו עלה לי חמש אלפים לירות".
באותה שנה (1854) בא רעב לארץ ישראל, ממנו סבל הישוב היהודי קשות. לפי בקשת מונטפיורי ערך הרב הראשי של בריטניה, הרב נתן אדלר, מגבית ונאספו כ-20,000 לירות[54]. חלק מן הכסף נשלח לארץ לסיוע מידי, והשאר נועד להקמת מפעלים לחזק את הישוב מבחינה כלכלית וסוציאלית. לשם כך התעתד מונטפיורי, שביחד עם הרב הראשי היה הממונה על קרן העזרה, לבקר שוב בארץ. אכן עוד לפני נסיעתו נפגש עם שר החוץ לורד קלאַרנדון, ולאחר מכן גם עם לורד פלמרסטון, שהיה אז ראש ממשלה, ודן עמהם על הסיכויים לקבל מן התורכים רשיון לקנות אדמה בארץ ולהקים בה מושבות. בשנת 1855 יצא לדרכו. הוא עבר את קושטא, נתקבל על ידי השולטן, והלה הבטיח לו את עזרתו במאמציו.
ראשית עבודתו בארץ ישראל היתה בדיקת החשבונות של הכסף שנתקבל מקרן העזרה בלונדון. הוא אירגן ועד של מומחים, שיעזור לו בבחירת האדמה לקנין ובבחירת האנשים לעבודתה. הוא בחר בכמה משפחות מצפת וטבריא, ונתן להם את האמצעים להתחיל בעבודת האדמה. גם ביפו קנה קרקעות והושיב עליהם משפחות עניות. בירושלים הקים בית-ספר למלאכה לנערות, והניח את אבן הפינה לבנין בית חולים, שהיה צריך להבנות מכספי העזבון של יהודה טורא.
בשובו ללונדון בא במגע עם אנשי כספים בדבר בנין מסילת ברזל מיפו לירושלים. כל כך גדולה ומפורסמת היתה שאיפתו של מוטפיורי לראות את חיזוק הישוב היהודי בארץ, שאנשי העסק, עמהם בא במגע, היו יכולים לחשוב בו, כי עיקר התענינותו בתוכנית שהציע להם, היתה פילנתרופית-דתית ולא פיננסית, וזה עלול היה להכשיל את התוכנית מראשיתה. הוא ראה חובה לעצמו להצהיר: "סבור אנוכי כי הקמת מסילת הברזל לא תמשוך אפילו 50 יהודים להתישב בארץ הקודש, אבל אין לי ספק, שהיא תועיל לתיקון מצב היהודים בארץ… מנהלי המפעל צריכים להיות בעלי הון ואישים הקשורים למסילות-ברזל אחרות, אך לא אנשים שיש להם שייכות לאגודות דתיות". גם פלמרסטון סמך ידיו על המפעל, כאשר הוא ראה בו אמצעי להרחבת הסחר האנגלי בארצות הקדם, אך המשא ומתן בין החברה והשלטונות התורכיים לא נשא פרי. תוכנית בנין מסילת הברזל, וכן תוכנית התקנת כביש מיפו לירושלים, עתידה היתה להעסיק את מונטפיורי גם בשנים הבאות.
בשעת 1857 ביקר מונטפיורי, זו הפעם החמישית, בארץ ישראל. מטרת מסעו זה היתה לשים עין על המוסדות שיסד מכסף קרן העזרה בלונדון. הוא היה מרוצה מההתקדמות בארץ, במיוחד מבית-הספר לנערות. נסיונות ההתישבות החקלאית נכשלו אמנם ברובם, אך הוא לא תלה את האשמה במתנחלים, כי אם במיעוט הסיוע שהם קבלו. הוא נשאר אופטימי בנוגע לתוכניותיו החקלאיות, הואיל ונוכח לדעת, כי האדמה פוריה וגם רצון וכשרון יש ליהודי הארץ לעבדה ולשמרה, בהיותו בירושלים החליט לפי עצת תושבי העיר להקים מכספי העזבון של יהודה טורא, במקום בית חולים, אשר נבנה כבר בעיר על ידי הברונית בתיה רוטשילד מפריז, בתי מעון לעניים. הוא גם סיים את ההכנות לקראת הקמתה של טחנת רוח מטעם קרן העזרה.
בשנת 1859 הובאה לידיעתו הצעה מטעם הממשלה התורכית להרשות ליהודים לשוב לארץ ישראל. הממשלה התורכית היתה נכונה לתת ליהודים אדמה עם כל הזכויות והחסות הצריכה להם, בתנאי שילוו לה כסף לצורך חילוף מטבעותיה במטבעות חדשות. נראה היה, כי השלטונות התורכים היו מעונינים רק ביהודים עשירים, ובמיוחד מאנגליה, ועל כך ענה מונטפיורי, כי אין יהודי באנגליה אשר ירצה להתישב לעת עתה בארץ ישראל, וגם איננו מאמין, כי יהיה אפשר לגייס בין היהודים מלוה למען תורכיה.
