דב שילנסקי

א.

ב-5 באוקטובר 1952 נעצר דב שילנסקי בקרבת משרד החוץ ב"קריה" בתל-אביב כשבתיקו שעון ומטען חומר נפץ. היה ברור שהיה כאן נסיון של מעשה-מחאה על הסכם השילומים עם גרמניה שנחתם זמן קצר קודם לכן בלוקסנבורג, אך שילנסקי סירב למסור הצהרה כלשהי. הוא המשיך בשתיקתו גם בעת המשפט, ורק לאחר שנשמעו עדי התביעה וההגנה, גולל לפני השופט את תולדות חייו ואת המניעים למעשהו.

הוא נולד בשאוולי בליטא. למד בגימנסיה העברית המקומית והיה חבר בית"ר. בשנת 1939 הצטרף לתא של האצ"ל והתכונן לעלות לארץ עם "אף-על-פי", הוא ארגון העליה-"הבלתי-ליגלית" של הרוויזיוניסטים, אך בשל פרוץ המלחמה נבצר ממנו הדבר.

בהמשך דבריו סיפר על גורל יהודי עיירתו בימי הכיבוש הגרמני. הוא התעכב במיוחד על השמדת הילדים. יום אחד ציוו הגרמנים למסור להם את הילדים. החביאו את הילדים אך הגרמנים ומשרתיהם האוקראינים פרצו לתוך הבתים. האמהות – רוב הגברים היו באותו זמן בעבודה מחוץ לגיטו – התנגדו. הילדים נאבקו עם מרצחיהם.

שילנסקי סיפר, כי בביתו הוא שומר עדיין על גופיה ועליה טלאי-צהוב, שנשרה אז מילד קטן ונמצאה לאחר מכן בחוצות הגיטו.

"כבוד השופט! כמה מרוקים ודולרים תבעה ממשלת ישראל עבור הילד שלבש פעם גופיה זאת?" שאל שילנסקי. "כמה כסף תבעה עבור מאות ילדי שאוולי, עבור כל הילדים היהודיים שהושמדו על פני אירופה כולה?"

שילנסקי תיאר תלאותיו ופעולותיו המחתרתיות. הוא הועבר ממחנה למחנה. בסוף היה בדכאו. הוא סיפר על "מצעד המוות" הנורא. כאשר הגרמנים נסוגו מן המחנה לקחו עמהם אלפים רבים מן האסירים. הם הריצו אותם במשך עשרה ימים, יום ולילה, כמעט ללא אוכל וללא מים…

לאחר השחרור התמסר שילנסקי לעבודה חינוכית ותרבותית בין בני הנוער, ניצולי השואה. אירגן הכשרות. היה מפקד בבית"ר ולאחר מכן מפקד באצ"ל. הוא הפליג ב"אלטלנה" בראש קבוצה של צעירים מגרמניה.

עם בואה לארץ הופגזה האניה על-ידי צה"ל ועלתה בלהבות. "קיצה של אלטלנה' היה עבורי לא רק טרגדיה לאומית, אלא טרגדיה אישית", אמר שילנסקי.

שילנסקי התגייס לצה"ל. השתתף בקרבות. היה מפקד מחלקה.

אחרי שחרורו מן הצבא חי עם בני ביתו בדוחק רב, אך שמח היה בחלקו. מאושר היה כי הוא יושב על אדמת ישראל. הקץ לשלוותו בא עם פירסום הידיעות הראשונות על המו"מ עם הגרמנים.

הרי השילומים אין פירושם החזרת הרכוש שנשדד מבני עמנו, כפי שמנסים להסביר לנו. משמעותם האמיתית היא דמי כופר שתכליתם להכשיר את הגרמנים לבוא שוב בקהל העמים.

שילנסקי לא ידע מנוחה. הוא סער. הוא ניסה לארגן התנגדות, כתב מאמרים, נדבר עם מנהיגי "שארית הפליטה". השתתף בהפגנה האדירה של "תנועת החרות" לפני הכנסת, ובעקבותיה נעצר ונשאר במעצר 10 ימים. נטל חלק באספת ההמונים ליד בית הכנסת הגדול בתל-אביב.

