א.
מעשה ברבי יצחק מאיר מגור ורבי מרדכי יוסף מאיזביצא, זכר צדיקים לברכה.
שאל האדמו"ר בעל חידושי רי"ם זצ"ל את מרן בעל "מי השילוח" מאיזביצא פשר דברי המדרש בקוהלת (ג, ו): מעשה בסוחר אחד שפרש לים, הוא ובנו, והיה מביא עמו קופה של דינרין. שמע קול הספנים שהיו אומרים, כאשר אנחנו ניכנס לים, נהרוג אותם וניקח את הדינרין. מה עשה אותו אדם? עשה את עצמו כאילו כועס על בנו, לקח את הדינרין וזרקם לים. כיון שנכנסו למדינה, קבל עליהם לפני השופט מקיסרין, והלה חייב אותם לשלם לסוחר את הדינרין. שאל בעל חידושי רי"ם: וכי דינא הכי? הלא היתה כאן רק גרמא בנזיקין? השיב לו בעל "מי השילוח": הנה הרמב"ם פסק שאם אדם היה שבוי בידי גויים, ובא אחד ופדאו מידם, אם היה שבוי מחמת ממון – הדין הוא דאם נשא ונתן ביד, פירוש: שנתן לשבוי עצמו הממון שיפדה את עצמו, חייב השבוי לשלם לו, ואם לא, אלא שהפודה נתן המעות ליד העכו"ם פטור. אבל אם היה שבוי מחמת נפשות, אפילו לא נשא ונתן ביד גם כן חייב. וכאן מיד כששמע בעל הדינרין את הספנים שמתנכלים לו להרגו, היה דינם דין שבוי מחמת נפשות בידי בעל הדינרין, מכוח הדין: "הבא להורגך השכם להרגו" – אלא שפרה אותם עם השלכת הדינרין לים. נמצא שהיו חייבים לשלם דמי הפדיון כפסק הרמב"ם ז"ל, ודו"ק. אמר לו על כך מרן בעל חידושי רי"ם בזו הלשון: "אוי ווי גוט דו לערנסט" (הוי, כמה טוב הנך לומד).
סיפור זה מובא בספר "שארית ישראל" (ניו-יורק תשט"ז, עמ' 139-138) לחסיד הוותיק ר' ישראל הכהן גורזיצ'נסקי שיצא לאור על ידי בנו ר' משה הכהן גורדון.
שוב הדפיס אותו ר' שלמה זלמן שרגאי בתוך ספרו "בנתיבי חסידות איזביצא-ראדזין" (חלק א, ירושלים תשל"ב, עמ' 151-150).
פעם סיפר ר' שלמה זלמן שרגאי אותו סיפור במסיבה של גדולי ירושלים. היו שתמהו: רמב"ם זה איה מקומו? והיו שהעלו חיוך על שפתיהם: א חסידישער, אויסגעראכטער רמב"ם. נענה ר' שאול ליברמן ואמר: "אל נא רבותי … אפשר שיש כאן טעות במסירה. ודאי דובר כאן על הר"מ – והכוונה לא לר' משה בן מיימון, אלא לרבי מאיר מרוטנבורג. ואמנם מצינו לו בתשובותיו (תשובות מהר"ם מרוטנבורג, פראג שס"ח, סימן לט) כי פודים שבוי על כורחו ועל חשבונו – ולפי זה עולה יפה התירוץ של האדמו"ר".
ב.
רבות עזר ר' שאול ליבמרן לארכיאולוגים בפענוח של תעודות וכתובות שגילו, והוא עצמו כתב מחקרים ובהם פתרונות לכתובות אשר בקריאתן התקשו החוקרים.
מעניינים הדברים שמספר יגאל ידין בספרו "החיפושים אחר בר-כוכבא" (ויידנפלד וניקולסון, ירושלים 1971, עמ' 180) על לבטיו בפענוח אחד השטרות שמצא במערות מדבר יהודה:
התקשיתי בפענוח שורה אחת, שמוגדרים בה סוגי התמרים הנזכרים בשטר. הצלחתי לקרוא כדלקמן: "ותדקל [= ואת דקל] הטובה… שבכפר". המלה החסרה אחרי 'תדקל הטובה' שנשתמרה די יפה, נראתה לי כמו 'ותחצר'. כשהתייעצתי עם פרופסור שאול ליברמן, מגדולי חוקרי התלמוד, על בעיות אחדות מלשון המשנה, הקשורות בתעודות, אמר לי מיד (אף בלי שטרח להסתכל בתצלום): "שמא ניתן לקרוא כאן 'ותחצד' [= ואת חצד] במקום 'ותחצר' "? ואכן, ניתן! סיבת מצעתו היתה נעוצה בכך, שבמשנה (עבודה זרה א, ה) כתוב: "אלו דברים אסורים למכור לגויים… ר' מאיר אומר: אף דקל טוב וחצר (כך לפי כתב-יד קאופמן, ולא 'חצב') ונקליבס".[1]
ג.
רבים ספרי המחקר בהם מודים המחברים בהקדמותיהם לר' שאול על הסיוע שנסתייעו בו, אך דומה עלינו, כי הדברים המובאים לקמן, מתוך ההקדמה של דניאל גרשנסון ודניאל גרינברג לספרם[2] על ההוגה דעות היווני אנקסגורס, עניין מיוחד בהם, הן בשל תוכנם והן בשל הנושא בהם דן ספרם:
We wish to thank our teachers and colleagues, as well as many students in the Departments of Greek and Latin and of Physics in Barnard College and Columbia University, whose interest and sympathy has been a source of encouragement to us throughout. We are especially grateful to Professor Saul Lieberman of the Jewish Theological Seminary of America, whose students we have been for some three years. If there is merit in this book, much of it is due to our having learned in the course of our studies with him fundamental methods of dealing with ancient texts, as well as the basic frame of mind in which texts must be approached if antiquarianism and adumbrationism both are to be avoided.
מתוך הדואר
כ"ג שבט, תשל"ז
[1] חצד הוא מין דקל. בכל הוצאות המשניות ובמשנה בבבלי כתוב חצב.
[2] Daniel E. Gershenson and Daniel A. Greenberg. Anaxagoras and the Birth of Physics. Blaisdell Publishing Company, 1964.