אולם זמן קצר אחר כך נפגש מונטפיורי עם הציר התורכי בלונדון. שיחתם נסבה על פעולות מונטפיורי. הציר אמר לו באותה פגישה כי הוא רואה בעין יפה התישבות יהודים בארץ ישראל.
בסתיו 1862 מתה רעיתו יהודית. אם כי עוד בחייהם בחרו להם סיר משה ואשתו נחלת קבורה ברמסגייט, חשב בעלה לקבור אותה בעמק יהושפט בארץ, ועמד להזמין חבר תלמידי-חכמים מירושלים, כדי להעביר את גויתה. אך אחר כך נמלך בדבר וקבר אותה ברמסגייט. מותה של יהודית, שליוותה אותו בכל מסעיו, והיתה שותפה לכל מפעליו, היתה מהלומה כבדה לו, אך הוא התחזק במחשבה, כי רצונה של הנפטרה היה שהוא יבקר שוב בארץ, כדי להרחיב פעולותיו, וזמן קצר לאחר מכן (1863) יצא שוב למסעיו. הוא ביקר בקושטא, נפגש עם השולטן החדש. עבדול עזיז (שלט מן 1876-1861), והלה אישר את הפירמן, שהוציא קודמו בשעת 1856 (הוא היה בעיקר פרי מאמצי סיר משה מונטפיורי והממשלה הבריטית), המענק שוויון-זכויות לכל נתיניו בלי הבדל דת: ואת הזכויות המיוחדות שניתנו למונטפיורי בקשר לתכוניות הבניה שלו בארץ ישראל. מקושטא רצה להמשיך לארץ ישראל, אך מפאת מצב בריאותו הרופף נאלץ היה לחזור לאנגליה.
בשנת תרכ"ה (1865) הגיעה אל מונטפיורי קריאת עזרה מיהודי ארץ ישראל כי רעב כבד ומגפה הפילו חללים רבים, והישוב נמצא במשבר קשה. מטעם ועד שלוחי הקהילות נאסף סכום גדול, ומונטפיורי לקח על עצמו ללכת לארץ ישראל כדי לחלק את הכסף.
גם בביקור זה (1866) סייר במוסדות שהקים בביקוריו הקודמים. הנאה מרובה גרמו לו בתי-המחסה, שנבנו מעזבונו של יהודה טורא ("משכנות שאננים"). הוא כינס את הרבנים וראשי העדות והסביר להם, כי לא לחלק נדבות בא, אלא למצוא את הדרכים הנאותים ביותר לבער את העניות מקרבם. הללו הציעו הקמת בתי מחסה נוספים והעסקת העניים בחקלאות. היו גם הצעות לתת לעניים את האפשרות להגר מן הארץ, אך כשהללו הוצגו לפני מונטפיורי והוא הציע להם דמי נסיעה התברר, כי כמעט כולם סרבו לצאת את הארץ. וגם אלה המעטים שרצו בכך, הסכימו להעדר מן הארץ רק באופן זמני. מונטפיורי התרשם במיוחד מתשובתה של אלמנה צעירה, אשר בעלה מת במגפה והשאיר אותה עם שלושה ילדים בחסור כל. את תשובתה להצעת מונטפיורי לשלם לה דמי הנסיעה לגרמניה, שם היו לה ידידים או קרובים, מצא הלה מחובתו להביא בשלמותה לתשומת לבו של וועד שלוחי הקהילות, לו מסר דין וחשבון על נסיעתו: "ה' זכני לשאוף את האויר הטהור של ארץ אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב. הוא עשה עמדי את החסד הגדול להביאני, בעודני ילדה קטנה אל המקומות הקדושים האלה, אשר מהם יצאה תורה לכל העולם. הוא חנן אותי לדרוך על אדמת הקודש, אשר עליה עמדו נביאינו וחכמינו הקדושים – ואיך אצא עתה ואקח את ילדי מעיר ציון. אשר אנחנו מחכים בכל יום כי אמת וצדק ישובו למלוך בה. לא! טוב לי לגווע ברעב עם ילדי בחונני את עפר העיר הקדושה, מלהיות בכל טוב בחוץ לארץ" – אמרה האשה.
מונטפיורי נתרשם מאוד מיהודי הארץ, והוא המליץ בפני וועד שלוחי הקהילות ליסד קרן לעידוד התישבות חקלאית ולהקמת בתי מעון נוספים[55]. בהיותו בירושלים גם הניח את אבן הפינה לבתי מעון חדשים בקרבת בתי המחסה שנבנו מעזבון יהודה טורא.