ההצבעה בכנסת זיעזעה אותו. "ידעתי ונוכחתי לדעת כי רוב העם היה נגד המו"מ. ידעתי כיצד הורכב הרוב בכנסת להצבעה זו. ראיתי כיצד פחדה הממשלה מפני משאל-עם. חשתי שאף אילו היה רוב למו"מ בין החיים – הרי זכות ההצבעה אינה רק להם, כי הצביעו כאן על כבוד המתים ועל חשבון המתים, והם מצביעים בעינוייהם ובקללותיהם: נגד, נגד!"

שילנסקי חיכה עוד. הוא קיווה לנס של הרגע האחרון, לרעידת-אדמה בלבבות. היא לא באה. ההסכם עם בון נחתם. כעת הרגיש שיש צורך בפעולה דרמטית שתעורר את העם מאדישותו. הוא הציע לחברים לערוך שביתת-רעב במשרד ממשלתי. שביתת-רעב עד הסוף. לאחר שהצעתו לא נתקבלה, החליט לפעול לבדו, לזעוק זעקה גדולה ומרה בשם אלה שהלכו למוות, עמהם חי ועמהם סבל.

לא, הוא לא התכוון לפוצץ בניין, לא היתה כלל כוונתו לפגוע בפקידים – כל מגמתו היתה להרים קול זעקה ומחאה כי נלאה מלנשוא עוד.

"כבוד השופט, איני יודע פסק-דינך מה יהא. אולם בפני גזר דינו של שר ההיסטוריה העברית אני עומד ומצפוני נקי וטהור!"

שילנסקי נידון לעשרים ואחד חודשי מאסר. הוא "ישב" 14 חודשים ושוחרר בדצמבר 1953.

ב.

היום הוא חבר כנסת מטעם "חרות". הוא נבחר בבחירות שהתקיימו בחודש מאי.

באחרונה עשה כאן בביקור קצר.

מכיר אני אותו זה הרבה שנים. במלחמת השחרור שרתנו באותו גדוד.

גדוד 72 היה מורכב אז בעיקר מעולים חדשים מאירופה ומאנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) מארצות אנגלו-סקסיות: אנגליה, ארה"ב, דרום-אפריקה. היה בו גם מספר ניכר של צברים.

במחלקה "א" שרתו אנשי אצ"ל מן הארץ וכאלה שבאו ב"אלטלנה". מפקד המחלקה היה דב שילנסקי. היתה זו המחלקה העזה והממושמעת ביותר בגדוד.

כאשר נפגשנו כאן העלינו זכרונות מימי שרותנו בגדוד, אשר השתתף בשחרור הגליל העליון. דב נתן לי עותק מן המהדורה החדשה של ספרו "בכלא עברי – מיומנו של אסיר פוליטי", שהופיעה באחרונה.

לאחר שחרורו מבית הסוהר פירסם שילנסקי ביומון "חרות" סידרה של מאמרים על חוויותיו בכלא. מאוחר יותר הוציא זכרונותיו בספר.

היה זה כתב-האשמה חמור נגד הנהלת בתי-הסוהר בארץ. הוא תיאר את המצב הנורא בכלא יפו: העדר כל תנאים סניטריים, "אוכל" שאינו ראוי לאכילה, כינים, משכב זכר ושימוש בסמים. הוא סיפר על מצבם העגום של האסירים החולים וה"פסיכיים", על השפעתם המזיקה של הפושעים המועדים על יתר האסירים וביחוד על הצעירים, על אכזריותם וגסותם של הסוהרים, ועל ההשפלות התדירות שהן מנת חלקם של האסירים.

הוא גם תיאר בתי-סוהר אחרים, בהם לא היו התנאים נוראים כל-כך, אך היו די גרועים.

יש בספר גם עמודים "משמחים יותר" – אם אפשר להשתמש כאן בתואר זה – והם תיאור החיים במחנה "מעשיהו" ברמלה, שם נעשו מאמצים לחנך מחדש את האסירים. שילנסקי עשה שם כשנה. הוא עזר לפסיכולוג המחנה וסייע לחבריו האסירים בדרכים שונות.

בהקדמתו לספרו, הכולל גם תיאור תולדות חייהם של כמה וכמה מן האסירים וסיפור הנסיבות שהביאו אותם לכלא, פונה שילנסקי לציבור לא לדחות מעליו את האסירים לשעבר הרוצים לפתוח פרק חדש בספר חייהם.

