ההגדה, אשר פקסימילה ממנה ניתן בזה, נכתבה וצויירה בשנת תקי"א בווינה בידי אהרן שרייבר הערלינגן, סופר-אמן ידוע.
שרייבר הערלינגן, אשר מוצאו מגיביטש במורביה, היה פעיל כסופר תקופה ארוכה. נשתמרו כמה וכמה מיצירותיו, בתוכן מספר ניכר של הגדות אשר הראשונה מהן נכתבה בשנת תפ"ז.[1]
הוא עבד לא רק למען אנשים פרטיים אלא היה גם סופר בספריה הממלכתית בווינה, ובתור כזה הוא מתואר בשער הגדה זו.
כתב ההגדה הוא מהודר. כמה ראשי פרקים הם בזהב ומעוטרים בצבע. הוראות הסדר הן ביהודית-אשכנזית. מצויים בהגדה גם הנוסחים היהודים-אשכנזים של השירים "אדיר הוא", "אחד מי יודע" ו"חד גדיא". הם כתובים באותיות צו"ר (צאינה וראינה) כנהוג ההגדות-דפוס של אותה התקופה.
ההגדה מקושטת בציורים רבים. הציורים הגדולים מלבד הראשון, הם חיקויים של ציורים הנמצאים בהגדת אמשטרדם שנדפסה בשנת תנ"ה, ואשר מדפיסים וסופרים-אמנים רבים העתיקו וחיקו אותם. הציורים לפי הופעתם בהגדה הם: סדר החכמים בבני-ברק, שלושת המלאכים אצל אברהם, בת פרעה מוצאת את משה, טביעת המצרים בים, ובית המקדש בירושלים. מצויות בהגדה גם שלוש סדרות של ציורים קטנים: אחת המראה את עשר המכות, שתים האחרות מלוות את השירים "אחד מי יודע" ו"חד גדיא".
הגודל המקורי של ההגדה, הכתובה על קלף 2 .15 23.1x ס"מ. הוא כעת ברשות ספרית רוזנטליאנה באמסטרדם.[2]
בשנת תקי"א, בה נכתבה הגדה זו בווינה לא היה מספר היהודים בעיר זו גדול ביותר. כשמונים שנה לפני כן, בשנות 1669-1670 גורשה הקהילה היהודית שמנתה אז כ-2000 נפש.
לא עבר זמן רב והעדר היהודים שהעלו מסים גדולים למלכות הורגש על ידי השלטונות והחל במשא-ומתן להחזרתם. ניתנה רשות ישיבה בעיר ליהודים שהיה בידיהם להביא תועלת מרובה לבית המלוכה או לעיר. זכויות יהודים אלה היו מוגבלות מאד. בשנת 1753 ישבו רק 452 יהודים בווינה, אשר מספר תושביה היה אז למעלה מ-175,000. במשך עשרות השנים הבאות תרמו היהודים רבות להפיכת העיר למרכז מסחרי גדול אך איסור ישיבת היהודים בתוכה עמד בתוקפו ואלה שקיבלו רשות להתישב סבלו מחוקי אפליה שונים. בשנת 1846 ישבו בווינה באופן חוקי כ-4000 יהודים. מלבדם היו בעיר יהודים שגרו בתוכה בדרך בלתי-חוקית ויהודים זרים. לרוב ספרדים בעלי נתינות תורכית, אשר ההגבלות לא חלו עליהם.
המצב נשתנה לאחר המהפכה של שנת 1848, בה השתתפו יהודים, וביחוד בשנת 1865, עם מתן החוקה שהעניקה שוויין זכויות ליהודים. היהודים היו כעת חפשים להתישב בווינה ורבים באו אל העיר מחבלים שונים של הממלכה האוסטרית-הונגרית, ביחוד מהונגריה, בוהמיה, מורביה וגליציה. ב-1865 ישבו 15,600 יהודים בווינה. בשנת 1880 הגיע מספרם לקרוב ל-73,000 ובשנת 1910 ליותר מ-175,000.
במלחמת העולם הראשונה הגיעו לווינה כ-80,000 יהודים, פליטים מפני פלישת הרוסים לבוקובינה וגליציה. רוב-רובם של אלה יצאו לאחר מכן את העיר, אך רבים נשארו.