באפריל שנת 1874 הגיעה למונטפיורי שוב קריאה דחופה לעזרה מיהודי הארץ, שסבלו מרעב קשה. דומה שבעקבות קריאה זו התעורר וועד השלוחים לחדש פעולתו למען יהודי הארץ, ומונטפיורי נתפעם שוב מן התקוה להגשים את חלומו להקים ישוב חקלאי. בראשית יולי הוא רושם ביומנו: "לוא הייתי מרגיש די בריא, הייתי נוסע ללונדון. יש לי ענין גדול בתוכנית הנדונה כעת על ידי הוועדה הלונדונית של וועד שלוחי הקהילות, לעזור לאחינו לעבוד את האדמה. בטוח אני כי לוא הצלחנו לאסוף את הכסף הנחוץ לכך, אזי יוושעו העם והארץ תשועה גדולה, וגם נותני הכסף היו באים על שכרם בעמלם זה. יש להציע לאסוף לתכלית זו מיליון לירות שטרלינג על ידי מליון מניות של לירה שטרלינג כל אחת, וסבור אני כי בשנה אחת אוכל להצליח לאסוף את הכסף מאחינו בני ישראל שבארבע כנפות הארץ". כמה ימים לאחר מכן הוא כותב: "תוכנית ההתישבות החקלאית בארץ מעסיקה אותי מאוד, הייתי מציע לשלוח וועדת חקירה לירושלים, צפת, טבריא וחברון, והייתי מוכן להתלוות לוועדה, על חשבוני אני, אם וועד שלוחי הקהילות היה רוצה בכך".
בסוף חודש זה פנה במכתב לרבנים ולראשי העדה בארץ בבקשה ליעץ לו מה יכול לעשות למען הטיב מצבם. הוא כותב להם, כי כבר בשנת תקצ"ט (1839) ותרכ"ו (1866) ביקש מהם להשיא לו עצה והוא קיבל מהם כל הידיעות הדרושות. הוא הודיע על כך לחבריו, וגם על צרותיהם מרעב ומעוני. כעת הוא פונה אליהם שוב, בתקוה שאולי הפעם תתקבלנה הצעותיהם לשפר את מצבם על ידי העסקת בני הארץ בחקלאות, מלאכה ומסחר, ביתר רצון ואהדה על ידי חבריו.
בחודש אוגוסט החליט להתפטר מנשיאות וועד שלוחי הקהילות, אשר בראשו עמד למן 1841. אחרי שהוועד נוכח לדעת, כי מפאת זקנותו המופלגת אי-אפשר לו להמשיך בכהונתו, קיבל התפטרותו. הוא בחר אותו לחבר כבוד והחליט להקים מפעל על שמו להנציח פעולותיו. מונטפיורי ביקש מהם להשתדל בעד ישוב הארץ על ידי הקמת מושבות, והציע לפניהם גם את תוכניתו המפורטת של קול. גאולר[56]. הוועד בחן את התוכנית ומצא אותה למעלה מאפשרויותיו, אך החליט לדון בכובד ראש במצב בארץ ישראל, ולהקדיש את הכסף שיאסף להתישבות איטית ולמתפרנסים מעמל כפים.
בינתיים נתקבלו אצל מונטפיורי מכתבי תשובה נלהבים מארץ ישראל. ראשי העדה מכל המקומות קידמו בברכה רצונו העז של מונטפיורי לבוא לעזרתם, והצהירו שוב על נכונות בני הארץ לעסוק בחקלאות ובמלאכה. מכתבים אלה הציע מוטפיורי לפני וועד שלוחי הקהילות[57], אך חבריו לא היו מושכנעים מכנות הרגשות המובעים, ובכך נתחזקו על ידי דו"ח, שנמסר להם על ידי שנים מנציגיו (ש. מונטגיו וד"ר אשר), שערכו ביקור חטוף בארץ[58], ועל כן הציע מונטפיורי את עצמו לבקר שוב בארץ, ולעמוד אישית על המצב.
בשנת 1875, והוא למעלה מתשעים שנה, ערך מונטפיורי את ביקורו האחרון בארץ. הישוב הכין לו קבלת פנים ממלכתית. לקראת בואו פירסם הרב יהודה אלקלעי, אשר גר אז ביפו, ב"חבצלת" מכתב, בו קרא למונטפיורי לפנות על השולטן בבקשה לקבלת רשיון להתישבות יהודית בארץ. בין היתר כתב: "יתן אדוננו אל לבו את גודל הענין, כי לא כל אדם זוכה שיתן ה' תשועה על ידו, וכל הדברים הטובים אשר יש בלבו לעשות, יוכל לעשות על ידי אחרים. אבל הדבר הזה לבקש מן המלך, לא יוכל לעשות לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. כי אם בכבודו ובעצמו … ועתה אדוננו, יכיר נא ויוקיר את המתנה האלוהית אשר נתן לו כוח ועוז ואימץ את לבבו למען יגמור את המצוה, אשר התחיל אשר יהיה לו לשם טוב מבנים ומבנות, שם-עולם אשר לא יכרת"[59].
