הספור הנפלא על אבי זקנו – על ערש דווי
לא באתי לתאר כאן ספריו של טרונק – הרי מצויים הם לרבים.
כן לא באתי להרצות תולדותיו – הוא בעצמו כתב אותם בספרו הגדול "פולין".
באתי רק למסור כמה רשמים אישיים.
ובכל זאת ארשה לי ליחד את הדיבור על אחד מספוריו.
בראשונה כמה דברי הסבר.
לפי דיני ישראל, אשה, שהעידו על מות בעלה, מותרת לינשא לאחר. אך אם יתברר כי לא נכון היה הדבר ובעלה הראשון עדיין חי, אליה להפרד מבעלה השני וגם לבעלה הראשון אסור לה לחזור, והילדים שילדה לבעלה השני בחזקת ממזרים הם.
וכן מדיני ישראל שבכוח הרבנים לבטל נישואין או להכריז עליהם כאילו לא היו. בתלמוד מוזכרת זכות זו בקשר לכמה מקרים בהם יש ספק בכשרות הגט, אז אומרים כי בכוח הרבנים ליפות כוחו של גט זה, מפני שבלאו הכי הזכות בידם להכריז על הנישואין כאילו לא היו מעולם. וכן מוזכרת זכות זו בקשר למקרים בהם נשא איש אשה באופן בלתי הגון, והרבנים ביטלו בסמכותם הם נישואין אלה בלי גט.
והנה מוסרים את הספור הבא על רבי יהושע מקוטנא, מגדולי התורה במאה הקודמת. מעשה באשה אחת שהעידו על מות בעלה, והיא נישאה לאחר. עקרה היתה בנישואיה הראשונים, אך לבעלה השני הרתה וילדה ילדים. לאחר שנים חזר בעלה הראשון, אשר סברו כי הוא מת, לעיר, וקמה מהומה. כי דין האשה שתצא מבעלה השני, לבעלה הראשון אסורה לחזור, וילדיה נחשבים ממזרים.
והובא הענין לפני רבי יהושע טרונק, רבה הגדול של קוטנא. הוא דן בדבר ולאחר מכן הכריז: "הנני מבטל את הנישואין הראשונים והיו כלא-היו. ולכן נישואיה השניים של האשה, נישואיה הראשונים הם, וביאת בעלה הראשון אינה לא מעלה ולא מורידה, תשב האשה עם בעלה שני, וילדיה ילדים כשרים הם".
והנה מעשה זו של הרב אין לו תקדים. השמוש בזכות לבטל הנישואין במקרה כזה לא מוזכר בתלמוד, ולא על ידי אחד הפוסקים. ולא היה גם מעשה רב כזה בתולדות הרבנות, שיקום רב ויבטל חיי אישות של שנים רבות.
ובשל כך הטילו ספק באמיתיות המעשה. היו שאמרו ספור יפה הוא, אגדה – אך לא יותר. האמנם רק אגדה הוא? חשבתי בלבי: אלך ואשאל את י. י. טרונק, הלא נינו של רבי יהושע מקוטנא הוא, והוא מיטיב להכיר תולדות בית אביו!
עומדים היינו בפרוזדור הספריה הצבורית. שאלתי אותו את שאלתי. הוא הקשיב וחייך. ניגש לרשימות הספרים, והזמין אחד מספריו "חכמי חלם". כשנתקבל הספר, פתחו לפני, הצביע על הספור "ברקה בעל תיבת הזימרה, ואמר: "קרא, ולאחר מכן נשוחח על כך".
ישבתי וקראתי:
ברקה בעל תיבת זימרה היה. כל השנה, זאת אומרת מאיסרו חג של פסח עד ערב פסח הבא, היה מסובב בכפריה ועיירותיה של פולין. מנגן היה בתיבתו ואיכרים היו מצטופפים מסביבו. וגם תוכי היה מתלווה לו לברקה במסעותיו. יושב היה לו על תיבת הזימרה, וכשהיו נותנים לברקה גרוש, היה התוכי מוציא מתיבת-ניירות שלפניו פתקה המנבאת לו לאדם גורלו, ומוסרה לנותן.
