בשבט תשמ"ז (פברואר 1787) התקיימה חתונה מפוארת בפרבר של ורשה שבה השתתפו אנשים חשובים רבים מהקהילה הפולנית , אך זכה במיוחד בנוכחותו של סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי, מלך פולין האחרון. אבי החתן, יוסף שמואל זביטקובר, המכונה "הרוטשילד מפולין", היה היועץ של המלך סטניסלב וניהל את עיזבונו. המלך השתתף בחתונה בחברת הספרן שלו, מרק ריברדיל, שהקליט את האירוע לדורות הבאים בזיכרונותיו .
ברק, בנו של יוסף שמואל זביטקוור התחתן עם צעירה יוצאת דופן. תמרל רוזנקרנץ הייתה בתו של תלמיד חכם מצטיין, רבי אברהם מאופוזנא, חסיד אמיד מהחוז'ה מלובלין. תמרל היתה מלאה עם יראת שמים ואהבת תורה. נדיבותה יוצאת הדופן לצדיקים הייתה לזכות באלמוותה בכתביהם של אדמו"רים חסידיים רבים כמו "מראה יחזקאל" מהרב יחזקאל פנט, דברי חיים של הרב חיים הלברשטאם מצאנז, והמאיר עיני הגולה של הרב יששכר בנימין אלתר והרב אברהם מרדכי אלתר. מי שהשתתפו בחתונה לא ידעו שעתיד חסידות פולין ישגשג לא מעט בזכות המאמצים הפילנתרופיים של הזוג החדש הזה. ויאמרו כמה עשורים אחר כך, שההתפתחות הגדולה של החצרות החסידות הרבות בפולין נתאפשרה בזכות חסד האישה הצדקנית הזאת שהייתה ידועה לכל כתמרל.
'חיים יהודיים ניצלו…'
ה"רוטשילד של מזרח אירופה", יוסף שמואל זביטקוור, היה היהודי הפולני הראשון שקיבל אישור להחזיק במקרקעין מחוץ לגטו. רובע שלם בפראגה, אזור על הגדה המזרחית של נהר הוויסלה ליד ורשה, נקרא על שמו: שמואלוויזנה. (האזור עדיין שומר על שמו והיום הוא פרבר של ורשה.)
יש בשפע סיפורים על כך שזביטקוור הציל יהודים באמצעות עושרו העצום במהלך הטבח בוורשה של 1794. ורשה באותה תקופה הייתה בירת חבר העמים הפולני הליטאי והפרוסים והרוסים הטילו מצור על העיר. המרד בראשות תדיאוש קושצ'יושקו הגן על העיר בהצלחה במחיר של 20,000 חיים. על מנת להבטיח שיהודים לא ייהרגו, הציע זביטקוור פרסים כספיים (דוקאטות זהב) למי שיביאו לו יהודים חיים. עבור גופתו של כל יהודי שכבר נהרג, הוא הציע רובל כסף (כחמישית מערכו של דוקאט הזהב) כדי שהנפטר יוכל לקבל קבורה יהודית ראויה. הקוזקים החלו להביא לו כל כך הרבה יהודים עד שתי חביות של זהב וכסף מטבעות התרוקנו מיד.
לפי ההיסטוריון מהמאה העשרים עמנואל רינגלבלום, זביטקוור הציל 800 יהודים בדרך זו. מעניין לציין כי בנובמבר 1924, 130 שנה לאחר המרד, נערך בבית הכנסת הגדול של פראגה (בית הכנסת שבנה ברק) טקס מיוחד לזכר התפקיד המרכזי שמילא שמואל זביטקוור במרד. מאמר חדשותי עכשווי מתאר כיצד ארגן זביטקוור לגיון יהודי וששמו היה אגדי בקרב יהודי פולין וגם בקרב לא-יהודים. הידיעה מדווחת כי הקהילה המשיכה לקברו של שמואל זביטקובר בבית העלמין היהודי בפראגה לאחר הטקס. הם ביקרו גם בקברי שאר היהודים שנפלו בקרב או נטבחו במהלך הטבח ב-4 בנובמבר 1794.