מונטפיורי סייר במפעלים שהקים, ובא בדברים עם הרבנים וראשי העדה. בדין וחשבון שמסר לוועד שלוחי הקהילות, העיד על אמיתת הרגשות, שהובעו במכתבים, הדגיש את נאמנותם של בני הארץ, וקרא לגשת לפעולה מידית למענם, בהוסיפו:
"הכבוד אשר רחש לבי תמיד לאחינו בארץ הקודש, גדל עוד בעיני על ידי מסעי זה. אם תשאלוני: הראויים וכדאיים הם לתמיכה? – אענכם: בוודאי! החפצים ומוכשרים הם לעבוד עבודה? – בלי כל ספק!".
"ואם תשאלוני: הנה אנחנו מוכנים לתרום לקרן לעזור להם, הננו מוכנים גם להקריב מהוננו, אם יהיה צורך בדבר, מהי התכנית הנאותה להם? אז אענכם: בחרו בדרכים אשר הם בעצמם יעצו לכם: ראשית כל בנו בתים בירושלים, קנו אדמה בסביבת העיר והקימו רבועים … של בתים, בנויים לפי האופנה האירופית. ובאמצע כל רבוע… יהיה בית-כנסת, בית מדרש ובית מרחץ. לפני כל בית יהיה מקום לנטוע עליו זיתים, גפנים וכל מיני צמחים נחוצים, למען הרגל את דיירי הבית לעבודת האדמה".
ואם תצליחו לאסוף כסף רב יותר, ויהיה לרשותכם סכום של 30.000 עד 50.000 לירות, אז תוכלו בלי קושי לקנות אדמה כרצונכם בסביבות צפת, פקיעין, טבריא, חברון, ירושלים, יפו וחיפה, ובכל המקומות האלה תמצאו אנשים המוכנים לעסוק בחקלאות".
"ואם תשאלוני: מתי הזמן הנכון להתחיל בעבודה שאתה מציע, אז אענה: תיכף ומיד, תתחילו היום, אם תוכלו".
"אתם עוררתם את אחינו בארצות אירופה, בפרס ובתורכיה, על ידי הבטחותיכם שתוארו לפניהם בצבעים בהירים ביותר בכתבי-עת בלשון העברית, הגרמנית, הצרפתית והאיטלקית. אתם עוררתם בהם את התקוה, כי לא התמהמהו להתחיל בפעולות למען שפר מצבם של בני-ציון. כעת הם צועקים: הננו! תנו לנו אדמה תנו לנו עבודה, אתם הבטחתם כל אלה. מוכנים אנו למען אהבת ירושלים לקבל עלינו את התפקידים הקשים ביותר… אסור לכם לאכזב אותם, תתחילו מיד בתפקידכם הקדוש"[60].
קרן "מזכרת משה" מטעם וועד שלוחי הקהילות החלה בפעולות, ברם, התרכזה בעיקר בהקמת בתים בירושלים ובמתן הלוואות, אך לא בהקמת מושבות חקלאיות[61].
בשנים האחרונות לחיי מונטפיורי החלו אגודות "חובבי ציון" בפעולות למען התישבות חקלאית בארץ, והדבר גרם לו הנאה מרובה. לקראת חגיגת יום הולדתו המאה הוציאה אגודת "חובבי ציון" בוורשה תמונה של מונטפיורי, ובשם הוועד להוצאת התמונה נתפרסם קול קורא המעורר את העם לחוג ברוב פאר את יובלו, ולעשות לו מזכרת נצח על ידי איסוף כספים למען הקמת מושבות חקלאיות בארץ. עשרות אלפים תמונות נמכרו, ובאותה שנה (1884) הוחלט, בוועידת אגודות "חובבי ציון", אשר התכנסה בקטוביץ, על: "יסוד מזכרת משה מונטפיורי בארץ הקדושה".
מצב בריאותו של מוטפיורי התרופף מדי יום – אך זכר ציון לא מש ממנו. בגאוה היה מדבר על פעולותיו למען ארץ-ישראל, בשיחותיו עם ד"ר לווה היה רגיל לומר "לפני חמישים שנה היו רק אנשים מעטים באנגליה ובצרפת אשר גילו ענין מיוחד בארץ י שראל. היו אנשים בשתי הארצות האלה אשר היו לועגים לזכר אה"ק – אך היום יש ביניהם המגדילים לעשות למען תושביה. ראה כמה שנויים גדולים לטובה נעשו בירושלים. והן חמישים שנה, רק תקופה קצרה היא, בשימנו אל לב את מספר השנים הנצרכות אפילו באירופה לתיקון מצבם של מעמדים שונים".
בביקורו האחרון בארץ ישראל ציווה להכין למענו אבן, שעליה היה חרות "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהלים נב, טז). אבן זו היתה מונחת למראשותיו, והוא ביקש מד"ר לווה, להניחה למראשותיו גם אחרי מותו.
