הרהורים על היינריך היינה[1]
נהנה אני מאד כל אימת שאני קורא את הצגת "הסוחר מונציה". אמת, סופו של שיילוק מר מאד, אבל האם יש בכלל סוף טוב בגלותנו? שנות אלפים הסתובבו שתדלנינו בחצרות מלכים ובקשו חסד ורחמים בעדנו ואת זכר הנקמה קברו עמוק, עמוק בנשמותיהם ולא העזו להעלותה על שפתותיהם, והנה בא שיילוק וקורע את דממת השתיקה ומרים קולו בדרשו נקמה בעד עמו האומלל.
איני יודע אם היינריך היינה היה נוכח בהצגת הבכורה של האופרה "היהודיה" שהתקיימה ב-23 לפברואר 1835 בפריס. כן אינני יודע מה היה מרגיש ומה היה חושב כשהיה שומע את זעקת אלעזר: "לא טובם ולא חסדם ירוו את צמאון נקמתי". אבל את שיילוק הוא ראה. בלונדון היה הדבר. מאחוריו עמדה עלמה חורת שבסוף המערכה הרביעית פרצה בבכי ונאנחה: "שיילוק המסכן". היו לעלמה עינים שחורות וגדולות. "לעולם לא אשכח את העינים שבכו על שיילוק". רושם היינריך היינה. כי אכן אהב היינה את שיילוק במאד מאד.
"דומני" הוא כותב "כי מלבד פורציה, שיילוק הוא הדמות הנכבדה ביותר במחזה. אמנם הוא אוהב את הכסף, הוא איננו מכחיש את הדבר, הוא מכריז עליו בפומבי ובשוק – אבל יש דבר שהוא מעריך יותר מן הכסף. פצויים בעד העלבונות, נקמה בעד החרפות שהיה צריך לבלוע ולספוג. ואם גם מציעים לו עשרת מונים מסכום שלוו ממנו – הוא מסרב. הוא איננו מתחרט, איננו מצטער על שלוש מאות הדוקטים, על שלושת אלפים הדוקטים המוצעים לו – ובלבד שיקבל ליטרת בשר מלב שונאו".
וכה היה שר היינה לאדום:
זֶה אַלְפֵי שָנִים כְבָר וָמַעְלָה
שֶאֶחָד יִסְבׂל שֵנִי,
כִי אֶחְיֶה עוׂד – סוׂבֵל אָתָה
טֵרוׂפְךָ סוׂבֵל אֲנִי.
לִפְעָמִים רַק, בִימֵי חׂשֶךְ
תְבוׂאֲך רוּחַ רָע,
צִפָרְנֵי כַף חֲסָדֶיךָ
בְדָמִי אֲזֵי תְצְבַע.
אַךְ הִנֵה יְדִידוּתֵינוּ
עוׂד תִגְבַר, תוׂסִיף לִגְדוׂל
גַם אֲנִי לִטְרוׂף אַתְחִילָה
וְדָמִיתִי לָךְ בַכׂל.
תירגם ש"ס
אלף שנים כבר ומעלה
אנו סובלים אח את אח
אתה סובל בשאפי רוח
ואני – כי תהולל כך.
– – – –
ברית שלומנו עתה תחזק
תגבר ותוסיף און אט, אט
גם אני התהולל אחל
ואני דומה לך עוד מעט!
בשל אותו שיר קרא לו ז'בוטינסקי להיינה אבי הרביזיוניסטים. נבא זבוטינסקי ולא ידע מה נבא. לא ידע עד היכן דבריו נכונו.
הרצל, נורדוי וז'בוטינסקי שחזרו אלינו מרחוק, הזהירונו מפני הפורענות המשמשת ובאה. הם שהיו אצל הגויים, עמדו על סוד נפשם וידעו עומק השנאה והקנאה המקננת בלב הגויים כלפינו. גם היינריך היינה שישב בקרבם שמע את משק כנפי הקץ של יהדות אירופה:
"אוי מה סבלו היהודים ומה עתידים הם עוד לסבול. הנני רועד בחשבי על זה ולבי מתמלא חמלה ורחמים גדולים… אם ינצח השטן, הפנתאיסמוס החוטא, ענני רעם, וזעם יעברו על ראשם וכל סבלם ויסוריהם בעבר כאין וכאפס יהיו לגבי הבאות".