מאמציו הפילנתרופיים של שמואל זביטקובר לא היו מוגבלים לוורשה. בבית הכנסת הגבוה של קרקוב נהגו לקרוא "מי שבירך" מיוחד לשמואל זביטקובר, שנקרא כך משום שבמשך כמה מאות שנים הוא היה בית הכנסת הגבוה ביותר בעיר. ה"מי שבירך" נאמר במקור עבור שמואל, עבור אשתו ועבור צאצאיו כי הוא תרם 1,000 זהב לשיפוץ בית הכנסת. למרות שהיהודים נאסרו לגור בוורשה עצמה באותה תקופה, מלך פרוסיה פרידריך וילהלם, שסיפח את ורשה ב-1796, עשה חריג בכל הנוגע לזביטקוור. הוא העניק ליוסף שמואל את "הפריבילגיה לגור בוורשה, בדרום פרוסיה ובשלזיה ובמקומות נוספים".
מנגינה שמימית
נראה שבני האדם לא היו היחידים שהעריכו את נדיבותו האדירה של שמואל זביטקוור, שהשתמש בכספו להצלת חיי יהודים. המלאכים בגובה הפגינו את הערכתם בשירת ניגון מיוחד בליווי שמואל זביטקוור לגן עדן. ההערות והמילים לניגון זה פורסמו בספר היכל נגינה (ירושלים: תשכ"ה) מאת דוד אברהם מנדלבאום.
מנדלבאום כותב: "בספר אוצר החיים (מס' 157) כתוב שיש מסורת בקרב החסידים שבליל שישי אחד, לפני ברכת המזון, התלהב מאוד החוזה מלובלין במשך כמה שעות, וכשהגיע אליו הוא התחיל לשיר את הניגון "לקל אשר שבת" עם מנגינה חדשה לגמרי, כזו שהחסידים לא שמעו מעולם. החוזה מלובלין סיפר אז שהוא למד את המנגינה הזו מהמלאכים ששרו את השיר הזה לפני ה'.
"מאז ואילך הניגון הועבר מפה לפה. האדמו"ר מרופשיצר החל לשיר ניגון בכל ליל שישי לפני ברכת המזון. מרופשיץ זה הובא לצאנז, והרבי צנזר נהג לשיר את הניגון הזה בהתלהבות אדירה והחסידים נהגו לקרוא לו 'שיר המלאכים'".
מנדלבאום מצטט את ספר דור דעה: "ביום ליל שבת הרב נפתלי צבי רופשיץ זצ"ל היו ניגונים מיוחדים ל'שלום עליכם', 'אשת חיל'… ולסיום הארוחה ניגון מיוחד, 'לקל אשר שבת מכל המעשים'. לגבי הניגון הזה, נהג המגיד מקוז'ניץ זצ"ל לומר, זה הניגון שליווה את הגביר רבי שמואל זביטקוער עד גן עדן". מנדלבאום עוד כותב: "נאמר בספר אורות יהושע, 'המגיד מקוז'ניץ עצמו נהג לשיר את השיר הזה… במוספים של ימים נוראים'".
מעניין לציין שהרב אשר כצמן כותב במאמרו על המגיד מקוז'ניץ שהופיע בגליון שבט אדר א' תשנ"ו של "דוס יידישע וואָרט", "המגיד מקוז'ניץ סיפר שכאשר נפטר שמואל זביטקוור, התעכבה כניסתו לגן עדן. אז התערב לו המגיד מקוז'ניץ (שימש כמיליץ יושר) והלחין ניגון חדש, אשר הושר עבור קל אדון, ועם הלחן הזה הוכנס שמואל זביטקוור לגן עדן בגלל שהציל כל כך הרבה יהודים".
***
בנו של זביטקוור, ברק, אימץ את שם המשפחה זוננברג (ברגסון) כפי שנדרש החוק הפרוסי. הוא קיים את האימפריה הפיננסית של אביו בכך שסיפק לצבאות הדוכסות הגדולה של ורשה, אוסטריה, רוסיה וצרפת הנפוליאונית סוסים, תבואה, עור, בדים וסחורות אחרות. ברק התעשר מאוד בכך שזכה במונופול על חוזי חכירה בבעלות המדינה למכירת מלח וטבק, וגביית מס הבשר הכשר. לדברי הכלכלן והפוליטיקאי הפולני הבולט אנטוני יאן אוסטרובסקי, מספר פקידים צרפתים טענו שללא עזרתו של ברק זוננברג, נפוליאון לא היה מסוגל לנהל את המשלחת שלו נגד מוסקבה ב-1812.
נראה שברק לבש זקן, נעלי עץ ארוכות bekeshe (מעיל ארוך), גם כשעסק בלא יהודים בדרגים גבוהים בתקופה שבה לבוש כזה הושמץ.
