זמן קצר לאחר כניסת כוחות ישראלים לעיר העתיקה בירושלים, נשלח ג'יפ צבאי לרובע כרם אברהם בעיר המודרנית כדי לקחת את הרב צבי יהודה קוק והרב דוד כהן לכותל המשוחרר. בין הצנחנים שכבשו את העיר העתיקה היו תלמידי ישיבת הרב קוק, והם רצו שמוריהם יהיו בין הראשונים לעלות לרגל לשריד האחרון של בית המקדש.
הרב דוד כהן, המכונה "הנזיר" קיים נדר כבר למעלה מחמישה עשורים שלא לחתוך את זקנו ושערו ולהימנע משתיית יין, משקאות חזקים ומזון שמקורו בבעלי חיים. הוא צם לעתים קרובות, לעיתים רחוקות יוצא מביתו, שהוא גם לימודו ומקום התפילה שלו. הוא כמעט ולא עוזב את ירושלים, הפעם האחרונה שהייתה לפני שבע שנים כדי להשתתף ב"ברית" של ילדו הצעיר של חתנו, הרב שלמה גורן, הכומר הראשי המבריק והאמיץ של צבא ההגנה לישראל. בשבתות, חגים ולאורך כל חודש אלול עוטף עצמו הנזיר בדממה.
לאחר שנקרא ל"כותל" ששוחרר לאחרונה, ביקש הרב כהן משלושה גברים לפטור אותו מנדרו, ולאחר שהוכרז כחופשי, עלה לג'יפ הממתין. בנו של הנזיר, הרב שאר ישוב כהן, סגן ראש עיריית ירושלים, סיפר לי שזמן מה לפני מלחמת העולם הראשונה, כשאביו עזב את רוסיה לגרמניה, הוא ביקר את החפץ חיים הקדוש, שהיה מורו בצעירותו.
החפץ חיים הכיר היטב את משפחתו של הרב כהן שכן סבו ואחיו של האחרון שימשו כרבני ראדין, עיר הולדתו של החפץ חיים. החפץ חיים שאל את דוד כהן לשלומו של משפחתו ואז העיר: "שתי המשפחות שלנו הן כוהנים. אנחנו כהנים, הגיע הזמן שנתמסר ללימוד ההלכות הנוגעות לשירותי הקורבנות בבית המקדש. בדורות קודמים, התפילה "יראו עינינו בשובך ברחמים" לציון– הייתה רק תפילה. כעת אנו חיים על סף הגשמת התקווה הזו."
בשבוע שעבר, כשביקרתי את הנזיר בביתו, שאלתי אותו האם עם עלייתו לרגל הראשונה ל"כותל" המשוחררת – כעת שוב בידי יהודים לאחר כמעט אלפיים שנה בשבי – הוא חשב על דברי החפץ חיים .
הוא הביט בי בעיניו הכחולות והעדינות. "כשעומדים ליד הכותל לא חושבים. אדם פשוט מרגיש", הוא ענה.
"האם הוא יספר לי משהו על רגשותיו ב'כותל"? המשכתי לשאול.
הוא התמלא ברגשות. הוא פתח את פיו, אך לא יכול היה לדבר. נראה היה שהוא מתקשה לבטא את עצמו, אבל המילים חמקו ממנו "אני לא יכול לדבר. לא, אני לא יכול לדבר," הוא מלמל.
השיחה נגררה לנושאים אחרים, אבל בסופו של דבר הוא חזר לשאלה שלי, למרות שלא חזרתי עליה.
"כשאתה עומד ליד 'כותל', אתה לא חושב, אתה לא משקף, אתה לא מהרהר, אתה רק מרגיש!" הוא אמר לאט. "אתה מרגיש שאתה מחובר לקדושה. אתה מרגיש שהקב"ה, עם ישראל וארץ ישראל הם אחד".
