הכל משיחין בז'בוטינסקי.
הבשורה על העלאת עצמותיו דובבה הלבבות. נעוֹרים זכרונות שזה שנים רבות היו גנוזים ושקועים במעמקי הנפש. הם צפים ועולים. צפים ועולים…
מאזין אני לשיחתו של ד"ר יצחק ריבקינד, מגדולי הביבליוגראפים וחוקרי התרבות העברית. הוא שמע את ז'בוטינסקי בכמה שפות ובכמה מקומות. לפני עשרים וארבע שנה הלך אחרי מיטתו בניו-יורק.
לפתע הוא מפסיק את השיחה. הוא נזכר במעשה מלפני יותר מיובל שנים.
"קראתי אז ב'הצפירה' דבר נפלא על אמו של ז'בוטינסקי", הוא אומר.
"הרב יצחק ניסנבוים מסר אז בעתון על מהלך הדיונים בוועידת "חובבי ציון" באודיסה. בתוך הדברים סיפר על פגישה עם אמו של ז'בוטינסקי. היא לא רצתה לטעום מן האוכל שהוגש עד שהוא, ניסנבוים, אישר לה כי המאכלים הם כשרים".
"הרב ניסנבוים כתב אז", ממשיך ד"ר ריבקינד, "כי מדבר זה עמד על סוד נשמתו של ז'בוטינסקי הלאומי הנלהב וחובב עמו הגדול".
מלפני יותר מחמישים שנה קרא את הדברים. במשך תקופה ארוכה זו ראה רבות. שלושים וחמש שנה היה ריבקינד ספרן אוצר הספרים היהודי הגדול ביותר בארצות הברית, ותחת ידו ועיניו עברו מאות-אלפים ספרים וכתבי עת. יותר מחמישים שנה לא חשב על הדברים המעטים שקרא אז ב"הצפירה" על אמו של ז'בוטינסקי – והנה כעת עלו בזכרונו.
"הבינה עברית, בלשון התנ"ך והתפילות, והיתה למדנית גם קפדנית במדה רבה בכל מנהגי הדת", כתב ז'בוטינסקי על אמו ב"סיפור ימי", אך פרטי הדברים לא ידענו.
אצבעותי מרצדות על גליונותיה הצהובים של "הצפירה" משנת תרע"ב. הנני מגיע לדוחו"ת מן האסיפה באודיסה ששלח לעתונו יצחק ניסנבוים – זה המטיף הדתי-הלאומי הגדול, ממנהיגיה הגדולים של ה"מזרחי", שנספה בגיטו ווארשה.
והנה לפני הגליון מי"ד אדר. כמעט טור שלם מוקדש להופעותיו של ז'בוטינסקי – שהיה אז בן שלושים ושתים – באסיפה.
ז'בוטינסקי היה חביב האסיפה, כותב ניסנבוים. "עוד בישיבה הראשונה… די היה לז'בוטינסקי להופיע על במת הנואמים – להציע בשם חבירו הבעת אמון להועד – וכל הנאספים קמו כאיש אחד על רגליהם וערכו לו במשך רגעים אחדים אובציות סוערות. וניצוצות האש שהתיזו עיני הנאספים, כילד וכצעיר, ופניהם שהביעו עליצות נפשית העידו על ההתלהבות האמיתית הממלאה את כל אלף הלבבות הדופקים האלה".
ניסנבוים ממשיך כי הישיבות הבאות והמשכה של האספה הוכיחו כי אמנם ז'בוטינסקי הוא חביב הקהל במובן היותר טוב של המלים האלה. "הלב פשוט שמח לראותו, ובעמדו לנאום התפרצה שמחה זו בקול תרועה".
"אמנם יש על מה לשמוח ויש על מה להשמיע תשואות חן", ממשיך הרב ניסנבוים בכתבתו. "ז'בוטינסקי לוקח לבבות לא רק באמרי פיו, פה מפיק מרגליות, אלא עוד יותר בכוח האמונה החזקה אשר בלבו בתחיית עמנו, תחיית שפתנו וארץ אבותינו, אמונה המתבטאת במרץ בכל מלה ובכל מבטא, בנעימה ובהטעמה שהוא מוציא מפיו. והוא בעצמו בלאומיותו התקיפה והבהירה ובשפתנו העברית החיה בפיו, הוא העד היותר נאמן, כי תחיה זו לא רחוקה היא ממנו, היא בפינו ובלבבנו להשיגה, מה שמשיג איש יחיד, הלא יכול עם שלם להשיג על אחת כמה וכמה".
