קטע תמוה ב"צרור המור" פירוש התורה לרבי אברהם סבע
א.
רבי אברהם סבע, מגולי ספרד ופורטוגל, כותב בפירושו לתורה "צרור המור" על הפרשה הראשונה של קריאת שמע:
"התורה הגיעה לסוף הצרות והגזרות שעתידין לגזור על ישראל להעבירם על דת ושלא יעסקו בתורה, כמו שקרה בגירוש פורטוגאל שגזרו שלא ידרשו ברבים ושלא ילמדו לתינוקות, ולקחו כל הספרים והבתי כנסיות באופן שלא יתפללו ולא יעסקו בתורה, עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל, כי איך ילמדו לבניהם בלי ספר ובלי מלמד, ולא נשאר להם אלא שילמדום שמע ישראל וידעו איך ה' אחד, ושראוי לאהבו ולמסור נפשו על קדושתו. ולכן נתן השם לישראל לאותם זמנים פרשה קצרה של שמע ישראל שהיא כלל כל התורה, ואם לא יוכלו לידע כל הפרשה. למעט ידעו פסוק שמע ישראל שהוא עיקר הייחוד, וילמדו אותו פסוק לבניהם בענין שידעו שהוא השם אחד ולו היוכלת. ואם יבואו בני בליעל להדיחו מעל השם שילמד לו שימסור נפשו למות על קדושת השם כאומרם בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך. וכל שכן בכל ממונך, וזהו בכל מאודך (ברכות נד, א)".
בהמשך, בפירוש הכתובים, הננו קוראים בין היתר:
ושננתם לבניך כי זאת התורה אשר תלמדם שימותו על קדושת שמו, ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, בכל אלו הזמנים והמקומות תדבר בזה ולא תשכח ללמד להם פסוק זה של הייחוד בענין שתלמדם שימותו על קדושת שמו. וקשרתם לאות על ידך… כי זהו בתפילין ומזוזות שכתוב בה פרשת שמע ישראל שם, לזכר מה שאמרנו [כלומר ללמד הבנים למות על קידוש השם]. ואם יגזרו שלא יניחו תפילין כמו שקרה בימי חכמי התלמוד (שבת מט, א), וקרה ג"כ בפורטוגאל[1] ראוי שתעשה לך סימנים ותקשור חוט השני על ידך[2], לזכר דם הברית, ובין עיניך תהיה לזכרון, כמו שאמר במקום אחר 'ולזכרון בין עיניך' (שמות יג, ט) וכן תשים סימנים על מזוזות ביתך ובשעריך, בענין שתזכור יציאתך וביאתך לעולם, בענין שתמסור נפשך על קדושת השם, וזהו ע"ד 'הציבי לך ציונים' (ירמי' לא, כ)". [צרור המור השלם מהדורת ר' בצלאל ויכלדר, בני ברק תש"ן, דברים ו', ו-י', כרך ב' עמ' רסג].
דומה שההוראה "ראוי שתעשה לך סימנים ותקשור חוט השני על ידך לזכר דם הברית וכו'", לא נמצאת באף ספר מן הספרות הרבנית, ויש לחקור אם דבריו של רבי אברהם סבע משקפים נוהגים של האנוסים לקיים מצוות במקום שאין להם אפשרות אחרת – באופן סמלי, או הם דבריו של המחבר עצמו.
הדורות הראשונים של האנוסים, כלומר היהודים שהשתמדו באונס בעקבות הרדיפות והנגישות בספרד של שנת תקנ"א עד אנוסי גירושי ספרד ופורטוגאל שבימי רבי אברהם סבע, היו מקיימים המצוות, אנוסים אלה, בדרך כלל, היו בקיאים במצוות היהדות או עמדו בקשר עם יהודים שעזרו להם בשמירת המצוות. בדורות מאוחרים יותר כאשר נשתכחו מאנוסים רבים תורה ומצוות, הלך ופחת מספר המצוות שקיימו, "והגיעו הדברים עד להזדהות שבלב בלבד עם היהדות", כדברי חיים בינארט שהירבה לכתוב על האנוסים בתיקי האינקוויזיציה, דומה, אין אנו מוצאים כי אנוסים ביקשו לקיים מצוות התורה באופן סמלי. אמנם בדורות המאוחרים היו אנוסים שקיימו מצוות באופן שהיו יכולים לחשוב שהם מקיימים אותן באופן סמלי, אבל לאמיתו של דבר היו מעשיהם תוצאה של אי-ידיעתם את תורת היהדות. בצלאל רות[3], למשל, מוסר שעד המאה התשע עשרה היו אחדים מבין זקני האנוסים, שישנם עוד בצפון פורטוגאל, רגילים לעטוף את כתפיהם בשעת התפילה באריג לבן, וזה היה בלי ספק זכר לטלית. ואל תחשוב שיש כאן מעשה מכוון של קיום המצוה באופן סמלי – באריג לבן – במקום שאין טלית או בגד בעל ציצית, כי לא כן דעתו של רות. "המנהג המקורי איבד את צורתו ומשמעותו", הוא כותב, "נשכחה האסוציאציה עם המצוה של התורה, ברם חזק הוא כוח הזכרון והוא נתפס לדמיון קלוש של הצורה החיצונית".
