"לו היו לנו בימי שלטון האימים של הנאצים באירופה סנטורים וחברי-קונגרס כמו ג'קסון וחבריו לא היו באים לעולם לא גיטאות ולא מחנות השמדה, לא דאכאו ולא אושוויץ".
דברים אלה אמר יחזקאל פולרביץ בעצרת-המחאה הגדולה לטובת יהודי רוסיה שהתקיימה בוואשינגטון לרגל ביקורו של ליאוניד ברז'נייב בארצות-הברית.
פולרביץ הנו יושב ראש "ארגון אסירי-ציון מברית-המועצות" בישראל. הוא נשא דברו בשם חברי הארגון ובשם אסירי-ציון המתנים עדיין בבתי כלא ובמחנות עבודה ברוסיה. הוא בא לכאן מישראל ועמו עצומה של שבעה עשר עולים חדשים מברית-המועצות המבקשים את הסנאט ואת הקונגרס להוסיף לתמוך ב"תיקון ג'קסון".
נפגשתי עם פולרביץ זמן קצר לאחר שהגיע לניו-יורק. היתה זו, אמנם, פגישתי הראשונה עמו, אך האיש לא היה לי זר. בשנים האחרונות שמעתי רבות על אודות חייו הטראגיים ומלאי-הגבורה.
1.
פולרביץ נולד בליטא. עודו תלמיד בגימנסיה עברית היה מפקד קן בית"ר. לאחר שסיים את בית הספר, ניהל הכשרה חקלאית של בית"ר ושירת שנה וחצי בצבא הליטאי. לאחר מכן למד כימיה באוניברסיטת קובנה.
עם כיבוש ליטא על-ידי הצבא האדום במלחמת העולם השניה, גורש פולרביץ, שהיה אז ממפקדי בית"ר במדינה, מן האוניברסיטה. הוא נאסר, אך שוחרר כעבור כמה ימים. ביוני 1941 נאסר שוב, הפעם ביחד עם בני משפחתו: רעייתו אלה, חמותו, ובנו יעקב-שב"י, בן השנתיים.
הוא קרא לבנו עם שם יעקב רז, איש אצ"ל שנפל במערכה בארץ ועל שם שלמה בן יוסף (ראשי תיבות שב"י) הרוג-המלכות הראשון.
יחזקאל נשלח למחנה עבודה בצפון הרחוק. בני משפחתו הוגלו לסיביר. תשע שנים עשה במחנה בארכנגלסק. לאחר-מכן נשלח לקאראגנדה בסיביר למחנה עבודה בעל משטר קשה יותר. כעבור שנה הוגלה למשוקובקה, כפר קטן בסיביר, שם המשיך לעבוד עבודת-כפיה כחוטב עצים בטייגה (יערות-העד של סיביר). בשנת 1953 הורשו בני משפחתו להצטרף אליו.
"ביום שעמדתי להיפגש עם בני משפחתי בפעם הראשונה מאז שנפרדתי מהם שתים-עשרה שנה קודם לכן, רציתי להיראות קצת כמו בן-אדם", סיפר לי פולרביץ. "שאלתי מחבר לעבודה בגדים מעט יותר טובים משהיו לי".
אך, נדמה, שלמרות הבגדים "הטובים" טרם נראה פולרביץ כמו אדם מן הישוב. כאשר התקרב למשאית שהביאה את בני משפחתו, שמע את חמותו קוראת ביידיש לנער שהיה מתרוצץ מסביב למשאית: "הבט, מי שמתקרב לכאן! שמור על החפצים!"
יחזקאל שהרגיש שהילד שלפניו הוא בנו, כאילו נתאבן. כמה רגעים לא היה יכול לזוז מן המקום. גם הנער הרגיש, כנראה, שהאדם שהתקרב אליו איננו זר. הוא קרא לעברו בנעימה של שאלה: "אבא?". לאחר מכן קרא בבטחון "אבא", רץ לקראתו וחיבק אותו.
בכל ימי בדידותה וגלותה התאמצה האם ללמד את בנה עברית, והשיחה הראשונה של האב עם הבן, ממנו הורחק בזרוע, כאשר הלה היה עדיין תינוק – היתה בעברית. "לא היתה זו עברית טובה ביותר שדיבר הבן, אבל היתה זו עברית", מספר פולרביץ.
בני המשפחה גרו בבית קטן של עץ, חמישה מטר על חמישה מטר, שיחזקאל בנה בשבילם. לא לאורך זמן ניתן לשב"י לשבת עם אביו. בכפר לא היה בית ספר בשבילו, והוא עבר לטסייבו, המרוחקת שלוש מאות קילומטר ממשוקובקה, כדי ללמוד בבית-ספר תיכון. יותר מאוחר עבר לעיר קראסנויארסק, המרוחקת אלפי קילומטרים, כדי ללמוד באוניברסיטה המקומית. רק לעתים רחוקות היה באפשרותו לבקר את הוריו.
בסיביר הרחוקה חלמה משפחת פולרביץ על ציון והתפללה ליום בו תוכל לעלות.
"היתה לנו פרה", סיפר לי יחזקאל. "מכרנו אותה ורכשנו מקלט רדיו. האזנו לחדשות מן הארץ. כאשר שודרה בירושלים מהדורת-הלילה בשעה אחת-עשרה, היה שלוש בבוקר בסיביר. בשביל בן-אדם העובד ביום שתים-עשרה שעות, (כולל הנסיעות למקום העבודה), קשה להתעורר בשלוש בבוקר. אך אנחנו קמנו והאזנו לחדשות".