כדברים האלה כתב היינה בשנת 1838 עת יהדות אירופה שקטה על שמירה וראתה בטוב ובחסד הגויים.
בשנת 1834 היה הדבר. בפריס הוצא כמין לכסיקון "גאלריה של בני ישראל המצויינים ביותר". גם היינריך היינה מצא שם את מקומו וזה על אף מחאתו. הוא פתח בדברי ערעור: "הוא בכלל איננו יהודי, מחצית מוצאו מאצילים". אמו וגם הוא, היה טוען, הנם פרוטסטנדים נאמנים, אבל כל זה לא הועיל לו למשורר הגדול.
ומתבקשת השאלה: היינריך היינה, משורר הצער והזעם העברי, מה רעה להתבייש ביהדותו?
וכשאתה חושב על זה, באה לך מחשבה איומה על נקמת ישראל בעמים, הרבה שלוחים לאל נקמות והוא שולח את בניו ביודעים ובלא יודעים, באונס וברצון, ממרומי עמו לעמקי הגויים, לתת בהם את נקמתו.
שאל יעקב מאירבר הקומפוזיטור לש. ספיר הליצן: האופרה שלי "הוגנוטן" מהי בעיניך?" ענה הלה: "מצויין, מצויין, הגויים הורגים איש את רעהו ויהודי עושה מוסיקה".
צא ולמד מזה על נשמותיהם של שניהם, על ספיר המשומד ומאירבר המתנגר. ספיר הליצן היה עומד כל ימיו על במות הגויים והיה שולח בהם חיצי התוליו ומאירבר שכל חייו היה נמנע מלנגוע בנושאים יהודים, סופו לנגן ולזמר על אבדן הגויים…
באחד משיריו מתאר היינריך היינה את דונה קלרה, סניורה ספרדית, שונאת עם העברים שנאה מר ממות. מתהלה היא בשדרות גנה עם הגבר ששבה לבה. בהפרד האהובים, שואלת היא לשם אבירה. הלה משיב לה בחיוך של לעג: "הנני בנו של רב היהודים דסרגוסה".
באחד ממכתביו מגלה היינה כי אותו שיר לא פרי-דמיונו הוא, כי אם מעשה שהיה,בינו ובין רוזנת אשכנזית בגן החיות בברלין. אכן, לא רק בבואה מפרט אחד מחייו הוא אותו שיר כי אם סמל לחייו כולו.
נדמה, כי אותה התנכרות והתחשות בשליחות עמו היו, הוא ישב בחיק הגויים. נדמה היה להם כי הוא אחד משלהם. הם העריצוהו וכבדוהו. והוא התל בהם. ההיה עוד סופר מלפניו או לאחריו, שבלשונו ועטו השנונים בז ולעג להם כמהו? קיתונות התול ובוז שפך על פלשתי אשכנז, על הרומנטיקה הגרמנית ועל כנסית נצרת.
וכשפרש מחברתם, כשעזוב ובודד היה שוכב על ערש דוי היה שר מזמור לעמו, לדתו ולמנהיגו משה רבנו. אז כתב האיש שפעם התבייש ביהדותו: "אלמלא המהפכה ועיקריה הדמוקרטיים השמים כל יחוס לצחוק הייתי מתגאה שאני מצאצאי עם ישראל האציל ושאני בן בניהם של אותם הקדושים המעונים שנתנו לעולם את האלוהים ואת המוסר ושנלחמו וסבלו על דעותיהם בכל שדות הקטל". אז הלך האיש שכל ימיו היה נחשב ליוני בעקבות משוררו – אהובו, יהודה הלוי, והכריז: "נעלה ונשגב הטוב על היופי".