"בהיותי אסיר עבדתי תקופה ארוכה בשרות הסעד של בתי הסוהר ובתפקידי זה ראיתי לפני את האדם ולא את החוטא. ראיתי לפני את אבי-המשפחה שהשאיר אשה וטף בביתו ללא דואג: ראיתי נערי רחוב ללא עתיד וללא תכלית: ראיתי רוצחים הבוכים חרש בלילות: ראיתי את האדם הנאנק בכבליו. ניסיתי לחדור אל הרקע החברתי והסוציאלי של הנפש החוטאת.

"בימי שבתי בבית הסוהר הוקם מחנה 'מעשיהו', שבא לחולל מהפכה בתנאי המאסר החשוכים שנשארו אצלנו מימי הטורקים והבריטים. במחנה 'מעשיהו' נעשה נסיון ראשון לחנך מחדש את האסיר החוטא ולהכשירו לקראת חייו העתידים, לאחר שיצא לחפשי. הספקתי לעמוד על לבטיהם של אסירים לשעבר אשר השתדלו בכל כוחותיהם לחזור לחיי חברה תקינים. אולם החברה לא קלטה אותם, ואחרי נפתולי דרך קשים חזרו הרבה מיואשים לחיי חטא ופריצות.

"ספרי זה מוקדש, איפוא, לאסיר האלמוני התוה ומחפש את דרכו בחיים. מי יתן והחברה לא תוסיף להתנכר לאלה שסטו מן הדרך ומבקשים פתח תשובה".

בהקדמתו למהדורה החדשה של הספר נוגע שילנסקי בהתרבות הפשע, שמקורה בניוון וביאוש השולטים בשכונות העוני בארץ, ומדבר שוב על התנכרות החברה לאסיר לשעבר. הוא כותב:

"חלפו 23 שנה מאז שוחררתי מבית הסוהר. משך כל אותה תקופה לא חדלתי מלהתעניין בכל המתרחש בין כתליו ולעקוב אחרי גורלם של רבים אתם ביליתי מאחורי סורג ובריח תקופה די ממושכת. חלק מהם ובעיקר מבין אלה אתם ישבתי יחד בכלא 'מעשיהו', חזרו לחיים תקינים, הקימו משפחות, אך החושף את עמקי נפשם ייווכח כי פחד מתמיד הוא מנת חלקם, פן ייוודע עברם לסביבה, ובפרט לילדיהם. החלק האחר, והוא הארי, חזר לבית הסוהר, לאחר שלא נקלט בחברה הישראלית שאינה מסוגלת לקבל, כשווה בין שווים, אסיר לשעבר, והיא עומדת עם 'סטופר' ביד ולוטשת עינים כדי לראות מתי ימעד ויפול שוב, בהניחה מראש, שלא יתכן כי עבריין לשעבר, שישב בבית הסוהר, יהיה מסוגל לחיות חיי חברה תקינים ובריאים, למחוק את העבר ולהתחיל דף חדש בחייו.

"העובדה שלא נעשה טפול יסודי בהכנת האסיר לקראת חיים חדשים כשישוחרר מבית-הסוהר, וחוסר טיפול יסודי בו כשהוא משתחרר, משתלבים ביחס העויין של החברה הישראלית לאסירים המשוחררים והגם הדחף העיקרי להתדרדרותו המחודשת של האסיר המשוחרר, ולשובו למקום ממנו בא לפני זמן לא רב – בית הסוהר".

שילנסקי כתב דברים אלה לפני שנה. כעת הגיע לעמדה בה יש בידו לתרום הרבה לחינוכו מחדש של העבריין ולקליטתו בחברה. לאחר היבחרו לכנסת נתמנה שילנסקי לכמה מוועדותיה, ואחת מכן היא הוועדה לענייני משטרה ובתי הסוהר.

ג.

"ברצוני להתמסר ביחוד למלחמה בעוני", סיפר לי שילנסקי. "הרי יודע אני מהו עוני בארצנו. חזיתיו מבשרי".

אחרי בואו לארץ חי עם בני ביתו ארבע שנים ב"מעברה".

