בין השנים 1988-1998 פרסם מכון ד"ר פלק שלזינגר לחקר מדיקו-הלכתי, המזוהה עם המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, את ששת הכרכים אנציקלפדיה הלכתית רפואית . יצירה יוצאת דופן זו, שזכתה לשבחים רבים הן בחוגי הרבנות והן בחוגי הרפואה, היא אוסף של הלכות רפואה יהודיות מהמקורות העתיקים ביותר ועד לדיונים והכרעות הלכתיות עדכניות. מתואר בו הרקע ההיסטורי של חוקים אלו והגישה היהודית לסוגיות רפואיות מושווה לגישה של תיאוריות ועקרונות אתיים כלליים. האנציקלופדיה הורכבה ונכתבה על ידי אדם אחד: פרופסור אברהם שטיינברג, רופא מצטיין ותלמיד חכם ידוע.
בוגר בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית הדסה, הוכשר ברפואת ילדים כללית במרכז הרפואי שערי צדק ובנוירולוגיית ילדים בבית חולים מונטיפיורי בניו יורק ובמכללת אלברט איינשטיין לרפואה, פרופסור שטיינברג משמש כיום כנוירולוג ילדים בכיר במחלקה לרפואת ילדים בית חולים שערי צדק והינו היועץ לנוירולוגיית ילדים של קופות חולים שונות בירושלים ולמוסדות לילדים בעלי לקויות נוירולוגיות בירושלים. הוא גם פרופסור חבר קליני לאתיקה רפואית בבית הספר לרפואה הדסה של האוניברסיטה העברית וכיהן כראש ומנהל המרכז לאתיקה רפואית של אותו בית ספר לרפואה מאז 1984.
הוא שירת כקצין רפואה בדרגת רב סרן בחיל האוויר ולאחר מכן מונה ליועץ נוירולוגי לחיל האוויר. למד בישיבת מרכז הרב בירושלים. הוא המייסד והעורך הראשון של אסיא, רבעון המוקדש ללימודי הלכה הקשורים לרפואה והיה המנהל הראשון של מכון ד"ר פלק שלזינגר לחקר הלכת מדיקו. שימש כיועץ לרבנות הראשית לישראל ולוועד הרבנות של בית חולים שערי צדק בנושאים הלכתיים רפואיים. הוא היה מקורב מאוד לפוסק הנודע רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ופרסם רבים מפסקי ההלכה של האחרון בשאלות רפואיות. על כתביו בנושא אתיקה רפואית יהודית, לרבות אנציקלופדיית ששת הכרכים, הוענק לפרופסור שטיינברג פרס ישראל לספרות תורנית ותלמוד בשנת 1999.
לפני זמן מה הוציאו הוצאת פלדהיים בירושלים גרסה אנגלית של האנציקלופדיה של פרופסור שטיינברג בשלושה כרכים תחת הכותרת אנציקלופדיה לאתיקה רפואית יהודית. התרגום נעשה על ידי פרופסור פרד רוזנר והגרסה האנגלית המעודכנת והערוכה הופיעה ב-2003. ד"ר רוזנר, המשמש כפרופסור בבית הספר לרפואה בהר סיני הוא סופר פורה. הוא כתב והרצה רבות על אתיקה רפואית יהודית. ספריו בנושא זה כוללים רפואה מודרנית ואתיקה יהודית, רפואה ומשפט יהודי וחלוצים באתיקה רפואית יהודית. הוא גם תרגם מגרמנית, את ספרו הקלאסי של יוליוס פרויס, ביבליש תלמודישע מדיזין, כתב על הרמב"ם כרופא, ותירגם מספר מחיבורים רפואיים של האחרון לאנגלית.
בהקדמתו לגרסה האנגלית של האנציקלופדיה שלו, מביע פרופסור שטיינברג את "הערכתו ללא גבולות ותודה לפרד רוזנר, ד"ר על המאמץ האדיר שלו בהשגת התרגום המעולה". בתחילת הגרסה האנגלית של האנציקלופדיה ישנה הערה על המחבר, פרופסור שטיינברג, המפרטת את התפקידים שמילא ואת הארגונים והוועדות שבהם כיהן. נציין כאן שלמרות שהדבר אינו מוזכר בשום מקום במהדורה האנגלית, פרופסור שטיינברג הוא נצר למשפחה מפורסמת של רבני גליציה.