חלק ניכר מהצלחתו של ברק ניתן לייחס לאשתו, תמרל. בצוואתו, ברק משבח את תמרל: "מזמן אני מכיר אותה כאישה חכמה וצודקת, תמיד המעוז שלי, שומרת על אישי ורכושי. היא פעלה בכל כוחה לטובתי, עד כדי כך שאני לא יכול לבטא את זה בצורה מספקת החוכמה שבה היא בנתה את ביתי. כפה פרסה לעני ואביון, והדריכה בני, שייחיו, בדרך הישר והטוב בעיני אלוקים ואנשים. ברוך השם כי שכל הון שהושג בידה פנתה היה בזכותה."
פטרונית ומיטיב צדיקים
ברק ותמרל בנו מקוואות, תרמו ספרי תורה לבתי כנסת רבים בפולין ותמכו במוסדות חינוך יהודיים רבים. תמרל האמינה שהיא ובעלה זכו להצלחה כלכלית בגלל תמיכתם של צדיקים ותורה.
תמרל מוזכרת בספר דברי חיים (מוסדות בובוב, מהדורת וולף, ברוקלין, 1992, עמ' 181) לגבי ביקורה אצל האדמו"ר מצאנז בליל הראשון של חנוכה: "הצדיקה תמרל, ע"ה, התפרסמה ברחבי גליציה ופולין בזכות הצדקות והחסידות שלה. היא תמכה ביד ימין בכל צדיקים של הדור. היא נכנסה לפתע לביתו של הרבי ושאלה אם הרבי כבר הדליק נר חנוכה. כששמעה שלא, התרגשה והוציאה ממרכבה מנורת חנוכה מפוארת מעוצבת מכסף טהור ונתנה אותה לגבאי בבקשה שייתן אותה לרבי. הרבי יצא מחדרו, פניו קורנים, וברך את נר חנוכה בהתלהבות על החנוכייה שזה עתה הובאה אליו. הרבי חש ברוח הקודש שמתנה יפה בדרכה אליו ומסיבה זו המתין עד סמוך לחצות באותו ערב כדי להדליק נר חנוכה. "הנסיכה (תמרל) סיפרה לאחר מכן שהיא נתקלה בכל כך הרבה עיכובים בדרך עד שהתקשתה להגיע ליעד הרצוי. באותו ערב היא התגברה על כל המכשולים שעלו בדרכה והצליחה להגיע לביתו של הרבי, למרות שהגיעה באיחור. היא הייתה מאוד מרוצה מכך שהרבי הרגיש שעליו להמתין לפני שידליק את מנורת חנוכה וכי היא זוכה לספק את הרצון של הצדיק. הרבי לא הדליק את נר חנוכה עד שהגיעה תמרל עם חנוכיית הכסף שלה נחשבה לפלא.
סיפורים רבים נפוצו על הפילנתרופיה של תמרל והקשר ההדוק עם צדיקים כמו הרב שמחה בונים מפשיסחא, שתורתו שימשה יסוד לשושלות חסידיות רבות כמו קוצק, סוקולוב, אלכסנדר, סוכצ'וב, וורקר, אמשינוב, רדזימין ואחרים. הרב שמחה בונים מפשיסחה, שזכה לשבחים מהנודע ביהודה על היותו תלמיד חכם מצטיין, ידוע בכך שאמר שכל אדם צריך לשאת פתק בכל כיס. בפתק אחד צריך לרשום "אנוכי עפר ואפר". ובאחר היה צריך לרשום עליו את המילים "בשבילי נברא העולם". כאשר אדם חש יותר מדי גאווה עליו לקרוא את הפתק "אינני אלא עפר…" וכאשר הוא מרגיש מדוכא עליו לקרוא "בשבילי נברא העולם".
פעם אחת, מסופר, כשהרב שמחה בונים מפשיסחה עצמו חש מדוכדך מאוד לאחר שהפסיד את כל כספו – הרב שמחה בונים לא רצה להשתמש ב" תורה כקרדום לחפור בו" – כלומר, עבור פרנסה, והחליט להתפרנס מעבודה. הוא שהה בבית מלון בוורשה והתחיל לבכות ולהתנשא בפני השם. תמרל הופיע והציע לו תפקיד כסוכן עבור מזקקת המשקאות שלה. כסוכן שלה הוא גם פיקח על עסקי העצים שלה ושל בעלה. הרב שמחה בונים מפשיחא שלט גם במספר שפות וייצג את החברות של בני הזוג ביריד הסחר בלייפציג.