בשנת 1934 ישבו קרוב ל-180,000 בעיר. הם היו כעשרה אחוזים מכלל התושבים. קהילת ווינה היתה מן הגדולות באירופה. גדול מאד היה חלקם של היהודים בחייה הכלכליים והתרבותיים של העיר. בווינה ישבו רבנים וחכמים נודעים, ואישים יהודיים שזכו לשם עולמי בשל הישיגיהם בשטחים שונים, ביחוד בספרות וברפואה.
אחרי ה"סיפוח" בשנת 1938 היתה רדיפת היהודים באוסטריה אשר חלקים גדולים של האוכלוסיה שלה היו חדורים שנאת ישראל, קשה יותר מבחבלים אחרים של גרמניה. עד שנת 1941 היה אפשר להגר ובתקופה זו יצאו כ-136,000יהודים את ווינה. רבים מן המהגרים נלכדו לאחר מכן במדינות שנכבשו על ידי הגרמנים. היהודים שנשארו בווינה גורשו למחנות. לאחר המלחמה נוסדה קהילה חדשה בעיר.
חורבן קהילת ווינה בימי הנאצים היה השלישי בתולדות יהודי העיר. סבורים כי יהודים התישבו בראשונה בווינה במאה העשירית. באמצע המאה הי"ד היתה הקהילה הגדולה ביותר בגרמניה. ישוב זה נחרב בשנות 1420-1421. רבים מ-1500 בניו גורשו, אחרים הועלו על המוקד, והיו ששלחו יד בנפשם כדי להנצל מ"טבילה" באונס. קהילה חדשה נוסדה בעיר בסוף המאה השש-עשרה. היא התקיימה פחות ממאה שנה על הגירוש של 1669-1670.
בין רבנים ידועי-שם ששימשו בקודש בעיר היו: ר' יצחק בן משה, בעל "אור זרוע", ר' יום טוב ליפמן הלר, מחבר "תוספות יום טוב" על המשנה: ר' שבתי שפטל הורוויץ בעל "ווי העמודים" ור' גרשון אשכנזי, מחבר "עבודת הגרשוני". הרב ר' שמשון ורטהיימר, רב, יהודי-חצר, מדינאי ונדבן, היה בשעתו מן היהודים רבי-ההשפעה ביותר באירופה. הוא בא לעזרתן של קהילו שונות, והיה פטרון לספרות הרבנית. הוא חי בווינה והיה מנהיגה הרוחני של העדה. נשא את התואר רב ראשי של יהודי הונגריה ונתכבד בתואר זה גם מקהילות אחרות.
הגדת ווינה היא ההגדה השש-עשרה המופיעה בפקסימילה מטעם הקליניקה ליתומים חולים, והכנסותיה קודש הן לשיקום ולהגשת עזרה רפואית ליתומים חולים בישראל. המנהל הרב מוניש וינטרויב ראוי לברכה על מאמציו הרבים בהוצאת הגדה יפה זו.
ט. פרשל, תשל"ח
מתוך המבוא של ההגדה שנדפס על ידי הוצאת בית היתומים דיסקין
[1] עיין יצחק ריבקינד: "הגדות כתובות ומצוירות במאה הי"ח", "הדואר" י"א ניסן תשכ"ג, האמנות היהודית, בעריכת בצלאל ססיל רות, מהדורה חדשה, מסדה 1974, ארנסט מ. נמניי, "עיטור כתבי יד עבריים לאחר המצאת הדפוס", עמ' 124,125: אותו מאמר במהדורה האנגלית של הספר הנ"ל,Jewish Art, מהדורה שניה, 1971 , עמ' 156, 158-159.
לפי ב. רות ("אנציקלופדיה יודאיקה", ערך "גיביטש, אהרן וולף", כרך 7, עמ' 533-534) נולד הסופר בפוזן, ורק היה גר תקופה מסויימת בגיביטש. ועיין במאמרו של ארנסט מ. נמניי ב-REJ, כרך קטז, 1957, עמ' 61-63.
[2] עיין L. Fuks and R.G. Fuks-Mansfeld, Hebrew and Judaic Manuscripts in Amsterdam Public Collections, vol. I. (Leiden, 1973) p. 66.