(המשך יבוא)
גו, יום שישי 14 בינואר 2005
המשך משבוע שעבר
פרופסור אברהם שטיינברג הוא צאצא של רבי אברהם מנחם מנדל שטיינברג (נפטר ב-1928) שהיה רבה של סניאטין וברודי ומחבר שו"ת מחזה אברהם. סבו רבא, הרב שמעיה שטיינברג (נפטר 1941) כיהן במשך 50 שנה כרבה של פרמישליאני. סבו, הרב יצחק שטיינברג היה רבה של ירוסלב, כיהן בבריסל לאחר מלחמת העולם השנייה ולימים עמד בראש בית דין רבני בתל אביב-יפו. הוא נפטר ב-1966.
אביו של פרופסור שטיינברג, הרב משה שטיינברג, כיהן כרב זוטר בפרמישליאני לפני מלחמת העולם השנייה ובחוף, ליד מינכן שבמערב גרמניה לאחר המלחמה. בשנת 1949 השתקע בישראל ושם כיהן במשך 35 שנה עד פרישתו כרב קריית ים שליד חיפה. נפטר בשנת 1993. היה מחבר "תורת הגר" על מסכת גרים, תולדות יהודי ירוסלב; חוקת הגר על הלכות בעלות גיור, שערי משה על הלכות בתי כנסת, הלכות נשים, מדריך הלכתי לנשים, חידושי תורת התור, חידושים הלכתיים ואגדיים על פי פסוקי התורה המצויים בארבעת כרכי הטור, פירושים. על מסכתות ביצה, חגיגה ומגילה מהתלמוד הירושלמי, וכן שו"ת ולימודי הלכה. היה חבר בוועד המנהל של אוצר הפוסקים.
בהקדמה לאנציקלופדיה כותב פרופסור שטיינברג על הוריו: על הכשרה יהודית והשראה הומניסטית אני מודה לאין שיעור לאבי, הרב משה שטיינברג ולאמי, גיטל שטיינברג, שניהם זכר לברכה".
האנציקלופדיה לאתיקה רפואית יהודית של פרופסור שטיינברג היא כאמור יצירה יוצאת דופן. כל הערכים, הנפתחים בדרך כלל ב"הגדרה של המונח" מלאים במידע רלוונטי, כתוב בשפה ברורה ומוצגים בצורה תמציתית מסודרת ושיטתית. הפניות והסברים למקור, המוצעים בהערות שוליים, מבססות את כל ההצהרות. לדוגמה, הערך נתיחה ממלא יותר משנים עשר עמודים בתוספת חמישה עמודים של הפניות והערות ומחולק לארבעה חלקים עיקריים: רקע היסטורי, רקע מדעי, חוקים ספציפיים ורקע אתי.
במדור רקע היסטורי אנחנו קוראים שיהודי פולין התמודדו לראשונה עם בעיית הנתיחה בשנת 1922, כאשר האוניברסיטאות של ורשה, וילנה ולבוב דרשו מסטודנטים יהודים לספק להם גופות ללימוד אנטומיה. אחרת, סטודנטים יהודים לא יתקבלו לבתי הספר לרפואה שלהם. דרישה זו גרמה לסכסוכים רבים בין יהודים וגם הגבירה את האנטישמיות.
בשנת 1924 ביקשו מספר יהודים מקרקוב מכמה רבנים בולטים להבהיר את ההלכות היהודיות בנוגע לנתיחה. כל הרבנים שהתייעצו בהם הצהירו שזה אסור. בשנת 1927 נפגשו רבני פולין ופרסמו הצהרה כי נתיחות לצורך לימוד אנטומיה ולצורך מחקר אסורות. למרות החלטה זו, גופות יהודיות נותחו במספר בתי ספר לרפואה.
בשנת 1930 פרסמה מועצת הרבנות של ורשה הצהרות כי "למרות הצורך הגדול במתן גופות לשם לימוד רפואה על מנת להציל חיי אדם, לא נוכל למצוא בתורה מקור להתיר מניעת קבורת המתים ושלהם. חילול הקודש." האוניברסיטאות המשיכו לדרוש מיהודים לספק להם גופים למחקר רפואי. ב-1936 הכריזו כמה חברי סגל של אוניברסיטת פוזנן שהם לא יתירו לסטודנטים יהודים לרפואה לגשת לבחינות הגמר שלהם, משום שהקהילה היהודית לא סיפקה להם משרות יהודיות למחקר רפואי. היהודים מחו נגד סחיטה זו אך נכנעו לדרישה בצורה מוגבלת בכך שסיפקו כמה סמכויות יהודיות לנתיחה אנטומית.
באותו חלק פרופ' שטיינברג מכיר לקורא את הדיונים על נתיחות שלאחר המוות בישראל ועל החלטות ממשלת ישראל בעניין זה.