ואותו מוטיב של התחפשות, של הליכת חרש למחנה הגויים למען תת בהם נקמה, חוזר בשיר אחר של היינה: אלמנזר. פה הגבור הוא בן ערב. עומד אלמנזר בן עבדוללה בהיכל קורדובה, במסגד אללה שהנוצרים הפכוהו לבית תפלתם (כמה בתי כנסת שלנו הפכום לבתי תפלותיהם בארץ ספרד!) ולבו מר מאד.
הוי עמודים עזי שיש
שפארתם היכל אלה
הוי כי נאלצתם לעבוד
לה, לנצרות שנואת נפשי.
אלמנזר שם פעמיו לארמונות הנוצרים. הוא מתלבש בלבושיהם ומצטלם בצלמם. מתערב בהמוניהם ומעגב אחרי גבירותיהם.
הוא מבטיח את כל אחת
כי בלבו ישיאנה
ונשבע "כמו שני נוצרי"
בו בערב שלושים פעם.
הוא רואה את עצמו שוב בהיכל קורדובה:
העמודים אל הגבוהים
בחמה ישמע כי ילינו
שוב לא יחפצו עומדים
וימעדו ויתפלצו.
יחד יפלו יתפוננו
עם וכהניו יחורו
והכפה ברעש תשקע
ואלוהי הנוצרים יבכו.
היינה המיר את דתו. "כרטיס כניסה לצבור האירופי" קרא לטבילה. ימים רבים הצטער על מעשהו. ימים אחדים אחרי צעדו זה הוא כותב לחברו: "מצטער הייתי אילו היתה המרתי מוצאת חן בעינים, אילו היה החוק מתיר לגנוב כפות כסף לא הייתי מתנצר, בשבוע שעבר הייתי בבית הכנסת ונהניתי לשמוע את דה סלומון שופך אש וגפרית על המשומדים הבוגדים באמונת אבות מתוך תקוה לקבל משרה. אני מבטיחך שהדרשה היתה טובה ומתכונן אני לבקר אצל המטיף בימים הקרובים". כששמע על התנצרותו של חברו. המשפטן הנודע גנז. הוא כותב: "הלילה חשבתי על גנז. מה יאמר כשיופיע משה רבנו עלי אדמות? הלא משה גדול המחוקקים היה, חוקיו נשמרים עד היום".
ובכן למה התנצר היינה? למה השתמד האיש שתכלית שנאה שנא את המומרים, ממירים כבוד עמם למען בצע כסף? האם עשה זאת כדי להתקבל על הצבור האירופי ולקבל משרה בפרוסיה – משרה שבסופו של הדבר גם לא קבלה, או איזה כורח פנימי דחפהו, בלי יודעים, למחנה אויבינו? מאחד ממכתביו מאותה תקופה תעלה לנו תשובה לשאלתנו: "אינני האיש שדוחק כספי יניעני להמיר את כבודו… אם אעשה כזאת אז רק למען אוכל להקדיש את עצמי ביתר שאת להגנת אחי האומללים".
זה שאמרנו, בשליחות האומה הוא הלך מאתנו, מעשה בכפרי שסמוך למיתתו קרא לכומר ובקשו להכניסו לדת הנוצרים. כל ימיו הגה להם נקמה על איבתם ושאנתם ולא עלה הדבר בידו. עכשיו כשימות – ימות כגוי למען יהיה אחד מהמונם פחות בעולם. יהודי זה שחלש היה וכל חייו סבל מרשע הגויים דמה בלבו כי מיתתו נקמתו. היינריך היינה, שגדול היה, גדול בלעגו וגדלו בצחוקו, הלך אליהם בעת חיים חיותו למען תת נקמת ישראל בעמים.
סמוך למיתתו היה בוכה: "אין לי אזכרה ואין לי קדיש בישראל". הנחם היינריך היינה אף על פי שבבית עלמין של גויים הנך קבור. קדיש וזכר לך בעמנו, כי שלנו הייתה, כולך שלנו!
טוביה פרשל מתוך חירות 04 אפריל 1952.
[1] "חרות" 17 פברואר 1956