מראות מן הארץ, רחובות ירושלים, חסידים רוקדים, פרחים.
כמה נהדרים הציורים של אמן בלתי-רגיל זה! צבי רפאלי הוא צייר, רב ומקובל!
לפני שבוע נפתחה תערוכה מיצירותיו בגלרית נחמיה גלזר בניו-יורק. האמן השתתף בפתיחה.
בן 53. איש חמים וידידותי. מצח גבוה, זקן אפור וארוך, עינים מחייכות מבעד למשקפים.
הוא נולד במצרים וגדל בפאריס, בה התיישבו הוריו כאשר היה ילד. למד בבתי-ספר ציבוריים וב"תלמוד תורה". אחרי כיבוש העיר בידי הגרמנים המשיך בלימודיו על אף הסיכון שהיה כרוך בדבר. שמע שיעורים בפילוסופיה ובספרות והיה תלמיד בבית-ספר לציור. בשנת 1943, כאשר הגרמנים הגבירו מאמציהם לעצור ולגרש את השרידים האחרונים של יהודי העיר, ברח מפאריס ומצא מקלט אצל איכר. מאוחר יותר הצטרף למחתרת והשתתף בפעולות נגד הגרמנים.
אחרי שחרורה של צרפת החליט לעלות לארץ, ביקש ללמוד שם בישיבה ולסיים לימודיו בציור. מעודו היה דתי עד מאוד. בבית-הספר היה רגיל להגן על היהדות בשיחות עם חבריו. תמיד ביקש לדעת יותר על מורשתו הרוחנית.
בשנת 1945 בא לארץ. בביקורו הראשון בירושלים הראה לו חסיד דובר צרפתית מבלגיה את העיר. הוא השתתף בחתונה חסידית ב"מאה שערים" ונתרשם עמוקות. באותו יום ביקר בישיבת "שומרי אמונים" של חסידי ר' אהר'לה הנודעים בשל תפילתם מלאת ההתלהבות.
"ראיתי ילדים שהיו דומים למלאכים, וראיתי מבוגרים שהיו נראים לי כמלאכים מזוקנים", מספר רפאלי.
בו במקום החליט צבי רפאלי להצטרף לחסידי ר' אהר'לה וביקש רשות להישאר אצלם. ר' אהר'לה נאות לבקשת הצעיר שלא ידע לא עברית ולא יידיש, ואשר מראהו החיצוני היה הולם את מונמרטר בפאריס, אך לא את "מאה שערים". רפאלי היה לחסיד בין חסידים, גידל זקן ופאות, היה מיסב עם חסידי ר' אהר'לה בסעודותיהם הדלות – "פת לחם וזיתים, בימות החול, פשטידא ו"שיריים' בשבתות". היה משתתף עמהם בתפילותיהם ובריקודיהם. הוא למד חומש, ולאחר מכן משנה וגמרא.
מאוחר יותר נכנס ללמוד בישיבת הספרדים "פורת יוסף" בעיר העתיקה. כל הזמן לא שכח את חלומו להיות צייר. בהיותו תלמיד "פורת יוסף" ביקר אצל הצייר יעקב שטיינהרט וסיפר לו על שאיפתו לעסוק בתורה ובציור כאחד. הצייר הבין לרוחו וקיבל אותו כתלמיד.
"ר' אהר'לה זכרונו לברכה טיהר את נפשי, יעקב שטיינהרט המנוח הדריך את מכחולי", אומר הצייר.
רפאלי היה בעיר העתיקה בימי המצור על הרובע היהודי, וכאשר הרובע נפל היה בתוך השבויים שעמדו להישלח למחנה. אמו שלא עזבתו לרגע ביקשה מחייל הלגיון הערבי לרחם על בנה. הלה קישר שיחה עם רפאלי וכעבור שעה קלה, כאשר צבי הביט מסביב נוכח לדעת כי השבויים האחרים כבר הועברו מן המקום והוא נשאר לבדו. ניתן לו להצטרף לאלה שהורשו לעבור לעיר החדשה. "היה זה נס", אומר רפאלי.
הוא הוסיף ללמוד בישיבת "פורת יוסף" שהוקמה מחדש בעיר החדשה, והקדיש חלק מזמנו לציור.
כאשה הציג הראשונה את ציוריו גילה להפתעתו הרבה כי יש קופצים עליהם.
מאז נערכו תערוכות מיצירותיו במדינות שונות וציוריו נרכשו על-ידי מוזיאונים ואוספים ציבוריים.
עלייתו בעולם האמנות לא פגעה באורח חייו. הוא מוסיף לתת מזמנו לתורה והוא קובע עתים ללימוד עם חבר המקובלים אשר בישיבת "בית אל" בירושלים.
בשנת 1960 נקרא לשמש בקודש בעדה הספרדית במילנו, איטליה, ובמשך שלוש שנות שרותו שם כרב עשה רבות למען שמירת המצוות בקהילתו.
ב.
"אוהב אני לצייר פרחים, הן לוח הצבעים של הקדוש ברוך הוא", אמר לנו רפאלי שעה שעמדנו לפני ציור של צרור פרחים. "כשאני מצייר פרחים מנסה אני 'לתפוס' צבעיו של אלוקים".
שעה ארוכה הסביר לנו הצייר את שיטתו המיוחדת בהרכבת חומרים המוסיפה שקיפות וזוהר-יתר לצבעיו.
ציוריו של רפאלי מצטיינים בביצוע המושלם של פרטים, בהתאמה הנפלאה של הצבעים ובאטמוספירה "הממשית" העולה מהם.
יכול אתה "למשש", כביכול, את הוד-רוממותה של עיר הקודש אשר בציורו "ירושלים של זהב", את ההמולה אשר ב"שוק מחנה יהודה", את השלווה הנסוכה על "רחוב חפץ חיים". ציורו "ריקוד חסידי" שופע ששון ושמחה.
"אוהב אני את גלימות-השבת הזהבהביות של חסידי ירושלים. אוהב אני לצייר חסידים בשמחתם", אומר רפאלי. "בדרך כלל מצייר אני מעמדות של שמחה. אין עצב ותוגה ביצירותי".
לא רחוק ממנו היתה תלויה תמונה המראה יהודי עורך תיקון חצות בחשכת הלילה ליד הכותל המערבי.
"תמונה זו, האין בה משום תוגה?", שאלתי בהיסוס-מה.
"לא ולא", ענה הצייר ברגש. "ציור זה מציג התלהבות, אמונה, אמונה בבניין 'הבית השלישי' ".
מתקווה לבניין "הבית השלישי" תמיד היא עמו ולעתים הוא מעלה אותה במכחולו.
לפני שנתיים צייר ציור-קיר ענקי בבית הספר היומי היהודי אשר בחוף מיאמי, המראה את הבריאת ותולדות עמנו מימי אברהם עד הבית השלישי.
"מאמין אני כי אם אנו נתכוון לו באמת, בנפש חפצה וברוח נכונה – אז נזכה לבנות את הבית השלישי", אומר רפאלי.
הדואר
י"ד אדר, תשל"ז