אשתו דבורה מרים עקרה היתה, כל השנה היתה יושבת על יד חלון ביתה ומסתכלת על המתרחש לפניו. סמוך לפסח כשהיתה שומעת מרחוק מנגינת תיבת-הזימרה הולכת ומתקרבת, היתה קמה ממושבה ומכינה את הבית לקראת החג.
כך חזר הדבר מדי שנה בשנה.
והנה שנה אחת פסח מגיע וברקה לא בא. ל"ג בעומר ושבועות כבר עברו וברקה לא נראה.
לאחר תשעה באב מגיע "ארחי-פרחי" לעיירה, הוא נכנס לחדר הרב ומספר לו כי ברקה, ברקה שידוע היה בין כל "הולכי המדינה" של פולין, אינו יותר בין החיים. הוא מת במרחקים.
הרב והדיין חוקרים את הזר ארוכות, אין סתירה באמריו, ואין הוא נכשל בלשונו, ניכרים הדברים שהם אמת. שולחים הרב והדיין להביא לדבורה מרים את הידיעה העגומה על מות בעלה, וגם להודיע לה כי מותרת היא לינשא לאחר.
לא עברו ימים מרובים ונשי העיר שידכו לאלמנה אלמן. רוכל סמרטוטים היה וכל ימי השבוע היה מחזר בעגלתו על הכפרים שבסביבה.
דבורה מרים שלפנים עקרה היתה, כעת היתה לבית בנים. ילדים קטנים היו ניתלים לה בסינרה, ותינוק היתה אוחזת בזרועותיה.
ויהי היום – סמוך לפסח היה, וקול תיבת הזימרה של ברקה נשמע בעיירה. הולך הוא ומתקרב אל ביתו. הנה הוא על יד הפתח ופותחו לאט לאט. דבורה מרים מופיעה בדלת. בהלה אוחזתה. פניה מתחוורות וכל גופה רועדת. בקול חנוק דמעות היא מתפרצת לעבר ברקה: "אל תיגע בילדי!"
העיירה נעשית כמרקחה. קרה דבר שלא היה מימי קיומה של עדה קדושה זו. ממזרים, ממזרים מסתובבים בחוצותיה! אשת איש היתה לזר! יושבים הרב והדיין, יושבים ודנים. מוציאים ספר אחר ספר, מדפדפים ומחפשים – אך לשוא כל החפוש, אין תרופה לשבר.
מריצים איגרות ושאלות לכל גדולי פולין, ובכל מקום ששמע המעשה מגיע רועדים הלבבות. ומכל מקום מגיעות תשובות, תשובות ארוכות מלאות למדנות ופלפול. ובפי כל הרבנים תשובה אחת: אין ביכולתם לעזור, יפנו לרבי יהושע מקוטנא – אולי ימצא הוא תרופה למקרה המדאיב.
באותם הימים היה ר' יהושע'לה טרונק מקוטנא שר התורה של פולין. שם העיירה שמקודם בלתי-ידוע היה, יצא בכל רחבי המדינה, כי עיני כל הרבנים והלומדים היו נישאות אל רבה הדגול.
וכשראה הבית דין של חלם כי כלו כל הקיצין, עמדו הרב והדיין, דבורה מרים וילדיה, בעלה הראשון והתוכי עמו, ובעלה שני רוכל הסמרטוטים – ונסעו לקוטנא.
נכנסו אל חדר הרב. דבורה מרים נפלת לרגלי ר' יהושע'לה, בוכה ומתיפחת: רבי הקדוש! הצל אותי וילדי!
אותה שעה היה ר' יהושע'לה מקוטנא עסוק במשנתו. הוא הפסיק לימודו ושמע לספור המעשה. מסתכל הוא ביהודיה השוכבת לרגליו ובוכה. מסתכל הוא על ילדיה הקטנים. מסתכל הוא על שני הבעלים שלפניו, אשר אחד מהם מחזיק בידו תוכי, שניהם אינם יודעים למה וכיצד קרה להם מה שקרה. מהרהר ר' יהושע'לה! אשה זאת, מבעלה הראשון אין לה ילדים. ילדים אלה מבעלה שני הם. מה יהיה אם אבטל את נישואיה הראשונים? אז נישואיה השניים כדת יהיו, ילדיה כשרים יהיו, והיא בעצמה תוכל להמשיך תחת בעלה השני.
