אחרי מטתו של בן הכט
1.
"נהייתי ליהודי בשנת 1939. עד אז לא הייתי אלא בן למשפחה יהודית. ברם באותה שנה נהייתי ליהודי, התחלתי להביט על העולם בעיניו של יהודי".
אלה דבריו של בן הכט בספרו האוטוביוגראפי "בן דורו".
בן 45 היה באותה שנה, אדם בעל דעות והשקפות מוצקות, שהכיר יפה את העולם ואת החיים, מפורסם כאחד מן העיתונאים גדולי הכשרון, מחברם של סיפורים וספרים, שמבקרים גמרו עליהם את ההלל. אף ניסה את כוחו בכתיבת מחזות וסרטים, שבתחילתם אמנם לא הצליחו, אבל לאחר מכן כבשו את ברודוויי, ובהוליווד היה אחד מנושאי המשכורות הגבוהות ביותר.
עד שנת 1939 לא ראה הכט ביהדותו אלא מקרה בלבד, וברותו ונפשו היה כלא-יהודי לכל דבר. "הלא-יהודי" שבו נתערער באותה שנה. "הרצח ההמוני של היהודים על ידי הגרמנים שהחל אז העלה את היהדות שבי על פני השטח", כתב לאחר חמש-עשרה שנה באבטוביוגרפיה הנ"ל.
כששמע וקרא על הרצח ההמוני ביהודים נתמלאה נפשו רוגז ובושה. רוגז על הגרמנים רוצחי עמו, ובושה מן העולם הקשוח והאדיש הזה, שאין בו מוחה ומכלים דבר, כאילו היו דמיהם של היהודים הפקר, וגם בושה מאחיו בני אמו, יהודי אמריקה, שגם הם היו שותקים. בייחוד דאב לבו על שתיקתם של היהודים רבי ההשפעה בעולם הכספים ובשלטון, בספרות ובאמנות, הם שתקו מפחד, שיאמרו עליהם, שמסיתים הם למלחמה – ל"מלחמה יהודית".
הכט גמר אומר ללמד יהודים אלה את חובתם, חובתם כלפי האנושות, כלפי ארצות-הברית וכלפי עמם…
באותו זמן היה הכט מפרסם טור יומי בעתון P.M. שהופיע בניו-יורק. לעתים קרובות ייחד את דבריו על היהודים. אחד ממאמריו המזהירים ביותר הופיע באביב 1941, הוא המאמר "שבטי-ישראל שמו", שבו קרא קריאה גדולה ליהודי ארצות-הברית שיחדלו מלהסתיר יהדותם וישאו את תביעותיהם היהודיות ברמה.
2.
ימים אחדים לאחר פירסומו של מאמר זה, פנה הלל קוק אל הסופר וביקש למשוך אותו לפעולת קבוצתו, משלחת האצ"ל בארצות הברית. הכט נפגש עם הקבוצה, הצטרף אליה ופעל עמה במשך שבע שנים עד הקמת מדינת ישראל.
אין מן הצורך לעמוד כאן בפרוטרוט על פעולתו הענפה של הכט במערכות "הוועד למען צבא יהודי", "ועד החירום להצלת יהדות אירופה" ו"הליגה האמריקאית למען ארץ ישראל חופשית". היא ידועה. הכט שימש באותם הימים שופר אדיר לתביעות העם היהודי, שופר שעורר והתסיס את דעת הקהל בארצות-הברית.
בקסם אישיותו, בדברים שבעל-פה ובעטו רב-הכוח הצליח לגייס אנשים רמי-מעלה למטרות שלמענן נלחם והשפיע על סופרים, אמנים, שחקנים ותעשיינים יהודים, שהיו שקועים בהתבוללות, שיתנו את ידם לעמם בשעת מצוקתו.
הוא הכין את המופע "לא נמות לעולם", שהוצג במרכזים הגדולים של ארצות-הברית וקרע את קשר השתיקה על הטבח באירופה.
הוא שכתב את המודעות הנרגשות, שתבעו פעולה למען יהודי אירופה וגינו בחריפות את משרד המדינה על סירובו לעשות איזה מעשה להצלתם של הלקוחים למוות.
היו שהתנגדו למודעות אלה. היו אירגונים יהודים שהזהירו מפני חריפותן – אבל בן הכט לא נרתע מדרכו. הוא הוסיף לכתוב ולפרסם ולימד את יהודי ארצות-הברית לשבור את הפחד ולהרים את קולם למען אחיהם, אם יש צורך בכך, גם נגד ראשי המדינה שהם אזרחיה.
הוא שכתב את המחזה "דגל נולד", שעשה נפשות למאבק של שחרור המולדת היהודית, ואת הכנסותיו מן המחזה נדב לאירגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל.
והוא שחיבר את המודעות הגדולות נגד השלטונות הבריטיים ובשבח לוחני החופש בארץ-ישראל, בשל תוכנו המזהיר הועתקו מודעות אלו בעיתונות העולם והן פגעו קשות ביוקרתה של בריטניה.