(המשך יבוא)
גואיש פרס, יום שישי, 21 בינואר 2005
(המשך משבוע שעבר)
פרופסור אברהם שטיינברג כותב כי שאלת הנתיחה נדונה בארץ ישראל בעת הקמת האוניברסיטה העברית ב-1925, וכי פתיחת בית הספר לרפואה של האוניברסיטה התעכבה בעשרים ושתיים שנה בגלל סוגיית הנתיחה.
והיעדר גופים לנתיחה אנטומית. בשנת 1947, עם הקמת האוניברסיטה העברית– בית הספר לרפואה של הדסה, הגיע מנכ"ל הדסה פרופ' יאסקי להסכמה עם הרב הראשי א' הרצוג והרב פ' פרנק, רבה הראשי של ירושלים, באשר לנסיבות הנתיחות. ניתן היה לבצע. נתיחה תתאפשר לרפואה משפטית (עוסקת בנושאים משפטיים כגון חשד לרצח) אם לא ניתן היה לקבוע את סיבת המוות ללא נתיחה (בתנאי ששלושה רופאים יעידו על עובדה זו); אם תוצאות הנתיחה עשויות לתרום מיד להצלת חייו של חולה אחר (בתנאי ששלושה רופאים העידו על עובדה זו). או במקרה של מחלות גנטיות או תורשתיות שבהן נתיחה תעזור לשמר את בריאותו של קרוב משפחה עם אותה מחלה. בנוסף, הנתיחה תצטרך להתבצע בכבוד ובכבוד לנפטר, ויהיה צורך להחזיר את כל חלקי הגופה לקבורה. הרבנות הראשית גם לא תתנגד לנתיחה במקרים שבהם אנשים ביקשו מרצונם את גופם לבית הספר לרפואה, בתנאי שכל האיברים וחלקי הגוף יקברו בסופו של דבר.
עם חלוף הזמן החלו לבצע נתיחות ללא אישור רבנים וללא הסכמת משפחתו של המנוח. נוצרו מחלוקות וסכסוכים חברתיים. בשנת 1952 הקים משרד הבריאות ועדת רבנים, אשר לאחר עדויות של מומחים רבים המליצה להגביל את הנתיחה במקרים הבאים: 1) להצלת חיים מיידית. 2) להשתלות איברים. 3) אם צפויה טעות רפואית משמעותית. 4) אם יש צורך לקבוע את סיבת המוות כדי למנוע סכנה לציבור או למשפחה. כמו כן המליצה הוועדה להתייעץ עם קרובי המשפחה. המלצות אלו מעולם לא יושמו במלואן. הרופאים התנגדו לדרישה שהקרובים חייבים לתת את הסכמתם, מחשש שדרישה זו תפחית את מספר הנתיחות ב-90%.
בשנת 1966 עתרו רופאים ומדענים ישראלים אורתודוכסים לכנסת בבקשה לחוקק חוק המחייב את הסכמת קרובי משפחה לביצוע נתיחה, ומתיר נתיחת גופות רק היכן שהדבר הכרחי לחלוטין – ולאחר מכן רק תוך שמירה על הכבוד והכבוד של המתים.
במהלך השנתיים הבאות פרסמו רבני ישראל, כולל שני הרבנים הראשיים לישראל, הצהרות חריפות נגד נתיחות, והדגישו כי ניתן לבצע אותן רק באישור רבנים מומחים המוסמכים לכך. הנושאים היו לוויכוח נוקב בכל הארץ. היו הפגנות ומחאות, דיונים בכנסת ומשברים בממשלה. רבנים ורופאים האשימו זה את זה בעוולות שונות.
בשנת 1980 תיקנה הממשלה את חוק האנטומיה והפתולוגיה, וקבעה שיש לקבל את הסכמת המשפחה לנתיחה, דרושה תקופת המתנה של חמש שעות לפני שניתן להתחיל נתיחה, ונתנה לקרובים מסוימים שאולי אינם קרובי המשפחה הקרובים ביותר כוח וטו לגבי נתיחה.
הערך ברכות ותפילות ממלא קרוב לשבעה עמודים, בתוספת ארבעה עמודים של הפניות והערות. הוא מחולק לשבעה חלקים. "תפילות חולים ותפילות למענם בתנ"ך ובתלמוד"; "התפילה מרפאה אותנו" (הכוונה היא לרפואנו, הברכה השמינית של העמידה): "תפילות בשם חולה"; תפילות לרפואת החולה"; "ברכה לצריכת תרופות"; ברכת ההודיה ("ברכת הגומל") ו"תפילת רופאים לרפואה".