בקיץ 1885 מת מונטפיורי והוא בן מאה ואחת שנה. ביחד עם האיש אשר בחייו נשא את "ירושלים" בדגם תואר האצילות אשר הוענק לו מן המלכה האנגלית, הורדה אל קברו אבן ירושלמית – סמל מסירותו ואהבתו את ציון. ליהדות התקופה אבד לא רק מנהיגה הדגול אלא גם האוהב וחובב ציון הנאמן ביותר, אשר הכין לבבות וסלל את הדרך לתקופה הציונית בכלל ולתנועת הציונות הדתית בפרט.
ביבליוגרפיה:
הספרים העקריים על מונטפיורי הם:
1. Lucien Wolf: Sir Moses Montefiore, A Centennial Biography. With Extracts from Letters and Journals
(London 1884).
2. Diaries of Sir Moses and Lady Montefiore; comprising their life and work as recorded in their diaries from 1812 to 1831. Edited by L. Loewe (London 1890).
תרגום מקוצר מספר זה הכין י. ח. טביוב: "ספרי הזכרונות לסיר משה מונטפיורי ורעיתו יהודית נערך על ידי אליעזר הלוי. תרגם עברית בקיצורים והשמטות י. ח. טביוב" (ורשה תרנ"ט). ציטטות במאמרנו לקוחות ברובן מתרגומו של י.ח. טביוב (בהשואה עם המקור).
3. .Paul Goodman: Moses Montefiore (Philadelphia, 1925)
4. ביוגרפיה של מונטפיורי נתפרסם גם ב-1883 .Jewish Chronicle, oct. 26,
5. מן הספרות העברית על מונטפיורי יש להזכיר את שני המאמרים ב"ספר מאה שנה" של יצחק טריוואקס ואליעזר שטיינמן (תרצ"ח).
[1] מענין לציין כי סבו של הרצל שמעון לייב הרצל היה תושב זמלין, בעירה בה כהן אלקלעי כרב, והרצל עוד הכירו, יתכן כי הרצל שמע על אודות אלקלעי ופעולותיו מפי סבו.
נכדתו של אלקלעי רחל ובעלה, גם הוא ממשפחה אלקלעי, היו פעילים בתנועה הציונית והשתתפו בקונגרס הראשון.
[2] ההקדמה תורגמה לעברית על ידי דר. נ. שלם ונכנסה ל"כתבי הרב יהודה אלקלעי" (תש"ד).
[3] בשנת ת"ר ציפו רבים לגאולה. על המובאות לכך יש להוסיף סיפורו של מיסיונר אשר ביקר בפוזן והנמסר ב Jewish Intelligence (1839) סופר לו כי היהודים מצפים לביאת המשיח בשנת ת"ר. ושבבית הרב בפוזן, שם היה גר מקודם הרב המקומי הנודע, ר' עקיבא איגר. נמצא על יד דלת חדר הלימוד ראשו של צבי עשוי מעץ, קבוע בכותל. בראש זה נמצאים מסמכים חשובים בקשר לביאת המשיח, אך מפחדים לגשת ולבדוק את המסמכים, הואיל ופעם קרה, כי עוזרת הבית נגעה, בעת הנקיון בראש הצבי, והיא שותקה, ומתה (ראה בעתון הנ"ל, עמ' 273).
[4] דבריו של ביבאס, המצוטטים על ידי אלקלעי, הבאנו במאמרנו על ביבאס.
[5] עמ' כא-כב.
[6] תורגם על ידי דר. נ. שלם ונכנס ל"כתבי הרב יהודה אלקלעי".
[7] החתם סופר נפטר בכ"ה תשרי ת"ר.
[8] עמ' פד.
[9] עמ' צ.
[10] עמ' קפב.
[11] עמ' קפג.
[12] עמ' רטז-ריז. במקום זה, כשהוא מתלונן על פירוד הדעות והמנהגים בישראל הוא מביע גם כן צערו על שדיבור לשון הקודש אבד מן האומה. "מעיד אני עלי, שכל ימי נצטערתי על דבר זה, ולא טוב עשו אבותינו שכל כך השכיחו את לשוננו הקדושה,. אלקלעי בטוח, כי דיבור לשון הקודש עוד יחזור לאומה "ויעד הנביא, כי הבנים והבנות ינבאו ויבינו לדבר בלשון צחה ובנעימה", והוא מסיק "ולכן אין להתיאש כי אם להשתדל ברוב עוז ותעצומות להקים את לשוננו ולהעמידה". על רעיון זה כעל רעיונותיו האחרים, הוא חוזר בספרים אחרים. א. ר. מלאכי מזהה את בן דוד עמו התפלמס אלקלעי ב"הלבנון" בשעת תרכ"ח, עם נחמן נ. קורונל. ראה מאמריו על רבי יהודה אלקלעי בהדואר תשי"ד גליונות כו-לו.
[13] עמ' רט.
[14] עמ' קפ-קפא.
[15] עמ' קפג.