אולם מלבד זה אין בדברי רבי אברהם סבע שום גלוי שהוא מוסר לנו נוהגים של אנוסים. הוא מורה להם כיצד להתנהג! כיצד לקיים באופן סמלי מצוות תפילין ומזוזה שלפי פירושו מזכירים לנו חובתנו למות על קידוש השם, ועל כך יש לשאול מנין לו זה? מהו המקור של דבריו? האם יש תקדים לנוהגים אלה בספרות ההלכה?
קוראים אנו בספר אבודרהם על קריאת ההפטרה (סדר שחרית של שבת ופירושה):
"ולמה מפטירין בנביאים? לפי שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה, וכנגד שבעה עולין לקרות בתורה ואין קורים פחות משלושה פסוקים עם כל אחד ואחד, תיקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים ולא יפחות מהם. ואם נשלם הענין בפחות מכ"א, כגון הפטרת שובה שהיא קטנה, אינו צריך לקרות יותר".
מובן שאין כאן קריאת התורה באופן סמלי. גזרו על קריאת התורה, תיקנו קריאה אחרת במקומה![4]
מוצאים אנו בש"ס התנגדות לקיום מצוות באופן סמלי.
איתא בגמרא סוכה לא, א-ב:
"לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא רימון ולא דבר אחר – פשיטא, מהו דתימא לייתי כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג, קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למסרך ויבואו לנהוג כך גם כשיהיה להם אתרוג)"[5].
ב.
על "ושמתם את דברי וגו'" (דברים יא, יח) כותב רש"י: "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר 'הציבי לך ציונים' (ירמי' לא, כ)". וראה בספרי עקב סימן מ"ג.
וכבר התלבטו המפרשים והקשו: הרי גם בלי הטעם שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, חייבים במצוות תפילין ומזוזה שהן חובת הגוף ונוהגות בארץ ובחוץ לארץ.
הרמב"ן אומר בפירושו שיש במדרש הזה סוד עמוק וכבר רמז לו (ראה דבריו בבראשית כו, ה "כי המצוות משפט אלוקי הארץ הם, אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום", ועיין עוד בדבריו בויקרא יח, כה).
מהר"ל מפראג ("גור אריה" על אתר) כותב: יש מפרשים כי כאשר גלו בין האומות ואין לישראל מקומות ובתים בפני עצמם, רק דרך שאלה ושכירות, ואם כן לא יקיימו ישראל מצוות מזוזה בגלות שאין להם בתים מיוחדים, וכן תפילין מפני שצריך שלא יסיח דעתו מן התפילין וכו', ראוי שיהיו פטורין מן התפילין כי איך לא יהיה להם הסח הדעת, ואם כן יהיו המצוות עליהם חדשים כשיחזרו… לכך אמר שאף בחוצה לארץ יקנו להם בתים כדי שיעשו מזוזה וגם בגלות יסירו הטרדות ויתחייבו בתפילין, כדי שלא יהו נראים להם חדשים.
רבי יעקב צבי מקלנבורג, בעל "הכתב והקבלה", סבור כי אולי נשתבשו דברי רש"י. אפשר שבהעתקה הראשונה של דברי רש"י היה כתוב: היו מצויינים במצוות תו"מ, והם ראשי תיבות תרומות ומעשרות, והמעתיק טעה וכתב תפילין ומזוזות (ראה דבריו במלואם וראייתו מן מדרש איכה).
גם רבי אברהם סבע התלבט בדברי רש"י הנ"ל, והוא פירש אותם פירוש מקורי משלו אליו הגיע בכורח הנסיבות בהן היה חי. הרי היה בקהל יהודי ליסבון שנצטוו למסור התפילין והספרים שברשותם. דואג היה כיצד יקיים מעתה מצות תפילין. הוגה היה בדברי רש"י המוקשים כי אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים שתחזרו, טעם זה למה? הרי מצוות אלה חובת הגוף הן! אלא "כשתגלו", פירושו כאן – כשתהיו בגלות ויגזרו גזירות שלא תוכלו להניח תפילין ולעשות מזוזות – בכל זאת הניחו תפילין ועשו מזוזות באופן סמלי, כדי שלא יהיו חדשים כשתחזרו.
פירוש זה שראה מבשרו, ממצבו בגלות פורטוגאל, רשם רבי אברהם סבע ב"צרור המור".
