הוא סייע לתפיסת כאלף פושעי מלחמה גרמנים. הוא בילה שנים במעקב אחר אדולף אייכמן.
טוביה פרידמן עדיין צד.
"אלפי פושעים נאצים חיים ללא הפרעה בגרמניה. שמותיהם ומעשיהם ידועים אך לא ניתן להעמידם לדין בגלל מחסור בעדים".
הוא אמר לנו שבביקורו כאן הוא יקרא לניצולים להתייצב ולהעיד נגד הרוצחים הנאצים.
"ניצולים רבים אינם ששים להעיד. הם מפחדים לחיות מחדש את העבר. הם מפחדים לראות שוב את החיות שעינו אותן ורצחו את משפחותיהן. עדים רבים נשברו בבתי המשפט תוך שהם מספרים את סבלם מידי גרמנים, ובכל זאת – אסור ולא מעיזים לתת לרוצחים האלה, לצאת לחופשי!"
פרידמן לא הגיע לכאן בידיים ריקות. הוא הביא איתו תערוכה הכוללת תצלומים ומסמכים על "הפתרון הסופי". זה נועד להזכיר ליהדות ארצות הברית את הטרגדיה של אחינו האירופים ואת חובתם לנקום את דמם.
פרידמן, שנולד לפני ארבעים ושלוש שנים ברדום, פולין, חי את הגיהנום הנאצי בעיר הולדתו, פעמים רבות מצחצח כתפיים במוות.
הוא הצליח להימלט מהגטו המקומי זמן קצר לפני השמדת השרידים האחרונים שלו. לאחר השחרור הוא הצטרף לצבא הפולני וזמן קצר לאחר מכן הוצב בדנציג החדש, כדי לתפוס חבלנים וסוכני גסטפו שהותירו אחריהם הגרמנים הנסוגים. באביב 1946 מצא את עצמו פרידמן בווינה. הוא הגיע עם קבוצת צעירים פולנים שהתכוננו לעלייה לארץ ישראל.
שהותו בבירת אוסטריה הייתה אמורה להיות זמנית, אך הוא נשאר שם שש שנים, והקדיש את רוב זמנו לתפיסתם של רוצחי יהודים נאצים. הוא יצא לעבודה זו בכוחות עצמו, אך עד מהרה מצא חבר ומשתף פעולה בשליח ההגנה בן נתן.
בן בתן נשלח מפלסטין ליסד קבוצת מנדבים להתחקות אחרי רוצחי S.S. וגסטפו בגרמניה ואוסטריה. אולם עיסוקו במשימות אחרות, ארגון העלייה "בלתי חוקית" ורכישת נשק, מנעו ממנו לבצע משימה זו. לאחר שנודע על פעילותו של פרידמן בדנציג ועל המצוד אחר רוצחים נאצים לאחר הגעתו לווינה, הפקיד בו את משימתו המקורית. בפגישתם הראשונה אמר בן נתן לפרידמן "מצא את אייכמן". הוא היה אמור לחיות את הפקודה הזו שנים רבות לאחר מכן.
פרידמן וחבריו אספו חומר רב על אייכמן. הם עקבו אחר רמזים רבים – צפו באשתו של אייכמן, אחיו ואביו, התחקו אחר חבריו וביקרו וחקרו אנשים שהכירו או עבדו עם החיה הנאצית. התיק שלהם על אייכמן הפך עבה יותר ויותר. הם חיברו יחד את כל חלקי חייו עד סוף המלחמה. הם גילו תצלום של הפושע הארכי באלבום של פילגש שלו… אבל אייכמן עצמו, איפה הוא היה? בשנת 1953 השתקע פרידמן בארץ, עבד בעבודות שונות, כעיתונאי, מוכר עיתונים וכמנהל סניף חיפה של יד ושם, אך כל הזמן היה עסוק באייכמן. מציד אייכמן לא ניתן היה להתפרנס, ובמשך שנים רבות הייתה אשתו של טוביה אנה, רופא לנתוח עיניים, המפרנסת העיקרית במשפחה.
