הסופדים ספדו
הלך לעולמו י. י. טרונק. סופר אידיש והוגה דעות. נצר משפחות מיוחסות היה, עשירים. בעושר מופלג היה חי בווארשה, ועם פלישת הגרמנים יצא אותה בערום ובחוסר כל. במקלו ובתרמילו הגיע לווילנה ומשם לארצות הברית. בעוני ובפשטות היה חי את עשרים שנותיו האחרונות. ולא היה נראה בו כלל וכלל שיורד מנכסים היה, ולא דיבר על כך מאומה. כל מרצו וכוח השקיע ביצירותיו הספרותיות, וכל רגע פנוי היה שקוד על ספרים. עשירה בהרבה יצירתו הספרותית של עשרים שנותיו האחרונות, שהיה חי בארצות-הברית, מיבולו במשך השנים הרבות והארוכות שהיה יושב בווארשה, ובין יצירותיו הגדולות האחרונות – "פולין" בת שבעת הכרכים, מצבה ליהדות פולין שהושמדה. הלך לו טרונק, טרונק הסוציאליסט, טרונק הבונדאי!
הסופדים סיימו מספדם.
מנגינת אבל עולה מן הבמה עליה מוצג הארון.
הקהל קם על רגליו, אחרוני הובנדאים בעולם שרים את הימנונם.
ללא קדיש וללא פרק תהילים – כך הובל טרונק לקבורה.
והנני עומד בתוך הקהל ולפני עיני מרחף אותו טרונק שהכרתי. טרונק שבהרבה שונה היה מאלה שהספידוהו. טרונק שרחוק היה ממנגינת האבל הורה, וקרוב לתהלים עד מאוד.
כמעט כל יום היה בא אל המחלקה היהודית של הספריה הצבורית בניו-יורק.
שעות שלמות היה יושב וקורא ולומד. הוא רצה לצלול לתהומות המיטוס העברי. ישב רכון על ספרי התנ"ך. מבין חוקרי התנ"ך החדשים היה מ. ד. קסוטו אהוב עליו ביותר. היה שקוד על ספרי הקבלה של כל הדורות, ועסק גם במפרשיה החדשים. שבחו של גרשם שלום לא פסק מפיו.
מדי פעם בפעם היה קם. רגש היה מן הקריאה ומן המחשבות שהתרוצצו במוחו. אי-אפשר היה לו להצניע אותן בתוכו, מוכרח היה לגלותן לאחרים.
הנה הוא ניגש אלי. "קראתי כעת דבר נפלא מן האר"י, הוי! האר"י הוא היה היהודי הפיקח ביותר שהיה חי אי-פעם בעולם. עשרים שנה, כן עשרים שנה התכוננתי לקריאת כתבי ר' חיים ויטל".
כן דיבר, לא אחת, ולא שתים.
כשהיית שומע אותו כך, קשה היה לך להאמין כי בונדאי היה המדבר.
ובשל כך היה א. ר. מלאכי רגיל למנות אותו: טרונק, טרונק – בונדאי אתה?
אמנם טרונק בונדאי היה, אבל בונדאי מיוחד במינו.
עסוקו בספרות-הקבלה לא מעשה חוקר אובייקטיבי היה, זיקה היתה לו לעולם המסתורין והוא הזדהה עמו במדה מסויימת, פעם אמר לי: "לעולם המסתורין יכול להיכנס רק מי שעושה את עצמו קטן, קטן עד מאד".
בידיעותיו העומוקות בספרות-הקבלה השתמש בספורו האחרון "שבתי צבי". הסיפור נדפס בראשונה בהמשכים ביומון אידי בניו-יורק. הוא רצה לראותו נדפס כספר – אך מסופק היה אם יצליח בכך. "הרי המולי"ם באידיש רוצים להדפיס רק "שונד", ספור שיש בו רעיונות, "אינו מרוצה להם" כך אמר. וכשנתבשר כי אכן עומדים להוציא ספורו כספר, שוב היה מודאג. רוצה היה לצרף לספר פירושים למונחים מתורת הסוד המוזכרים בו. זמן רב עבד על פירושים אלה, הוא ליטש אותם, ניפה וייפה אותם, חושש היה שמא לא יסכימו המולי"ם לפרסמה, כשנתקבלה הסכמתם גם לכך, היתה שמחתו שלמה.