בסעיף האחרון אנו קוראים: "אמנם ריפוי חולים הוא מצווה, אך הרופא אינו מברך על כך. פסיקה זו מבוססת על מספר טעמים". הטקסט ממשיך ומפרט שבע סיבות ולאחר מכן ממשיך: "בכתבי התלמוד והרב אין זכר לחובה על רופא לומר תפילת רופא, ואין בכתבים אלו טקסטים של תפילות כאלה. אולם, רופאים רבים כתבו תפילות כאלה".
(המשך יבוא)
גו'איש פרס, יום שישי, 28 בינואר 2005
(המשך משבוע שעבר)
בערך גילוי מחלה למטופל נדונות השאלות הבאות. האם חייבים או יש לגלות למטופל את כל האמת על מצבו הרפואי, אם יש לו מחלה קשה או מסכנת חיים? האם צריך לחשוף רק חלק מהאמת? האם צריך למנוע מהמטופל את האמת או אפילו לשקר לו? בערך נכתב כי שאלות אלו נוגעות בעיקר לחולים גוססים או חולים עם מחלה כרונית קשה הקשורה לסבל חמור. ההחלטה אם לחשוף את האמת למטופל או לא תלויה בשיקולים עובדתיים, עם שיקולים משפטיים אתיים ויהודיים. כמו כן, יש לקבוע מי המוכשר ביותר להחליט אם יש לומר למטופל את האמת או לא ומהי השיטה והגישה המתאימות ליישם החלטה זו.
החלק הראשון של הערך דן בסיבות העובדתיות והאתיות בעד חשיפת האמת למטופל וכן בסיבות העובדתיות והאתיות המתנגדות לכך, ומודיע לנו תוצאות סקרים שנערכו במדינות שונות בקרב רופאים ומטופלים. האם יש לומר לחולה את האמת על מחלתו.
החלק הבא, "השיטה והמערכת לאמירת האמת", מוקדש לשאלות: מי האדם המתאים ביותר לומר למטופל את האמת, ומתי וכיצד יש לעשות זאת? הסעיף הבא, "שיקולים הלכתיים" קובע כי למרות שהאמת היא עיקרון בעל ערך יוצא דופן, ישנן נסיבות בהן היהדות מאפשרת לך לסטות ממנה. אותו סעיף מתייחס גם למספר מקורות מקראיים ותלמודיים העוסקים בשאלה האם יש לומר לחולה את האמת על מצבו.
פרופסור א' שטיינברג קובע כי ישנן כמה דעות בשאלה זו בקרב מחליטים והוגים רבנים, והוא מביא את דעותיהם השונות בפירוט רב.
מסקנותיו שלו הן שלא ניתן לקבוע כללים מוחלטים בעניין זה. "אדרבא, יש להתאים את הגילוי למטופל הפרט לפי מיטב שיקול דעתו וניסיונו. טובת המטופל הפרט צריכה להיות המנחה שלנו. לכן הגישה ההלכתית לשאלה זו חייבת להתאים לזמן ולמקום. במקרה ספציפי, יש תקווה לריפוי, ידיעת האמת עוזרת למטופל. לעומת זאת אם יש רעד גדול ופחד מהאמת אסור לספר למטופל. כל מקרה חייב להיות אינדיבידואלי. לפעמים זה אפילו יכול להיות נדרש לספר לחולה על מצבו החמור, אך לעולם אין לגרום לחולה להתייאש או להשאירו ללא כל תקווה; דיכאון וייאוש מפחיתים את יכולתו של החולה להתמודד עם מחלתו על ידי הפחתת היכולות האימונולוגיות שלו.
הערך הארוך "ימי חג וצום" (ממלא קרוב ל-17 עמודים בתוספת 10 עמודים של "אסמכתאות והערות") עוסק בהלכות חגים וצומות ביחס לנושאים רפואיים. (הלכות החלות באופן שווה על החגים ועל השבת נדונים בערך שבת. בדומה לכך, דינים רבים המתייחסים לאנשים ספציפיים ולמצבים ספציפיים ביחס לחגים נדונים בנפרד בערכים שלהם.) במדור "חגים" אנו נוכחים בדעותיהם השונות של הפוסקים בכל הנוגע לנטילת תרופות ביום טוב. מותר להשתמש בטלפון בחג גם מטעם חולה שאינו חולה מסוכן. (בהפניות ובהערות, מונה הרב שלמה זלמן אוירבך כמחבר החלטה הלכתית זו).