כאשר הצדיק הרב ישראל יצחק קאליש מוורקא, תלמידו של הרב שמחה בונים, נקלע לחובות רציניים, [1] שכר אותו תמרל לנהל את נכסיה. הרב יצחק רכש את חוזה החכירה על מונופול בטבק של הממשלה בעיר דזארקי וניהל את אחזקותיו של תמרל בכפר רודה. לפי סיפור אחד, מספר חסידים נסעו בטעות בשדה השייך לאיכר פולני גוי, שגרר אותם לאציל העיירה כדי שיעצרו.
אפשר לדמיין את הפתעתם ומזלם כאשר התברר שה"אציל" הוא הצדיק יצחק מוורקא, השקוע אז בגמרא שלו. תמרל שינתה את העיר רודה על ידי החלפת כל האצילים הפולנים שהועסקו בה עד אז בפקידים יהודים משלה, כולל הרב שמחה בונים מפשיסיה.[2]
הרב יהודה לייב הכהן לוין ( ובנו של חבר הכנסת וראש האגודה הרב יצחק מאיר לוין, שכיהן במועצת הקהילה של ורשה) מתאר את תמרל בספרו יכהן פאר בקטע "הרב פאר". ”: "לתמרל היה בית קיץ זמני שישה ק"מ צפונית לרודה. שנים רבות לפני שהוכתר כרבי, התגורר ברודה האדמו"ר הרב שמחה בונים מפשיסחה, שעבד כמנהל החשבונות של תמרל. עובד איתו היו כמה מגדולי החסידים. הם הקדישו רק כמה שעות ביום לתפקידיהם ולניהול נכסיה הרווחיים. תמרל לא דרש מהם אפילו זאת. הם הקדישו את עיקר היום והלילה לתורה ולתפילה.
"מרווחיה הקימה תמרל העשירה בית מדרש, שדלתותיו נותרו פתוחות יומם ולילה. תמרל האמינה בכל לבה כי עושרה גדל בזכות בית המדרש והעסקת צדיקים חסידיים כפקידים, וכי זו גם הסיבה שהיא הצליחה להימנע מצרות ומרדיפות. "כאשר האדמו"ר מפשיסחא עזב את רודא באופן זמני, בא במקומו האדמו"ר הקשיש מוורקא עד שגם הוא הוכתר כרבי. כשעזב האדמו"ר וורקא את רודא, נטשה תמרל גם את רכושה ואחזקתה שם, ומכרה אותם לרוזן ינקובסקי הפולני".
****
תמרלה רכשה ספר תורה שנכתב על ידי המייסד של שושלת חסידות אלכסנדר, הרב שרגא פייבל דנציגער מגריץ . הרב השתמש ב-1,600 הדוקטים שהרוויח מכתיבת ספר התורה כדי לחתן מספר כלות עניות. תמרל נהגה לנסוע פעם בשנה ללובלין ושם שכרה חסידים רבים לעבודה אצלה. היא תרמה לתמיכתו של החוזה מלובלין, שאומרים כי פנה אליה בשם "רבי", כבוד הגברי.
דמות מובאת במגילה תמירין, סאטירה על חסידות, שהסיבה לכך שניתן לקרוא לתמרל בלשון זכר היא בגלל שהתמר, שהוא השם העברי לתמרל ופירושו "עץ תמר", מכיל את שניהם. חלקי זכר ונקבה (כאמור בפסחים פ"א). תמרל לא ראתה בעין יפה את הסאטירה הזו והציע שלושה זלוטי לכל מי שיביא לה עותק של הספר הזה, כדי שישרפו אותו.
אברהם רובינשטיין, במאמר בכתב העת התורני העברי "סיני"(3) שכותרתו "חסידות וחסידי ורשה", קובע כי לא היה מי שהיה עשיר כעושרו של ברק ברגסון, ובוודאי העשירים לא. היו עשירים היו קרובים לנדיבים כמוהו. הוא כותב שעד תחילת המאה התשע עשרה היו בוורשה ובפרבר פראגה שלושה סניפים עיקריים של חסידות שהיו בולטים: קוז'ניץ, לובלין ופשיסחה, וכולם היו מורכבים ממניינים חסידיים רבים. כל שלושת הענפים החסידיים נתמכו בנדיבות על ידי תמרל. לתמרל וברק נולדו ארבעה בנים: גבריאל, יעקב, יהודה ומישל יוסף ובת יחידה פרל מירל.4
הרבי מקוז'ניצר ערך את השידוך בין פרל מירל לישכר, נכדו של הרב שמלקע מניקולסבורג. הרבי מקוז'ניצר השתתף בחתונת הבת וכן בחתונת הבן יעקב, שהתקיימה בוורקא. בני הזוג האחרונים נישאו בשנת 1806 כשהרבי מקוז'ניץ שימש כמסדר קידושין. הרבי בילה שתי שבתות בוורקה ומסר דרשות רבות מלאות בחידושי תורה.