ברור מדברי רבי אברהם סבע שהם מבוססים על הבנה מיוחדת של דברי רש"י, אלא שיש להעיר, כי בעוד שדברי רש"י (והספרי) מתיחסים לפרשה השניה של שמע שבסידרת עקב, נסמכים דברי רבי אברהם סבע לפרשה הראשונה של שמע שבסידרת ואתחנן, יתכן שלא דק פורתא. הרי חזר וכתב את פירושו מחדש באלקסר-כביר, בחוף הצפוני-המערבי של מרוקו, לאחר שמוכרח היה לגנוז מתחת לעץ בפורטוגאל את המהדורה הראשונה ושם באלקסר-כביר לא היו לו ספרים. אמנם כשכתב מחדש את פירושו לספר דברים כבר היה בפאס והיו לרשותו ספרים, אך אז היה חולה ואפשר שלא היה יכול להתרכז כפי הצורך[6]. גם יתכן שבכוונה תחילה הצמיד דבריו הנ"ל לפרשה הראשונה של שמע, כי לדעתו ניתנה פרשה זו כדי שילמדוה בעתים של שמדות (גם בפירושו לפרשה השניה של שמע מרמז הוא לדברי רש"י והספרי הנ"ל, מכאן כי זכור היה, שהם מתיחסים לאותה הפרשה).
ראינו שחז"ל התנגדו לקיומה של מצוה באופן סמלי "דאתי למסרך". כיצד אם כן הציע רבי אברהם סבע לקיים מצוות תפילין ומזוזה באופן סמלי. אינו דומה יחיד בישראל שאין בידו לקיים מצוה מסוימת לצבור שגזרו עליו גויים לא לקיים את המצוות. צבור שגזרו עליו גויים לא לקיים את המצוות, עלינו לעשות ככל יכולתנו שלא יתקיימו מחשבות שונאינו ותשתכח ח"ו תורה מישראל. יש לעודד קיום המצוות באופן סמלי ואין לחשוש לשום תקלה, כי הכל ידעו ואף איש לא יטעה בכך, שכאשר ישתנו העתים והנסיבות והרדיפות והגזרות יחדלו, יש לחזור מיד לקיום אמת של המצוות.
טוביה פרשל, מתוך קובץ הציונות הדתית בעריכת שמחה רז ירושלים תשס"ב.
[1] בקונטרס "תפארת בנים" שבפרשת ויצא (צרור המור השלם, מהדורת ר' בצלאל ויכלדר, עמ' ק"פ, כותב רבי אברהם סבע: ובאתי ללישבונה מחוץ לעיר והכרוז יוצא ובא בכל המדינה וסביבותיה שיוליכו כל הספרים והתפילין לב"ה הגדולה שבלישבונה בקנס מוות.
ובספרו אשכול הכופר על מגילת רות (ברטפלד, תרס"ט) דף י', ע"א, הוא כותב: וכשהגעתי ללישבונה באו אלי היהודים, שהעבירו קול במדינה, כל יהודי שימצא עמו ספר או תפילין שימות.
[2] נעיר כאן דרך אגב כי חז"ל אסרו קשירת חוט אדום על האצבע מפני דרכי האמורי (תוספתא שבת, פרק ז' הלכה א') ועיין בפירושו של הגר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, שבת עמ' 82.
[3] בספרו האנגלי אישים ומאורעות בתולדות ישראל (פילדלפיה 1953). וראה מאמרי "קולמבוס והסימן שבראשי מכתביו אל בנו" הדואר, ט' אייר תשכ"ז. וראה גם בספרו האנגלי של בצלאל רות תולדות האנוסים (1959) עמ' 179, על דרך השחיטה של עופות אצל האנוסים.
[4] ראה ב"בית הבחירה" למאירי, מגילה יד, א הסבור, הואיל וקריאת המגילה "זו הלילא", מי שאין לו מגילה קורא את ההלל, אך דעתו לא נתקבלה, ראה שו"ת חתם סופר, או"ח סימן קצב.
[5] עיין רמב"ם, הלכות לולב פרק ח' הלכה א', הפוסק כי בשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר, והוא על פי סוכה לא, א-ב, מעשה בבני כרכין שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן הראב"ד שם חולק ואומר שלא ברכו על הלולבים שירשו הם נטלו אותם רק כדי שלא תשכח תורת לולב. הרי יש כאן מעשה סמלי של נטילת לולב. ונראה שהראב"ד מחלק מעין החילוק שמחלק כאן רבנו המנוח מנרבונה בפירושו לרמב"ם פרוש או רמון לא מאותו מין הוא על כן יש לחשוש "דאתי למסרך" לא כן בלולב, דמאותו מין הוא.
[6] ראה י' מנור "כתבי רבי אברהם סבע" ספונות י"ח (תשמ"ג) עמ' 321-320. ובמבואו של ר' בצלאל ויכלדר לצרור המור השלם. עמ' 16-15.