בסעיף "ימי חג הביניים, קראנו, בין היתר, "מותר לתקן משקפי ראייה בימי חג הביניים. אפילו משקפי שמש עשויים להיות מתוקנים אם עיניו של המטופל חלשות ועלולות להיפגע מהשמש. אולם אם כוונתו היחידה של המטופל היא לשנות את המסגרת, זה אסור".
(המשך יבוא)
גו'איש פרס, יום שישי, 4 בפברואר 2005
(סיכום)
להלן מספר ציטוטים נוספים מהערך חגים ותעניות העוסק בהלכות חגים וצומות ביחס לנושאים רפואיים. בסעיף "פסח" אנו קוראים בין היתר: "אם התעלם החולה מהוראות הרופא ואכל מצה למרות הסכנה ובעקבות כך נרפא, חייב לאכול שוב מצה כיון שלא קיים מצוות אכילת מצה בצאתו.
בניגוד לייעוץ הרפואי". "גם אם איש אינו יכול לאכול מצה, הוא חייב בקריאת ההגדה. צריך שתהיה לו מצה לפניו כשהוא עושה זאת". אם מישהו יסבול כשהוא נשען על צדו השמאלי – למשל, אם יש לו פצע בצד שמאל – הוא פטור מחובה זו".
הסעיף "פסח" כולל גם כמה קטעים על השימוש בתותבות בפסח, ודרכי הכשרות לשימוש בפסח. הערך הורים דן בחוקים ספציפיים הנוגעים לטיפול רפואי שבן או בת נותנים להורה.
התורה (שמות כא, טו) אוסרת להכות את אביו או אמו, עבירה שדינה מיתה בידי בית הדין. חכמינו מפרשים את הציווי הזה כדי להתייחס לכל פגיעה של הורים שגורמת לפצע.
חלק מההנחיות בערך הורים הן: אם לאב טבוע קוץ בגופו, אסור לבן להסירו פן יעשה פצע. אם הבן הוא רופא, אסור לו לטפל באביו כאשר הדבר כרוך בגרימת פצע, גם אם כוונתו היא רק לרפא. כלל זה חל אם מישהו אחר זמין לספק את הטיפול הרפואי הדרוש. אבל אם אין עוד פנוי, מותר לבן להתייחס להורה שלו אם האחרון נותן את שלו. הסכמתה או מבקשת מהבן לעשות זאת. כשאין אדם אחר, מותר לבן לרחוץ את אביו או לשפשפו בשמן על כל אזור בגופו, אך יש להימנע מלהסתכל בחלקיו הפרטיים של אביו.
הצגנו לקורא חלק מהתכנים של מספר ערכים. על מנת לעשות צדק עם התכנים העשירים של האנציקלופדיה, אנו מזכירים את שמם של מספר ערכים נוספים מבין כמעט 100 נושאי האנציקלופדיה, שכל אחד מהם הוא בית אוצר של ידע של ממש. הפלה והפלה, הזרעה מלאכותית, ברית מילה, חניטה, עיניים, עובר, בתי חולים, שיבוט אדם, רגע מוות (עם שלושה נספחים: "בדיקות לקביעת שעת המוות", הרבנות הראשית לישראל למוות מוחי", "הרב שלמה זלמן". השקפת אורבך על מוות מוחי"), אבהות, פדיון בכורות, לימוד רפואה (עם נספח, "מדע ודת") התאבדות, השתלות וביקור חולים.
כפי שצוין קודם לכן, המקור של כל אמירה, דעה והכרעה הלכתית המוזכרים באנציקלופדיה מצויין ב"הפניות והערות" הנלוות לטקסט. אדם המום ממספרם הרב של ספרים וכתבי עת רבנים, רפואיים וכלליים שבהם התייעץ פרופסור שטיינברג בהמשך עבודתו.
בהקדמה מוזכרים כמה רבנים בולטים שכתבו הסכמות למהדורות העבריות של האנציקלופדיה. הם כוללים את הרבנים הראשיים לישראל לשעבר, הרב אברהם כהנא שפירא והרב עובדיה יוסף והרב אליהו בקשי-דורון; רבי שמואל וסנר מבני ברק; הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל; הרב יצחק יעקב וייס, רבה הראשי של העדה החרדית בירושלים והרב משה שטיינברג, אביו של המחבר.
האנציקלופדיה מסופקת במספר מדדים מועילים מאוד המאפשרים לקורא למצוא כל נושא ללא קושי. העבודה היא חובה לא רק עבור רופאים ועובדי בריאות יהודים אלא עבור כל יהודי שמתעניין עמוקות במורשת הדתית והתרבותית שלו.
