אבגוסט 1953, שייטת של חיל הים, בת חמש אוניות, שטה במסע אימונים בים האגאי. מתקבלות ידיעות על רעש שפקד את אדמת האיים היוניים.
מבלי לחכות להוראות מיוחדות מישראל, מצווה שלמה אראל, מפקד השייטת, על אנשיו לחוש לאיזור האסון. הם הראשונים שהגיעו למקום. אחריהם הגיעו משחתת בריטית וסיירת אמריקנית, ברם הישראלים הם המנצחים על מיבצע-ההצלה. מתארגנות קבוצות-חיפוש מובילות מזון לתושבי האיים המנותקים והמבודדים בכפריהם ההרוסים. הפצועים מועברים ליבשת. רופאי-אוניה ישראליים מבצעים שבע-מאות ניתוחי חירום.
אסיר תודה מקרב לב היה העם היווני לישראלים. כאשר הגיעו אוניות השייטת לנמלה של אתונה, כדי להצטייד בדלק, קידמו אותן בברכה תושבי העיר בהמוניהם.
כעבור זמן קצר ביקר בארצות-הברית, פאול הראשון, מלכה המנוח של יוון. בבנייני האומות המאוחדות בניו-יורק נפגש עם אבא אבן והביע לו את תודת העם היווני לחיל הים הישראלי. היו באותו מעמד וישינסקי הרוסי והגברת פנדית ההודית. הם היו מופתעים. "לא ידענו כלל שיש חיל-ים לישראל", אמרו.
יותר מחמש-עשרה שנה עברו מאז. בתוך תקופה זו נלחמה ישראל שתי מלחמות גדולות, וגם אלה שלא ידעו עד אז על קיומו של חיל-הים הישראלי, או שלא רצו לדעת על קיומו, היה בידם לקרוא על מבצעיו הנהדרים.
במבצע סיני של שנת 1956 שבה חיל-הים הישראלי את אונית-הקרב המצרית "איברהים אל אוול", הישג שאין כמותו בתולדות מלחמות-הים של הזמן החדש.
במלחמת ששת הימים תרם חיל-הים תרומה חשובה לנצחונו המזהיר של צה"ל. במלחמה זו פיקד על חיל-הים שלמה אראל. הוא נתמנה למפקד בשנת 1966.
"נחיתות במספר ובציור לעומת כוחה הימי של מצרים אילץ אותנו להשתמש בשיטות לחימה לא-מקובלות", אומר אראל כשהוא מספר על מבצעי חילו במלחמת ששת הימים.
"קודם כל היה עלינו להרתיע את המצרים מלהתקיף את שפת-הים שלנו, ללמדם לקח שלא כדאי להם לנסות את הדבר" – אומר אראל.
הדבר הושג על-ידי "חוצפה". בלילה הראשון של המלחמה תקף כוח הים הקטן של ישראל את חיל-הים המצרי בבסיסיו הוא. הוא תקף אניות-מלחמה מצריות בנמלי פורט סעיד ואלכסנדריה.
זמן קצר קודם לכן ביצע חיל הים תימרון הטעיה מופלא. ימים אחדים קודם המלחמה העביר בדרך היבשה ארבע נחתות[1] מן הים התיכון לאילת. לאור היום היו יכולים לראות משטח האויב את הנחתות כשהן מגיעות לנמלה של אילת. שם טענו אותן טנקים. בחשכת הלילה הוחזרו הנחתות לאחורי אילת. למחרת שוב הובאו הנחתות לנמל. משקיפי האויב שהיו רואים יום יום נחתות "נוספות" מובאות לנמל, היו בטוחים כי ישראל מתכוננת להתקיף באיזור המפרץ. המצרים העבירו מייד חלק מכוחם הימי מן הים התיכון לימה של אילת.
תימרון-הטעייה זה השיג שתי מטרות: נחלש בהרבה בים התיכון כוחה הימי של מצרים, אשר עלול היה להרעיש את היישובים העברים לאורך שפת הים. המצרים ציפו והתכוננו להתקפה ישראלית באיזור אילת, ואילו לאמיתו של דבר, תיכנן צה"ל לפתוח בהתקפה בצפון-סיני.
אבי ה"חוצפה" ותמרון ההטעיה היה האלוף שלמה אראל.
הוא אישיות מקסימה. גבה קומה, דק גיזרה וזריז תנועה. שיער שחור ועינים ערות, עמוקות, מעטרות את פניו האינטליגנטיים והעדינים. כולו אומר חמימות וידידות.
מימי ילדותו שירת את עמו. יליד פולין בא לארץ כשהיה בן עשר. היה חבר בית"ר ואצ"ל. במהומות הערביות בשנת 1936 אירגן קבוצת נוער שביצעה מעשי תגמול בערבים. באותה שנה יצא לאיטליה ללמוד בבית-הספר לימאות של בית"ר אשר בצ'יוויטא ויקיה, הסמוכה לרומא
בית-הספר פורק בשנת 1938 לאחר שהנהיג מוסליני את חוקי-הגזע באיטליה, ברם שלמה עוד הספיק לסיים את הלימודים.
"התעודה שלי חתומה בידי זאב ז'אבוטינסקי", סיפר, וזיק של גאווה נוצץ בעיניו.
לאחר שובו לארץ נאסר על-ידי הבריטים. חמישה חדשים החזיקו אותו בבית-הסוהר בעכו. לאחר מכן הציעו לשחרר אותו אם יבטיח לצאת את הארץ.