הואיל והיה לא רק בעל ידיעות רבות בשטחים שונים ורבים, אלא גם מעמיק לחשוב, היה מבחין בנקל מפוזה ובמלאכותיות, בו היה לספרות הגנדרנית האפולוגטית המדברת גבוהה גבוהה על עם ישראל. כסבור היה כי על ברכי שטחיות ומלאכותיות נולדה. פעם אמר לי: "אינני יודע פשר הדבר. כשאני קורא את דברי הנביאים שהוכיחו את עם ישראל והטיחו בפניו את חטאיו הגדולים והכבדים, הנני מתמלא אהבה רבה לעמי. ברם כשאני מעיין בספרים המודרניים המדברים בשבח ישראל, דומה עלי כאילו שנאה-עצמית עולה בקרבי".
והנה הבונדאי הזה, מרקסיסט ובדאי שלא היה, פעם נסובה שיחתנו על ההיסטוריון רפאל מאהלר. טרונק שיבח אותו עד מאוד, שיבח ידיעותיו, כשרונותיו וכוח החידוש שלו. אך בדבר אחד הסתייג: נבצר ממנו להבין, כיצד אפשר לכתוב ולהסביר תולדות ישראל לאור המרקסיסם!?
היה עושה את עצמו קטן עד מאד, לא רק כשבא לחדור לעולמם של המקובלים, אלא בפני כל אדם. עניו היה, ולא ידע גאוה מהי. גם זעף וכעס לא נראו מעולם על פניו.
מתלהב היה מכל ספר שמצא בו מחשבה ומקוריות. חדשים אחדים לפני מותו "גילה" את מ. ז. פיירברג. כשכור היה מתהלך: "גדל היה האיש, גדול עד מאוד. צריך אני לכתוב עליו, מוכרח אני לכתוב!"
בוקר אחד באתי לספריה. בפרוזדור לכניסה למחלקה היהודית עומד טרונק, שקוע במחשבות. הנני ניגש אליו, והוא פולט לעברי: ברדיצ'בסקי! אני עומד ומשתאה: והוא חוזר ואומר: ברידצ'בסקי! הקראת את ברדיצ'בסקי?
כן, עניתיו.
הוא מחיך: אתה קראת ברדיצ'בסקי בעברית, ברם מה יודע אתה על ברדיצ'בסקי באידיש!?
הוא אוחז אותי בשרוולי ומוליך אותי לשולחנו. מונח היה עליו כרך של ספורי ברדיצ'בסקי באידיש. הוא מדפדף בו, מצביע על ספור, ואומר: קרא, קרא… ומיד?
ובעוד שאני יושב וקורא, מתהלך הוא אנה ואנה, ופיו אינו פוסק מלמלמל: "איזו סגנון: איזה כוח!" ובמדבר הוא מזקני סופרי יידיש בדור, אמן הסגנון, שיצירותיו מסתכמות בשלושים ספר.
היינו נפגשים לא רק במחלקה היהודית, אלא גם במחלקות אחרות של הספריה. כשהיה רואה אותי במחלקה אחרת, היה ניגש אלי ואומר: מה לך אצל עשיו? ומיד היה מתחיל להתפרק מאוצר המחשבות שרכש ואשר נתהווה בו באותו יום.
כשסיים את דבריו, היה אוחז אותי בידיו ואומר: "הרי אתה מוחל לי שהכבדתי עליך בדברי. הרי אתה מוחל לי על שהפרעתי אותך מעבודתך, לא כן?"
שבוע לא בא לספריה. התחלנו לדאוג לו, לימים נודע לנו שהוא שוכב בבית חולים.
ביקרתי אצלו, חלש היה, קשה היה עליו הדבור. "נאמן עלי הדיין" היה חוזר ואומר. הוא גחן לעברי, שם ידו על ראשי ובידו השניה אחז בידו: "מחול לי כי לא אוכל לדבר אליך. הנני חלש מאד".
אמרתי: "עוד יבוא יום, ושוב נעמוד ונשוחח בפרוזדור הספריה. ושוב תחזור ותקבל "מחילתי" על שהכבדת עלי דבריך כביכול ועל שהפרעת אותי מעבודותי".
היום לא בא.
במאמר הבא: הספרו הנפלא על אבי-זקנו ר' יהושע'לה מקוטנה
טוביה פרשל (ניו יורק)
מתוך "חירות" 04 אוגוסט 1961