אחרי צאתו מבית הסוהר פתח משרד להכפלה ולתרגומים. תמה אני אם התואר משרד תאם למקום-עבודתו. ראיתי אותו. אינני זוכר מה הביא אותי יום אחד לבניין מסויים בשדרות רוטשילד בתל-אביב. כאשר נכנסתי בשער מצאתי להפתעתי את דב שילנסקי, שזמן רב לא ראיתי אותו, עוסק במלאכה ליד שולחן במסדרון של הבית.

מאוחר יותר שימש מזכיר של חברת-קבלנים. כל אותן השנים היה ממשיך בלימוד משפטים בו החל כאשר ישב בכלא. לאחר שהתמחה במשרדו של שמואל תמיר, שהיה סניגורו במשפטו בשנת 1952, פתח שילנסקי משרד עורך-דין משלו. במשך השנים נהנה לאחד העורכי-דין הידועים והמבוקשים.

בשנת תשכ"א פירסם את ספרו השני: "מוזלמאן". רומן על רקע השואה. הדמות המרכזית בו היא יהודיה מפולין, ניצולת השואה. כל משפחתה, בעלה וילדיה, נרצחו על-ידי הגרמנים. לאחר השחרור היא הוגה בנקמה. בגרמניה היא נישאה לשליח של הסוכנות היהודית, יהודי ממוצא גרמני. לאחר זמן היא חוזרת עמו לארץ ישראל. עם יסוד המדינה נתמנה בעלה פקיד גבוה במשרד החוץ. הוא יוצא לשליחויות לגרמניה. בתחילה מתנגדת היא למגעי בעלה עם השלטונות הגרמניים, לאחר מכן היא משלימה עמהם, ולבסוף, מתוך דבקות בחיים הטובים שזכתה להם תודות לבעלה ומתוך דיכוי זכרונותיה הטרגיים, היא מקבלת דעתו של אישה, כי שליחויותיו לגרמניה חיוניות הן לבניין המדינה. ולא עוד. היא איננה מבינה עוד לדעתם של אלה המתנגדים לשילומים ולהתפייסות עם הגרמנים וקוראת להם "בלתי-מעשיים". ברם, הוויכוחים מסביב לשאלות אלה גורמים לאי-שקט בנפשה עד שלבסוף עולים בה, בכל כוחם, כל אותם הרגשות והזכרונות שרצתה לדכא…

הספר, שיש בו תיאורים רבים ממוראות השואה, ביחוד מן מחנות העבודה וההשמדה, נכתב בכושר-ציורי רב ומתוך הסתכלות פסיכולוגית מעמיקה.

בסוף הספר באה ההערה דלקמן:

"המוזלמאנים היו יצורי אנוש תשושי כוח שלא צלחו עוד לעבודה וגורלם נחרץ למוות – בחניקה, בשריפה, ברעב או בכבשן – מאחר שלא יכלו עוד להביא תועלת לרייך הגרמני.

"המוני המוזלמאנים וגורלם, וכן כל המתואר בספר זה אינו פרי דמיון. חלק מהמאורעות חזיתי במו עיני ועל היתר שמעתי מפי עדי ראיה בהיותי כלוא בגיטו ובמחנות מוות ובשוטטי בשליחות המחתרת העברית הלוחמת ממחנות העקורים, שהיו פזורים על-פני אירופה בתום מלחמת העולם השניה".

הספר זכה למהדורה שניה. גם יצא בתרגום אנגלי.

שבחו של הספר שמעתי מפי בן הכט המנוח. לפני שנים כאשר ביקרתי עם רעייתי אצל הסופר הדגול אמר לנו: "זה עכשיו גמרתי לקרוא את 'מוזלמאן' לדב שילנסקי. זה אחד הספרים הגדולים ביותר שנכתב על מחנות המוות".

***

נפגשתי עם שילנסקי, שלא ראיתיו שנים רבות, במשרדה של המפלגה הרוויזיוניסטית. לפני שנפרדתי ממנו שאלתי אותו על בני ביתו.

– דב, כמה אתם כעת במשפחה?

הוא הסתכל בי ולא ענה. לאחר שעה קלה אמר: "היינו חמישה. כעת אנחנו ארבעה".

לזוג שילנסקי היו שלושה בנים. אחד איננו עוד בין החיים. יוסף הבכור נפל בגבול הצפון לאחר מלחמת יום הכיפורים.

הדואר

ט"ז חשון, תשל"ח