ולא רק את זמנו וכשרונותיו נתן לשירות עמו. הוא הקריב גם קרבנות כספיים גדולים. כתגובה על פעילותו האנטי בריטית הכריזה בריטניה חרם על יצרני הסרטים שהעסיקו את בן הכט, כתוצאה מכך נגרמו לו הפסדים מרובים ומצבו הכלכלי נתרופף, בריטניה לא שכחה במהרה מה שעולל לה בן הכט – היא המשיכה בחרם נגדו במשך חמש שנים, עד זמן לאחר תקומתה של מדינת ישראל.
3.
זמן קצר לאחר הופעת ספרו "המעל" (פרפידי), שעורר סערה בדעת-הקהל היהודית, נתקיים בניו-יורק דיון פומבי עליו בהשתתפות המחבר. הכט נלחם על דעותיו, הוא ציטט מספרים, תאריכים ועובדות. דיבר על נסיונותיו בימי המלחמה. שאל ושאל שוב: למה לא עזרו ליהודי אירופה, לא לפני המלחמה ולא בימיה. הוא נהם, הוא נשף. היה כולו מכוסה זיעה.
תומכיו ומתנגדיו כאחד היו מוקסמים מן האהבה הגדולה והכנה ליהודי אירופה הנשחטים שדיברה מתוך גרונו. הכל תמהו והשתוממו: זו מניין לו? הלא הוא היה כמעט "גר" בתוכינו. ממרחקים בא אלינו. הוא נולד אמנם בניו יורק, אבל לא בתוך המוני יהודיה גדל. אלא באיזה מקום בוויסקונסין. אמנם שימש לאחר מלחמת העולם הראשונה כתב בגרמניה. אבל מעולם לא הכיר את היהדות במזרח-אירופה על מרכזיה והמוניה, עיירותיה ומוסדותיה, מסורתה ותרבותה.
אהבתיו מקודם. הרי ידעתי על פעולותיו הכבירות למען עמינו. אך במעמד זה ראיתי במו עיני את לבו הגדול. ברם עדיין לא ידעתי הכל. לא ידעתי עד היכן הגיעה אהבתו וכמה עמוקה היתה חרדתו לשלום עמינו– עד שנקלעתי יום אחד לביתו.
4.
– "עכשיו גמרתי לקרוא את "מוזולמן" לדוב שילנסקי. זה אחד הספרים הגדולים ביותר, שנכתב על מחנות המוות", אמר הכט ברגש.
– "קורא אתה לעתים קרובות ספרים על השואה?" שאלתי.
– "בתמידות", השיב, ולאחר כמה רגעים הוסיף "העבר היה רע מאוד. העתיד – אפשר שיהיה עוד גרוע יותר".
הוא הסביר: "האנושות 'התקדמה', מרובים פשוטים לפצצת המימן, ממוקדי-האש שבספרד לתאי הגאזים של גרמיה. העולם מלא שנאה, במידה שלא היתה כמוה מעולם, שנאה זו עלולה להתפוצץ נגדנו".
– "אמנם התחזית לאנושות היא רעה עד מאוד. ברם למה נהיה דווקא אנחנו היהודים הקרבנות של רדיפות חדשות ומשלמות" שאלתי.
– "העולם איננו יודע להסתדר, איננו יודע לפתור את בעיותיו – והוא ינסה 'לפתור' אותן על ידי רדיפת היהודים", השיב הכט. "שעות שגוויות אחינו ואחיותינו המומתים עדיין היו חמות בכבשנים, הקים העולם את גרמניה מחדש. רצח העם היהודי נסלח. הוא לא בא על עונשו. זה הראה את הדרך. אני הזהרתי בשעתן מפני רדיפות היהודים בגרמניה, הצדק היה עמי".
הכט הוסיף לספר לי, שהוא מפתח דעותיו אלה בספר שהוא עסוק בכתיבתו. הספר יתאר חמש-עשרה מאות שנה של רדיפות יהודים באירופה, הוא ינתח את העלילות השונות שהעלילו על היהודים ויסביר את מניעיהן. שם הספר "שיילוק, אחי".
– "שיילוק, כפי ששכספיר מתאר אותו, היה יהודי גאה שקם לתבוע את זכותו של היהודי לחיות". אמר הכט. "שיילוק רצה להוציא את לבו של האנטישמי – אני רוצה לגלותו לעין כל, להראות לכל את אווילותו ואת ארס השנאה אשר בו".
שוחחנו שעה ארוכה. כשיצאתי מביתו הרהרתי זמן רב בדבריו, דבר אחד נחרת עמוק בנפשי. "הנני קורא בתמידות ספרים על השואה", כלום אין בדבריו אלה להעלות סומק בפנינו – הרהרתי. האם קוראים אנו ספרות זו בתמידות, העולם שכח את ששת המליונים הקדושים שלנו. וכנראה, גם אנחנו, עצמם ובשרם, שכחנו אותם, בן הכט לא שכח את היהודים שרצה להצילם – בקרבו היה נושא את סבלם ועינויי מותם.
5.