[16] ראה א. מ. הברמן "מסעות החכם האבי"ר" (הרב אברהם ב"ר ישראל רוזאנס לארץ ישראל) "סיני" כרך לד. ובמחקרו של י. כ"ץ "משיחיות ולאומיות במשנתו של הרב י. אלקלעי", עמ' 21.
[17] עמ' רעג.
[18] "קול מבשר" מהדורת דר. י. קלויזנר, "שיבת ציון" כרך ב – ג (תשי"א-תשי"ב) עמ' 55.
[19] עמ' רפח.
[20] על מסעותיו באירופה באנגליה ראה במחקרו הנזכר של י. כ"ץ.
[21]"Jewish Intelligence" 1852 עמ' 417-416. כאן המקום להעתיק הטע מתוך ספרו של גרס Emile Guers: Israel aux dernier jours de I'economie actuelle; ou. Essai sur la. Restauration Prochaine de ce Peuple. Suivi d'un fragment sur la millenarisme בו מדובר על פעולות לשיבת ציון באנגלית ועל ספרו של אלקלעי: "ביתנים התאסף בלונדון בספטמבר 1852 מספר גדול של יהודים לתאר את ההתלהבות והמסירות, שהתגלתה באספה זו. סכומים עצומים הוקדשו להצלחת מפעל זה. חדשיים לאחר מכן נוסדה שוב בלונדון אגודה במטרה ליזום הקמת ישובים חקלאיים בארץ ישראל. בראשית רצו לקבל רשיון מן השולטן למען התישבות באזור המשתרע מהרי הכרמל עד ים כנרת, דהיינו בעמק יזרעאל הנודע, עמק זה הוא קרוב לחופי חיפה ועכו בים התיכון והדרך מירושלים לדמשק עוברת בה, דומה כי אזור יפה זה של ארץ ישראל מתאים מכל הבחינות למפעל זה. לאותה מטרה הוציא הרב יהודה אלקלעי חוברת מיוחדת בשם 'מבשר טוב'". בהמשך הוא מביא כמה דברים מן החוברת ומתפלמס עם דעות הרב אלקלעי מנקודת מבט נוצרית. בין דברי אלקלעי המצוטטים על ידו יש שאינם מצויים בחוברת העברית, אין בידי התרגום האנגלי לבדוק את הדבר. בדרך כלל יש הפרזה גדולה בתיאור המאורעות בלונדון. מן הספר לא ברור, אם לאלקלעי היתה שייכות למאורעות האלה. ספרו של גרס מצוי גם בתרגום גרמני: Israels Zukunft, Ein Versuch ueber die letzten Kaempfe und die Verherrlichung des Volkes Israels, (Leipzig, 1860)
[22] ראה מאמרו של ד"ר נ. מ. גלבר "אגודת סטונדטים באוסטריה וגרמניה בשנת 1842-1836", "שיבת ציון", כרך א, תש"י.
[23] עמ' תנז.
[24] עמ' תנח.
[25] עמ' תפה.
[26] עמ' תקח.
[27] עמ' תקכב.
[28] עמ' תקל.
[29] עמ' תקנב.
[30] עמ' תקנח.
[31] עמ' תקס – תקסא.
[32] עמ' תקסג.
[33] "חבצלת", שנה א, גליון 19: "המגיד" 1871, גליון 20, מצוטט לפי המובא בספרו של ג. קרסל "רבי יהודה אלקלעי – רבי צבי הירש קלישר" (תש"ג).
[34] עמ' תקעב.
[35] מבחר כתבי ישראל דוב פרומקין (מהדורת ג. קרסל, מוסד הרב קוק, תשי"ד). עמ' 161.
[36] על הוויכוח של אלקלעי עם חכמי ירושלים ראה במפורט בסידרת המאמרים של א. ר. מלאכי בהדואר שם.
[37] "חבצלת". שנה ד. גליון לז, כ"ח תמוז תרל"ד.
[38] שם, שנה ט, גליון א, ז' תשרי תרל"ט.
[39] על המקורות לתולדות משפחת ביבאס, שצויינו על ידי הכותבים עליו, יש להוסיף את "ספר מלחמת המגן, מלחמת מצוה לוחמים במלחמתה של תורה" (קאזאבלנקה תרפ"ה). הספר הוא כתב הגנה של כמה תלמידי חכמים, ביניהם הרב רפאל ביבאס מפני רודפים ומשמיצים, והוא מכיל מגילת היחס של הרב הנזכר.
[40] הכמרים בספר מסעם: Bonar (Andrew Alexander), M'Cheyne (R.M.) Narrative of a Mission of Inquiry to the Church of Scotland הספר יצא בכמה מהדורות. תורגם גם לצרפתית: Les Juifs d'Europe et de Palestine. Voyage de M.M. Keith, Black, Bonar et Mac Cheyne, envoyes Par I'Eglise D'Ecose
כדאי גם להזכיר את הספר: Famllar letters by R. M. M'Chyne, containing an account of his travels…. As a mission or inquiry to the Jews in 1839 (Edinburgh 1848)/בספר מוזכרת פגישת הכמרים עם הרב ביבאס, אך לא נמסר תוכן השיחה, עוד לפני שהכמרים הוציאו ספר פירסמו דו"ח על סיורם -Jewish Intelligence and Monthly Account for the Proceedings or the London Society for Promoting Christianity among the Jews.