בהמשך הדברים מספר ניסנבוים כי בראותו צעירים יהודיים החוזרים לעמם מבין האומות, והם נאמנים ומסורים לו ואינם יוצאים שוב את המחנה היהודי – היה תמיד בטוח כי צעירים אלה אינם "בריות חדשות", שרק עתה נתגלו כיהודים, אלא הם פרי רוחה של אם עבריה אשר זרעו על תלמי לבבם זרע היהדות המסורתית, וזרע זה, הנעלם מן העין, בהגיע זמנו – הבשיל פריו.
ביחס לז'בוטינסקי, כותב ניסנבוים, כי הוא היה מסופק אם הוא ישאר עם עמנו, אם כשרונותיו הגדולים לא ידחפו אותו לעזוב את המחנה הציוני הדל והקטן ולצאת לעולם הגדול, ברם, באספה זו שוכנע כי ד'בוטינסקי לנו יהיה לעולם. הוא שוכנע בכך לא רק על ידי הופעותיו המזהירות, אלא בעיקר על ידי פגישתו עם אמו.
והרי דבריו:
"את חינוכו הראשון של ז'בוטינסקי בבית הורים לא ידעתי, וכאשר עלה הצעיר הזה על אופק שמינו בברק זהרו – הנני מודה ברבים – לא האמנתי בו, כלומר, לא האמנתי שיאריך ימים במחננו… זרם חדש יבוא, אמרתי, וישטפנו… וגם אחר כך. כאשר ראיתי כבר את מסירות נפשו לרעיוננו. עוד היה לבי מפחיד בקרבי, פן יעזוב הכשרון הגדול הזה את מחננו הקטן והדל וישים את פניו אל העולם הגדול, ששם כרים נרחבים לעבודה, אופקים גבוהים למעוף"…
"אולם בשבתי הפעם מול אמו של ז'בוטינסקי במשתה השבת והיא אינה רוצה לאכול, עד שאעיד אני על כשרות הסעודה… ובראותי כי דמעות נזולו מעיניה בעת שבנה מוציא פסוקים עבריים מתוך פיו – בראותי את זאת נתמלא לבי בטחון גמור, כי ז'בוטינסקי היה יהיה וישאר בקרבנו!"
אנטול דה מונז' על ז'בוטינסקי
ז'בוטינסקי, ההוגה והלוחם, כפי שהתבטא פעם על עצמו פרדינאד לאסאל, מייצג את הרעיון הציוני של היהודי המחודש. את האדם הזה תארתי בדמיוני עוד לפני שהכרתיו פנים אל פנים. תארתיו בדמות פול דירולד יהודי, העומד בראש הלגיון העברי בארץ-ישראל ומעוררו בסיסמה: "ואף על פי כן" – סיסמה שהקסימה את עצמו לאחר 1870 למחרת הימים העגומים של תבוסתנו, ונשארה עד 11 בנובמבר 1918. הסיסמה הסטואית של חבר הפטריוטים. האם לא הוא, שחיבר את שיר אסירי עכו, רפסודיית-הגבורה לישראל? האם לא היה הוא סמל לאגדת-גיבורים אבירית ולעצמה הנאום? האם לא הוא שהתייצב בקרב המנהיגים כשהוא עומד בתוקף ובעקשנות על רוח הלאומיות? והאם לא עקב עקשנות זו הוצא עליו פסק-דין מגוחך על-יד בית דין צבאי שגזר עליו שנות מאסר פוליטי? האם לא היה, בדומה לדירולד, שנוא על המפלגות צרות-אופק, והאם לא נפל בגורלו להתיהר עלל היותו בודד בשורות החלוץ, – דחליל-מורא נעץ לחיצי הזעם של בריטניה? שמחתי להתעכב על השוואה זו, שיש בה כדי להבליט אל מקריותה של דרך ההרפתקה הציונית.
אולם לאמיתו של דבר, אין ז'בוטינסקי דומה לשום איש. פרשת הגותו וחרבו חורגת אפילו מתחום האגדיות. הוא משמש כטיפוס בולט של הזמנים הללו, המחייבים כל אדם להיחלץ לקרב כדי להגן על רעיונותיו ועל בני עמו. הקו המיוחד באישיותו הוא אופיו הצבאי, ההולם רק במעט את אומתו הנוטה לפלפול. בהיסטוריה היהודית משמשים חייו של ז'בוטינסקי כתופעה חדשה.
טוביה פרשל חרות,2 יולי 1964