אז עודד האדמו"ר מקוז'ניצר את הוג זוננברג-ברגסון להקים בית כנסת גדול במקום בו הם גרו. הם בנו בפראגה בית כנסת מפואר עם כיפה. בנוסף לבניין הגדול הזה, תמרל בנתה שטיבל ובו הוביל בנה מישל יוסף את התפילה. למרות שחסידים רבים ואפילו מתנגדים היו זוכים לחסד של תמרל, כמה אדמו"רים לא רצו לנצל מנדיבותה. שני אדמו"רים כאלה, החידושי הרי"ם והרבי מקוצק, היו אחים, נשויאים לשתי אחיות ליפשץ, פייגי וחיה, בהתאמה. שניהם דחהו מתנות כספיות מתמרל. הסיפור הבא מופיע בספר מאיר עיני הגולה (ע"פ חלק א', עמ' 34–35) ומסופר על ידי נכדו של חידושי הרי"ם, הרב ישראל יוסף, ששמע אותו מסבתו:
הגיע הזמן למנחה בתענית אסתר והרב יצחק מאיר אלתר היה בבית הכנסת. אשתו הייתה בבית ותהתה היכן תשיג כסף לקניית מזון לשבירת הצום, וכן לסעודת פורים למחרת. כסף סל מכוסה במטפחת משי נמסר לפתע על ידי מישהו שהיא זיהתה כמזוהה עם בית הגברת תמרל. השליח הניח את הסל על שולחנה ואמר שהוא מוסר משלוח מנות מהגביר ברק. כשהרבנית הסירה את צעיף המשי היא מצאה כל מיני מאכלים טעימים, ובין המטעמים היו פזורים מטבעות זהב רבים. הרבנית חששה לקבל את המשלוח מנות ללא רשות בעלה; היא ידעה שהוא מתעב לקבל מתנות כאלה. אבל בגלל המצוקה הנואשת שהייתה בה, היא החליטה להסיר לעצמה מטבע זהב אחד ולהחזיר לשליח את הסל עם כל מה שיש בו. לאחר מכן מיהרה לקנות את מה שהיא צריכה לפורים והכינה ארוחה הערב כדי שלבעלה יהיה מה לאכול אחרי הצום. כאשר חזר ה"חידושי הרים" הביתה וראה את השולחן ערוך, הוא שאל את אשתו מהיכן השיגה את הכסף לקניית האוכל כי ידע שאין אגורה בכיסה. היא נאלצה לחשוף את האמת. הוא היה נסער ולא ישן עד שהיא מכרה משהו מביתם כדי להשיג מטבע זהב לשלוח בחזרה לאישה טמרל, כי הרבי לא יכול היה לקבל הנאה על חשבון מישהו אחר.
א' היילמן מספר את הסיפור הזה במאמר שכותרתו "וייל ער האט נישט אנגיקמען צו מתנת בשר ודם (מפני שסירב לפנות למתנת בשר ודם)" וכותב שהחידושי הרים קיבל נדוניה מאביו, עשיר מאוד רבי משה חלפון ליפשיץ, אבל הוא נאלץ להשאירה בוורשה ובגלל זה בני חידושי הרי"ם ומשפחתו ממש רעבו. (יכול גם להיות שבזמנו, הרב משה חלפון ליפשיץ הפסיד את כספו. הרב יצחק מאיר אלתר היה אמור להקים יחד עם חותנו, הרב ליפשיץ, מפעל טלית, כשהאחרון הפסיד את הונו).
בשיח שרפי קודש (עמ' 251) מסופר שהרבי מקוצק היה כל כך עני שבגדיו היו בלויים וקרועים. הגאון הרב פייבל מגריצה המליץ יום אחד לקוצק, כי מאחר שתמרל היתה אז בפשיסה, עליו לפנות אליה לכל צרכיו. אולם הרבי מקוצק דחה את ההצעה. תגובתו המפורסמת לכסף הייתה "פה!"