ר' יהושע'לה מסביר ללומדים היושבים לפניו את מהלך מחשבתו. הוא ר' יהושע'לה יבטל את נישואיה הראשונים של דבורה מרים – פירוש הדבר, שברקה לא היה מעולם בעלה החוקי, רוכל הסמרטוטים הוא בעלה וילדיה ילדים כשרים הם. ר' יהושע'לה קם על רגליו ואומר לאשה השוכבת לרגליו: יהודיה קומי! לכי לך הביתה אל בעלך ואל ילדיך!
ומספרים יהודים שאחרי שנודע בישיבה של מעלה פסק דינו של יהושע'לה מקוטנא, הסכים עמו גם הקדוש ברוך הוא. "נצחוני בני, נצחוני בני" – אמר.
מסרתי בקיצור נמרץ תוכנו של הספור הארוך. גמרתי קריאתו וניגשתי לי. י. טרונק.
והנה הדברים שאמר לי: "הרי מבין אתה בעצמך כי תאור האישים והנסיבות משלי הם. ברם המעשה אמת היא. קרו והיו הדברים. ואף זו. אבי ז"ל באותו מעמד היה, והוא שתיאר אותו לפני על כל פרטיו. עדיין רועשים באזני דברי האשה שמסר לי. היא נפלה לרגלי ר' יהושע'לה וצעקה: הייליגער רבי, ראטעוועט מיך און מיינע קינדער! וכאשר קם ר' יהושע'לה להגיד פסק דינו אמר לאשה ששכבה לרגליו: "אידענע שטייט אוף. גייט אהיים צו אייער מאן און אייערע כשר'ע קינדער!"
ביקרתי שוב אצל טרונק בבית החולים כמה ימים לפני מותו. כאשר ביקרתי אצלו בפעם הראשונה לא ידעתי שהוא חולה במחלה שימות בה. הוא כנראה כבר הרגיש בכך. כשבאתי אליו בפעם השניה כבר ידעתי שהוא חולה בסרטן הדם, ושימיו הם ספורים.
הוא היה חלש עד מאד. הפעם דיבר רק מלים ספורות. היה שקוע כולו במחשבותיו. על מטתו לא היו מצויים לא ספרים ולא עתונים, אפילו לא ספרו האחרון על "שבתי צבי", אשר את טופסו הראשון הביא אליו על ערש הדוי.
עוד שבועות אחדים לפני מותו התיאש מן החיים. כל הזמן היה שקוע ומרוכז כולו במחשבותיו, והתכונן לקראת המות.
מה חשב על המות? דיברתי עם טרונק על ענינים רבים ושונים, ברם בחידת המוות לא נגעתי אף פעם.
לקח לכחתי. יש בין חכמי ישראל של ימי הבינים אחד ויחיד ומיוחד: רבינו משה בן נחמן. ודומה היה עלי תמיד כי רגש המוות – לא פחד המוות – היה נלוה לו כל ימי חייו. הרי עסק הרבה במוות. כתב "תורת האדם" על הלכות אבלות, "שער הגמול" על שכר ועונש אחרי החיים, חיבר ודוי לנוטה למות ותפילות אשכבה לנפטרים. וגם ספריו וחיבוריו האחרים, חוט של עצב משוך עליהם, וניכרת מתוכם מגמת ושאיפת האיש לחדור בעד המסתורין המקיפים את האדם והעולם.
פעם פתחתי בשיחה עם תיאודור רייק, תלמידו הגדול של פרויד, על "רגש המות" שיש להרגיש ולהבחין בו בכתביהם של סופרים מסויימים, אחרי שסיימנו שיחתנו אמר לי רייק שהוא שבע שנים וימים כשחיוך מרחף על שפתיו: "בני, דע לך. אנשים זקנים אינם חושבים על המוות, רק צעירים הוגים בו".
י. י. טרונק בן שבעים וארבע היה במותו. בצעירותו כתב על המות. בתקופה שאני הכרתי אותו, לא רציתי לפתוח בשיחה עמו על נושא זה.
טוביה פרשל (ניו יורק)
"חירות" 11 אוגוסט .1961