פולרביץ הגיש בקשה לרשיון יציאה לישראל, אך היא נדחתה בטענה שהוא עדיין אסיר.
בשנת 1957 הורשתה המשפחה לחזור לקובנה. שם סיים שב"י בשנת 1962 את חוק לימודיו ברפואה. פולרביץ הוסיף להגיש בקשות להיתר יציאה. הן נדחו שוב ושוב. בשנת 1964 שמע ברדיו ישראל כי ד"ר אוטו קראג, ראש ממשלת דנמרק, עומד לבקר בישראל ושלאחר מכן יבקר בברית-המועצות. פולרביץ כתב לבגין לדבר עם קראג ולבקש אותו להתערב לטובתו אצל השלטונות במוסקבה. המכתב היה כתוב ברמזים, אך בגין הבין את תוכנו. קראג הבטיח לעזור. ואמנם כעבור זמן קיבל בגין הודעה מן הקונסוליה הדנת בתל-אביב, כי השתדלותו של קראג נשאה פירות. אך רק בשנת 1965 הורשו פולרביץ ובני-ביתו לעלות סוף-סוף לארץ.
הבן שב"י התגייס לצה"ל. הוא שירת בחיל הרגלים. בתום שירותו התנדב לחיל הים. לאחר מלחמת ששת הימים נשלח לאנגליה כדי ללמוד "רפואה תת-ימית" ונתמנה לרופא של צוללות. בראשית 1968 נשלח שוב לאנגליה. הפעם כדי ללוות את הצוללת החדשה "דקר" בדרכה למולדת. "דקר" לא הגיעה לחיפה, נמל-ביתה. היא נעלמה על צוותה ועל רופאה בתהומות ים התיכון…
2.
עוד לפני המלחמה החל יחזקאל לכתוב שירים וסיפורים בעברית. הוא המשיך לכתוב במחנות העבודה. "כתבתי בלילות אך בבוקר השמדתי את שכתבתי, כי פחדתי שיחפשוני וימצאו את הכתבים", סיפר לי יחזקאל. "במשך היום ניסיתי להיזכר מה שכתבתי. בלילה העליתי שוב הדברים על הנייר, ולמחרת בבוקר החזרתי והשמדתי אותם. בדרך זו ניסיתי לשמור על ילדי רוחי".
לעתים היה קורא משיריו ליהודים שעשו עמו במחנה. אסירים ציוניים היו שרים שירו "יש אור גם בחושך…"
יש אור גם בחושך, יש אור!
יש דרור גם בכלא, יש דרור!
וזה האור, וזה הדרור שבעתיים גדול
בהעתיק העול
בכאב השאול
בלעג הכל –
כפליים נסבול
כי האור בתוך חושך בלב רק יאיר.
והדרור בתוך כלא בלב רק ישיר.
שירו "למרות רצונכם שר אני ואשיר" שימש מעין הימנון לאסירי ציון. שרו אותו בלהט ובעמידה על הרגליים.
למרות רצונכם שר אני ואשיר
ומנגינת נצחון על נימי,
לוט שקר מעליכם אסיר,
מדברכם החנף, הרמאי.
הי פנו דרך לי,
אצית אורות בתוך לילי,
ויהי דרכי באשר יהי
אשיר שירי לי בחשאי.
היום הוא שירי חנוק ואילם,
אך ישנו הוא למרות זאת, הוא חי:
מחר בכל עוז יבקיע פועם
על שפתיים שרובות של אחי.
הי פנו דרך לי
אצית אורות בתוך לילי
ויהי דרכי באשר יהי
אישר שירי בכל קולי.
לאחר ששוחרר ממחנות העבודה העלה את שיריו על הנייר. מחברות שיריו עברו מיד ליד. רבים קראו את השירים, אך רק מעטים ידעו מי הוא מחברם, כי יחזקאל לא חתם את שמו עליהם.
בשנת 1968 יצא בארץ "נצלבתי את הכוכב האדום", קובץ של שירים שכתב בברית-המועצות. שנה לאחר-מכן הופיע "הסיפור הקצר על המות הארוך", סיפורים על החיים במחנות העבודה. אוסף של יצירות משלו ביידיש נדפס באפריקה הדרומית. הוא חתם על הספרים: "יחזקאל אבי-שב"י מאיר" – לזכר הבן שאיננו.
ê
ישבתי שעה ארוכה עם יחזקאל. נפרדתי ממנו ושאלה אחרונה בלבי. לא מצאתי המלים לבטא אותה. הוא, כאילו קרא את מחשבותי, ואמר: "חבר שאלני אם בעבודתי למען יהודי רוסיה הנני שוכח, ולו לרגעים מעטים, את האבל והצער על בני יחידי? האם מוצא אני קצת תנחומים בעבודה למען עמנו ולמען ציון?". יחזקאל עצר לרגע, ולאחר מכן אמר: "אמרתי לו: הפצע שבלב עדיין פתוח. הוא שותת כאב – כאב חזק וטרי כאילו קרה הדבר רק אתמול!"
הדואר
כ"ט סיון, תשל"ג