הנזיר נולד בעיר ליד וילנא. התחנך בישיבת החפץ חיים בראדין ובישיבות וולוז'ין וסלובודקה. רק בגיל 17 החל לרכוש השכלה כללית. בשיעורים בקובנה חלק את ספסל הלימודים עם בנים צעירים בהרבה מגילו. מאוחר יותר למד בוילנא ולאחר מכן נרשם לאקדמיה למדעי היהדות בפטרבורג.
באקדמיה היה זלמן רובשוב (שזר), שכיום נשיא ישראל, אחד מעמיתיו הקרובים. שניהם עזבו את רוסיה כדי ללמוד בגרמניה. כהן למד בפרייבורג, ולאחר מכן, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוניברסיטת באזל, שוויץ.
בבאזל העביר שיעור תלמוד בבית המדרש המקומי, הרצה על פילוסופיה יהודית בחוגי סטודנטים והיה מנהיג אגודת הסטודנטים היהודים. בעודו סטודנט באוניברסיטה החל לדרך חייו הסגפנית כדי לנפץ את כבלי התשוקות הארציות שמונעות מנשמתו של האדם להמריא to soar את הרוח.
במלחמת העולם הראשונה נתקע בשווייץ הרב אברהם יצחק קוק, אז רבה של יפו. כהן שמע הרבה על האיש ועל רעיונותיו והשתוקק לפגוש אותו. לבסוף, בשלהי קיץ 1915, הוא ביקר אותו בביתו בסנט גאלן.
לפני שהלך לפגוש את הרב קוק, הוא טהר את עצמו בטבילה במי הריין ליד באזל. השיחה הראשונה התגלתה כאכזבה לרב כהן. הוא שוחח עם הרב קוק על הפילוסופיה היוונית ולא השיג את הסיפוק שציפה לו. נשאר לילה בביתו של הרב, הוא לא מצא שינה, נפשו הייתה חסרת מנוחה. עם עלות השחר שמע מהחדר למעלה, הרב קוק מזמר את תפילות הבוקר. הוא נסחף במתיקות הניגון והלהט שבמסירות נפשו של הרב. מה שעדיין הפריד בינו לבין הרב קוק נמס. הוא ידע שמצא את מה שחיפש: אדון. הוא הפך לחסיד ותלמיד נלהב של הרב קוק.
בשנת 1922 הזמין הרב קוק, על ידי הרב הראשי דאז מפלסטין, את הרב כהן להגיע לירושלים. שם הצטרף לסגל הישיבה שהקים הרב קוק בעיר הקודש. הישיבה חתרה לממש את רעיון הרב קוק: למזג את הישן עם החדש, לשלב בין לימוד מסורתי ויראת שמים לרוחם של החלוצים המודרניים. רבים מתלמידי הישיבה מילאו תפקידים מובילים בשיקום הארץ ובמאבק למען מדינה יהודית.
הרב כהן, כאחד המורים הראשיים של המוסד, תרם לאין שיעור לעיצוב אופיים של התלמידים. במרוצת השנים הפך גם לפרשן והעורך הגדול של כתביו הפילוסופיים-מיסטיים של הרב קוק. הנזיר מבלה את ימיו בלימוד ובגישור. פניו הסגפניות, המעוטרות בכתר של מנעולים כסופים וזקן לבן מקרינים רוחניות. הדיבור שלו זורם לאט.
השתתפתי באחד השעורים שלו בביתו. לאחר שהתלמידים עזבו. נשארתי לדבר איתו בפרטיות. כשקמתי לצאת לחופשה, הוא אמר: "לפי חוק התורה אסור לנו לוותר על השטחים ששחררנו. הארץ הובטחה לנו על ידי ה' ואיננו מעיזים לנטוש אותה. תגיד ליהודי ארצות הברית לא לחכות ולא להתעכב, אלא לבוא עכשיו להתיישב בהמוניהם ולמלא את המדינה שלנו".