החיפוש אחר אייכמן היה מרגיז. היכן הוא מסתתר? מה שאכזב את פרידמן אפילו יותר מאשר כישלונו למצוא רמז למקום הימצאו של אייכמן, היה האדישות של אישים יהודים מובילים למאמציו. הוא דפק על דלתות רבות, אך רק מעטות עודדו אותו. לפחות אשתו הבינה.
אבל הגיע הזמן שגם היא לא הבינה אותו יותר. ערב אחד היא צעקה לעברו: "די. זה מספיק כבר. המלחמה כבר יותר משלוש עשרה שנים וישראל בת עשר, ואתה מתרוצץ כמו קנאי. תמיד אותו הדבר. אייכמן, אייכמן. כל הצילומים הגדוליםbig shots. בישראל לא אכפת, כולם רוצים לשכוח, ואתה, אתה חושב שאדם קטן כמוך יכול לצאת נגד כולם". ובפעם אחרת היא בכתה: "העיתונים בחיפה קוראים לך מר אייכמן. אני לא סובלת לשמוע אותם לועגים לך. אני לא סובלת את זה". פרידמן נתן לה לבכות, אבל הוא לא הצליח לשנות את מהלך חייו. הוא נשבע להשיג את אייכמן.
בקיץ 1959 הוא קיבל מכתב מד"ר ארווין שואל, ראש מרכז החקירות של פושעי המלחמה הנאצים בלודוויגסבורג, גרמניה, המודיע לו שאייכמן נמצא בכווית. במשך שישה שבועות פרידמן נשא עמו את המכתב, הראה אותו לפקידי ממשלת ישראל וקרא להם לפעול. התגובות לא היו מעודדות והוא החליט לפרסם את המידע על אייכמן. הידיעה עברה מהעיתונים הישראליים לעיתונות העולמית.
הדיווח התברר מאוחר יותר כלא נכון, אך הוא הביא ברכבתו את המידע על מקום המסתור בפועל של הרוצח הנאצי. זמן קצר לאחר פרסום הדו"ח, קיבל פרידמן מכתב מיהודי בבואנוס איירס בו נכתב כי אייכמן ומשפחתו מתגוררים בסביבת אותה עיר. לאחר חילופי מכתבים עם הכתב מארגנטינה, סיפר פרידמן לד"ר א. טרקובר מהקונגרס היהודי העולמי על המידע שלו.
טרטקובר העביר את המידע ל"אנשים הנכונים". את מה שבא אחריו אין צורך לספר כאן. זה ניתז על העמודים הראשונים של העיתונות העולמית במאי 1960. לאחר לכידתו של אייכמן, התיישב פרידמנאן וכתב את האוטוביוגרפיה שלו "הצייד".
הספר הנמכר ביותר, שפורסם באנגלית בהוצאת Doubleday, מסתיים בתחינה לאומות העולם להרחיק את הנאצים שידוע שהם מסתתרים ביניהם. האפילוג מפרט את פושעי המלחמה הנאציים המובילים שמילאו תפקידים פעילים בטבח יהדות אירופה ואשר עדיין בחיים ומסתתרים. הרשימה כוללת את ג'וזף מנגלה, הרופא הידוע לשמצה מאושוויץ שאחראי על ה"סלקציות" וניסויי העיקור.
מה עם החיפוש אחר מנגלה?" שאלנו את פרידמן.
"דיברתי על חיפוש מנגלה עם אישים שונים", השיב פרידמן. "הוא ניצוד. הציד יכול להתעצם אם יוקצו למטרה זו מספיק כספים. הרוצח מוגן על ידי שומר ראש של כמה גברים. לכידתו מחייבת, אם כן, העסקת כוח גדול יותר".
האם תשובתך מרמזת שתברך על גיוס קרן מיוחדת למימון החיפושים אחר מנגלה? האם תהיה מוכן גם לקחת חלק מוביל במאמץ מרוכז ללכידת הרוצח?" המשכנו לשאול. "בהחלט," הייתה תשובתו הנחרצת של הצייד