לב נדיב
תמרל הייתה נשמה כל כך נדיבה שהיא אפילו הציעה למלך רכוש מפואר משלה. פעם הגיע המלך הפולני סטניסלב אוגוסט עם פמלייתו לביקור באחוזה של בני הזוג זוננברג ברגסון, ששכנה בין פארק לצ'נקי (פארק המרחצאות המלכותי), הפארק הגדול ביותר בוורשה, ושער העיר מוקוטואר. היו בה גן מפואר וחצר אבן שדרכה זרם נהר, שעשה רושם עז על המלך ושמח אותו מאוד. כאשר הבחינה תמרל שזה מוצא חן בעיני המלך כל כך, היא רמזה שהיא תראה זכות גדולה להציע למלך את אחוזת לאשצ'וב (פרבר של וכיום חלק מוורשה עצמה). ענה המלך: "לא! זו מתנה יקרה מדי". תמרל הגיבה, "הוד מלכותך, זה בגטלה [בדומה לכדור ביליארד שיש לו ערך מועט]!" מכאן ואילך – מסופר – הגן הזה נקרא "בגטלה".
תמיכת הקהילה ושתדלנות
בשנת 1818 תרמה תמרל 53,970 רובל לקופת הצדקה הקהילתית של ורשה. לאחר שבעלה נפטר ב-1822, קיבלה תמרל את השליטה בחברת המלח שלו. לפי רישומי בית המשפט בוורשה, הדוברה שהובילה את המלח הייתה ספינה טרופה על נהר הוויסלה ורוב המלח נגנב. למרות שרבים מהגנבים נתפסו ונאלצו לשלם קנסות, שוטר חסר מצפון נשאר רוב הקנסות לעצמו. למרות ההפסדים שספגה, תמרל לא רק הצליחה להחזיר את העסק אלא זכתה למעשה בסכסוך משפטי בנוגע לחכירה נוספת של מונופול מלח. היא לא רק השתלטה על התפעול שלה הבנק של הבעל, אבל גם הקימה בנק נוסף. לפי פרופסר היסטוריה גלן דינר, מ-1830 עד 1837 (לאחר מותו של תמרל) הבנק הזה הפיץ 20 מיליון זלוטי.
בשנת 1824 אירחה תמרל סעודת הודאה בהשתתפות מנהיגי חסידים וחסידים רבים כדי לחגוג את ההחלטה החיובית של החקירה האנטי-חסידית שביצעה הממשלה. החסידות הואשמה גידול פנאטיות, יצירת אבטלה ופגיעה בחינוך החילוני. מטרת הממשלה הייתה החרמת ספרי חסידות והגבלת שטיבלח חסידי. השופטים בחקירה היו המשנה למלך זייצ'ק והשר סטניסלב סטשיץ' שרצו לשלב את היהודים בחברה הכללית. מסופר שתמרל היתה גורמת מרכזית בהבטחת שחרור ההנהגה החסידית ובביסוס חוקיות החסידות. מקורות יהודיים וחילוניים מדווחים כי בנו של תמרל יעקב השתתף בדיון הציבורי. תמרל הורישה 300,000 זלוטי לארגון צדקה בוורשה. כשברק נפטר שמונה שנים לפני תמרל, הוא השאיר 10,000 זלוטי לבניית בית חולים יהודי בעיר. אם הסכום הזה בנה בית חולים אחד, זה אומר שהצדקה שקיבלה מתמרל כללה מספיק כסף לבניית שלושים בתי חולים!
כתובה שלה
המבקרים בבית הקברות בוורשה יכולים לבקר בקברים של תמרל ושל בעלה. הכיתוב על המצבה שלה אינו מחווה כראוי את התפקיד האדיר שמילאה בתמיכה של שושלות חסידיות רבות הפצת תורה בפולין.
כתוב: "בארץ הזאת, חיים שהיו אדירים בין נסיכים לאומה היא הייתה מגן מפני דיכוי – עוזרת במהלך מְצוּקָה.
לעניים היא הייתה אמא. היא הייתה אשת סגולה, בעלת עוצמה ומפורסם. יהי זכרה ברוך!
1. אהל יצחק מאת משה מנחם מנדל וולדן)
2. שם.
3. סיני 64 (1974)
4. לתמרל זוננברג (ברגזון) נולד בן נוסף בשם הירש, שנולד לפני שילדה את ילדיה עם ברק זוננברג. לפני חתונתה עם ברק הייתה תמרל נשואה תקופה קצרה ליעקב יעקובסון, סוחר שנפטר זמן לא רב לאחר נישואיהם. מעניין לציין שהירש הזה לא מוזכר בכלל בצוואתו של ברק זוננברג. ייתכן שהוא כבר לא היה בחיים עד שברק נפטר.