[41] על מלחמתו בנטיות ריפורמיות ראה ב-"Jewish Encyclopedia" (לשנת 1904) ערך קורפו, ובחוברתו של י. ר. מלכו. על אדיקותו של הרב ביבאס מסופר גם בנספח לספר הכמרים, בו מתואר מצב יהודי קורפו על ידי אחד מתושבי האי, הוא כותב בין היתר: "הרב הראשי הוא ילדי גיברלטאר, ורואה את עצמו כאנגלי. הוא פרושי אמיתי מן בית המדרש הישן ושומר בקפדנות עלחוקי הדת היהודית. לפני זמן מה אסר לבני עדתו לשאת מטרחה בשבת. באשר ראה בזה עברה על הדיברה הרביעית. היהודים כאן מקפידים בדרך כלל על שמירת השבת ולא יחללוה בשביל רווחים – אך הם התמרדו נגד איסור נשיאת המטריות".
[42] במקום אחר בספר ניתן מספר היהודים בקורפו כ-2000.
[43] הדברים מובאים בהקדמה לספר "דרכו נועם". הוא נכתב בלאדינו ויצא בשנת תקצ"ט. ההקדמה תורגמה כאמור, לעברית על ידי ד"ר נ. שלם וכלולה בכתבי הרב יהודה אלקלעי, מהדורת י. וורפל, תש"ד.
[44] מתוך הספדו של ר' נסים חיים משה מודעי, בספר "דרישה מחיים". עפ"י הספד זה וע"פ הספדו של רבי חיים פאלאג'י בספר "ברכת מועדים לחיים", נקבעת ללא-ספק שנת פטירתו של הרב ביבאס כשנת תרי"ב: והתאריך שנקבע ע"י א. י. ברוור לי"ז ניסן תרי"ז ("סיני" כרך יד, עמ' סד) נדחה סופית, סמוכין וראיות נוספות לקביעת מועד-פטירה זה ראה: דוד בנבנשתי וחיים מזרחי במאמרם הנ"ל, עמ' שט. הערה 38.
[45] מאמרנו אינו דן בכל חייו של מונטיפיורי אלא רק בפעולותיו למען ציון.
[46] נאומו של ד"ר לווה מובא ב- Joseph Fiebermann: internationalcs Montefiore Album (1888).
[47] יש להעיר כאן, כי בעקבות המשא ומתן בין מונטפיורי ומוחמד עלי בשנת 1839 פשטו באירופה שמועות על התישבות קרובה של יהודים בארץ ישראל. העתונים ידעו לספר, כי בעלי הון יהודים מאנגליה, איטליה וארצות המזרח עומדים להקים בתי חרושת בארץ בהם יועסקו פועלים יהודים. כן מסרו כי רבני תורכיה פועלים למען עליה לארץ ישראל. ראה: Allgemeine Zeitung des Judentums מאי 30, יוני 20, 1840. כשהגיע מונטפיורי לקושטא לראיון עם השולטן מסרו העתונים, כי מונטפיורי בא לבקש מן השולטן פירמן לטובת אחיו ו"כאשר ירשה זאת המצב המדיני בסוריא ילך לדמשק ולירושלים, וישתקע שם כשיצליח להקים שם איזו רפובליקה". ראה בעתו הנ"ל מנובמבר 21, 1840. דומה, כי גם אחרי פגישת מונטפיורי עם השולטן פשטו שמועות, כי מונטפיורי ביקש ממנו רשות להתישבות יהודים בארץ. כך כותב רבי חיים פאלאג'י, רבה הגדול של איזמיר: "ויבקש משה עוד מאת המלך יר"ה על ישוב ארץ ישראל, כדחזי לעם היושב בה ולדרים עליה ברחמים לעיני כל חוזי, וכבוד אלוהים הסתר דבר" (דרכיו למשה, תר"ה).
[48] ראה למעלה הערה 21.
[49] מובא ב- N. M. Deiber: Zur Vorgeschichte des Zionismus, Judenstaatsprojekte ;in Den Jahren 1695-1845 (1927) ע"ע 310-309.
[50] על אלקלעי ראה במאמרנו עליו למעלה.
[51] מכתביו של קול. צ'רצ'יל למונטיפיורי וחליפת המכתבים בינו לבין ועד שלוחי הקהילות מובעים בספרו של לוסין וולף: Notes on the Diplomatic History of the Jewish Question (1919) כדאי עוד להעיר כי בשנת 1854 פנה שפטסביורי אל מונטפיורי בשאלה אם יוכל לסמוך על היהודים בקשר לתכניתו להניע את השולטן למכור להם ארץ ישראל ראה: Edwin Hodder: The Life and Work of the Seventh Earl of Shaftesbury Vol 2 P. 478 (London, 1887)
[52] על קול. גאולר ראה הערה 55.