הוא יצא למערב-אירופה ושירת כמלח באוניות שונות. במלחמת העולם השנייה השתתף בפינוי הכוחות הבריטיים מדונקירק והיה נפליג בים האטלנטי ששרץ צוללות גרמניות. שתי אוניות בהן שירת טבעו. אחד-עשר יום היה מיטלטל בסירת-הצלה עד שהוצא מלב-ים והוא בסוף כוחותיו.
בשנים האחרונות של המלחמה עשה בים התיכון, והיה סיפק בידו לבקר בארץ. לאחר גמר מלחמה, באחד מביקוריו בארץ, אסרו עליו הבריטים את היציאה.
לפני המלחמה ביקשו הבריטים לגרש אותו מן הארץ. כעת עיכבו בידו מלצאת אותה. נשתנו הזמנים! האירגון הצבאי הלאומי היה נלחם בבריטים ואיים להרחיב את המאבק גם על הגולה, להתקיף שגרירויות ומיתקנים בריטיים גם במדינות אחרות. אראל היה חשוד בהשתייכות לאירגון הצבאי הלאומי, ושלטונות-הביטחון הבריטיים היו סבורים, שלא מן החכמה הוא להניח לאיש הזה להסתובב בעולם בשעה כזאת. מוטב להחזיק אותו בארץ, בה יוכלו השלטונות לפקוח עליו עין.
הוא נכנס לעבוד במפעלי האשלג בים המלח.
"למרות שהייתי מרוחק ממרכזי היישוב, עמדתי בקשר עם האירגון, אף השתתפתי בכמה פעולות", שח אראל בחיוך על שפתיו.
במלחמת השחרור היה מפקד אונית-משמר. אנשיו נחתו בסיני וביצעו מעשי-חבלה מאחורי הקווים המצריים. הם גם חדרו לנמלה של ביירות ופוצצו שם את היאכטה של היטלר, אשר נרכשה על-ידי הערבים במטרה להפוך אותה לאוניית-מלחמה.
בשנים שבאו לאחר-מכן, עד למינויו למפקד, מילא אראל תפקידים רמי-דרג בחיל הים. הוא היה גם נספח צבאי ליד השגרירות ברומא ונספח ימי למערב אירופה, וראש בית-הספר למטה-חיל-הים. הוא שימש מפקד חיל-הים במשך שלוש שנים עד הסתיו העבר.
בשנת 1937, כאשר למד בבית-הספר לימאות באיטליה, ערכה אוניית-האימונים של בית-הספר סיור בנמלי הים התיכון. בכל מקום נתקבלו חניכי-הים היהודים בהתלהבות על ידי הקהילות היהודיות המקומיות. עלתה על כולן קבלת-הפנים שנערכה להם בסאלוניקי. סאלוניקי היהודית, שלה מסורת של ימאות יהודית, הכריזה את יום בוא האוניה לנמלה כיום שבתון. ומה רב הכבוד שהנחילה לימאים הצעירים!
אראל זוכר היטב את התלהבותה של סאלוניקי היהודית. אך מה היתה זו כנגד קבלת-הפנים שזכו לה, הוא וחבריו, כאן בארצות הברית לפני שמונה-עשרה שנה?
באביב 1951 ביקר דוד בן-גוריון בארצות-הברית. עם ביקורו של ראש הממשלה באה לכאן שייטת בת שתי אוניות. היתה זו הפעם הראשונה והיחידה שיחידות של חיל-הים הישראלי הופיעו במימי ארצות-הברית. שלמה אראל היה מפקד השייטת. בכל מקום הוקפו, הוא ואנשיו, הערצה ללא-גבול.
סיפר אלוף אראל: "היינו בוואשינגטון. נערכה לכבודנו קבלת-פנים נהדרת. כשהגעתי למקום אמרו לי: חכינו לכם. כסבור הייתי שאיחרתי. ועמדתי להתנצל, אך הרגיעו אותי: חכינו לכם, חכינו לכם אלפיים שנה!"
לפני זמן קצר ביקר שוב בארצות-הברית. הפעם בא בשליחות המלווה. בהופעותיו הציבוריות נאם על התקדמותה והישגיה של ישראל. בשיחות פרטיות דיבר על חייליו, על חייליו שמתו על משמרתם. זכרם תמיד עמו!
"מאז מלחמת ששת הימים אבדו לחיל הים מאה ושישים איש", אמר בעצבות. ובנעימה שאמר את הדברים הרגשתי שלנגד עיני רוחו ניצבו כל אחד מחייליו ומשפחותיהם המיותמות.
"האם עומד אתה בקשר עם בני המשפחות של הנופלים", הנני שואל.
הוא עונה בחיוב ומספר על דאגתה ומאמציה של רעייתו למען האלמנות והיתומים.
ומשפחתו שלו, משפחת-הים היא במלוא מובן המלה וקשורה היא בעבותות של אהבה למימיה של ישראל, המשתרעים מן הים התיכון עד ימה של אילת.
בתו, עת שירתה בצבא, היתה קצינה בחיל הים, ובנו הוא מפקד ספינת טורפידו.
"דע לך", אמר לי בשעה שנפרדתי ממנו, "אם תפרוץ מלחמה חדשה – שוב נצח ננצח, אך נאבד דם. ואנו, אין אנו רשאים לאבד דם! על כן עלינו להיות חזקים, חזקים עד מאוד, כדי שהאויב לא יעיז להתגרות בנו".
הדואר
י"ב שבט, תשכ"ט
[1] ספינות-נחיתה, באנגלית "לאנדינג קראפט".