[53] המדובר ב- North American Relief Society ביחד עם תרומותיו האישיות הגדולות והתכופות לישוב, העביר מונטפיורי גם תרומותיהם ונדבותיהם של אגודות שונות ואישים פרטיים. ראה למשל את רשימת התרומות שנתקבלו בארץ בשנת תרל"ז שנתפרסמה ב"יהודה וירושלים" של ר' יואל משה שאלאמאן (מהדורת קרסל, מוסד הרב קוק, תשט"ו, עמ' 140-148).
[54] מכתב מונטפיורי אל הרב הראשי ומכתבו של זה לקהילות אנגליה מובאים בספרו של נחום סוקולוב History of Zicnism (1919) כרך ב ע"ע 243-241.
[55] גם לר' צבי הירש קלישר הודיע מונטפיורי על נכונות בני הארץ לעסוק בחקלאות, ראה בספרו הנזכר של סוקולוב, כרך ב', ע"ע 263-262: An Appeal of Rabbi Elias Gutmacher and Rabbi Hirsch Kalischer to the Jews of England (רצ"ה קלישר עמד בקשר מכתבים עם מונטפיורי והוא מוסר שהלה הסכים לתכניותיו. ראה ב"שיבת ציון" לאברהם יעקב סלוצקי, עמ' 48 (וארשה תר"ס).
[56] על תכניותיו להתישבות יהודית בארץ ישראל של קול. גאולר ראה: ג. קרסל "תכנית לישוב ארץ ישראל, שיצאה מידי נוצרי מלפני מאה שנה" במאסף מידות קליטה (תש"ו): ד"ר נ. מ. גלבר "האומות על שאלת ארץ-ישראל בימי מלחמת קרים" ב"סורא" (בעריכת ש. ק. מירסקי) ספר א. תשי"ד.
[57] מכתבו של מונטפיורי והתשובות שקבל נקבצו בספרTranslations or a Letter addressed by Sir Moses Montefiore ………… to the Jewish Congregations of the Holy Land promotion of agricultural and other industrial pursuits in that country and of the replies reccived thereto. London 1874. יש להעיר כאן, שבין מכתבי התשובה נמצא גם מכתב מרבי עקיבא יוסף שלזינגר, אשר שלח למונטפיורי את ספרו "כולל העברים". ספרו של שלזינגר נזכר גם במכתב אחר.
[58] תיכף אחרי שנדפס הדין וחשבון של ש. מונטגיו וד"ר אשר בלונדון, העתיקו י. ד. פרומקין והדפיסו בהמשכים ב"חבצלת". בהערותיו לדין וחשבון מסכים פרומקין לבקורת הקטלנית הכלולה בו, על סדרי ה"חלוקה", אשר פרומקין בעצמו היה מן הלוחמים האמיצים נגדם, אך פרומקין מסתייג מדברי מונטגיו ואשר הקובעים, כי הבאים לירושלים רוצים "בלחם עצלות וחבוק ידים". הוא כותב, כי ישנם כאלה, אך מהם אין להקיש על הציבור כולו: "העם כולו היושב בירושלים כבר נלאה נשוא את לחם העצבים. נפשו תבחל בחיבוק ידים, ובאמת ולב תמים יחפוץ לעבוד ולעשות מלאכה לאכול מיגיע כפיו ולהרים גם קרן בניו אחריו". נגד הדו"ח יצאו גם רבני ירושלים הרב מאיר אוירבך והרב שמואל סלנט במכתב גלוי למונטפיורי בבואו לירושלים. המכתב נדפס ביחד עם תאורו של מונטפיורי על ביקורו השביעי בארץ, בספר: An Open Letter addressed to Sir M. Montefiore on the day of his arrival in Jerusalem…… with a narrative of a forty days sojourn in the Holy Land by Sir Moses Montefiore (London ,1877). על פרומקין, תגובתו על הדו"ח של מונטגיו ואשר ודעתו על תוצאות ביקור מונטפיורי ראה במבואו של ג. קרסל למהדורתו של "מבחר כתבי ישראל דב פרומקין" (ירושלים תשי"ד).
[59] "חבצלת", שנה ה. גליון לה (כ"ט סיון תרל"ה).
[60] כל זה בספר מסעו על ביקורו השביעי בארץ, הנזכר בהערה 57.
[61] על פעולות קרן "מזכרת משה" מטעם וועד שלוחי הקהילות ראה בספרו של ד"ר יוסף מייזל: אלה תולדות קרן "מזכרת משה מוטפיורי" (ירושלים תרצ"ט).
מאת טוביה פרשל מתוך חזון תורה וירושלים תש"ך