במרכזה של רומא, בקצה הפוֹרוּם, מול הקוׁלוֹסיאון, ניצב השער שהקימו הרומאים להנציח את זכר נצחונו של טיטוס על יהודה המורדת. ליהודים היה שער זה זכרון חרפה וצער במשך כל הדורות, ובליל תשעה באב היו נאספים לידו לאמירת "איכה" וקינות[1].
ומנהג אחר נהגו יהודי רומא: לא עברו מעולם בשער השנוא עליהם.
זה מאה שנה שסופרים מזכירים מנהג זה של יהודי רומא בספריהם. ישראל כהן, מראשוני הציונים באנגליה, מספר בספרו "ישראל באיטליה" את רשמיו מיהדות איטליה בשנת 1908, ובתוך שאר דבריו הוא מתאר את ביקורו על יד השער. הוא מספר שמדריך-התיירים הרשמי סיים את דברי הסברו לציורים שבשער בזו הלשון: "כשאנו עוברים עתה מתחת לקשת השער כדי להגיע לעברו השני, הננו עושים דבר שיהודי לא יעשהו לעולם, כל כך גדול עדיין אבלו של היהודי על חורבן בית המקדש, וכל כך גדול כעסו על מחריביו, שהוא נמנע מלעבור דרך השער אלא הוא עושה את דרכו מסביב לו"[2].
מסורת אחת מספרת, שיהודי העיר פרצו להם שביל מיוחד בסביבת השער, כדי שלא יצטרכו לעבור בו.
המלומד היהודי-הצרפתי, שלמה ריינאק, רצה למצוא סימוכין למנהג זה בדבריו של סופר נוצרי מלפני אלף ושבע מאות שנה, המוסר שיהודים חרדים מתעבים פסלים עד כדי כך שהם נמנעים מלעבור בשערים המקושטים בהם. ידוע לנו, שעל שער הנצחון ברומא היו מעמידים פסלים שונים, ודעתו של ריינאק היא, שבשל הזכרונות המרים הקשורים בשער טיטוס, הוסיפו יהודי רומא להימנע מלעבור בו אף מאות בשנים לאחר שסולקו ממנו הפסלים שקישטוהו.[3]
כנגד זה סובר אברהם ברלינר, שביקר הרבה ברומא וכתב מחקרים חשובים על יהדות איטליה בכלל ועל יהדות רומא בפרט, שמעולם לא היה קיים מנהג כזה.
"הרבה חקרתי ודרשתי בקרב יהודי רומא על המנהג הזה", הוא כותב בספרו "תולדות יהודי רומא", "אולם שום דבר לא ידוע להם ולא נמסר להם מאבותיהם עליו ועל איזה שביל שפרצו להם, כביכול, בסביבת השער"[4].[5]
לפי דעתו של ברלינר נזכר מנהג זה לראשונה בדברי ההיסטוריון גרגורוביוס[6], אך אין יסוד לדבריו. אמנם הסופר פראנסיס ויי[7] מספר, שבהיותו ברומא ראה יהודיה זקנה רצה בבהלה ואחוזת פחד אחרי נכדתה שתעתה בקרבת השער, אבל ברלינר סבור, שלא החשש, שמא תעבור הילדה את השער, הוא שזעזע את הזקנה. היא דאגה לשלומה של הילדה. לפי שבאותו זמן שימשה הרחבה שלפני השער מקום מיפגש לאספסוף שבעיר, שפגיעתם לעוברים ושבים היתה רעה.
עד לפני מאה שנה לא נזכר המנהג הזה של יהודי רומא בשום מקום, ובכך יש משום חיזוק לסברתו של ברלינר.
והנה לפני כמה שנים פירסם אלפרד רובנס בלונדון את ספרו האנגלי "איקונוגרפיה יהודית"[8], שהוא ניסיון ראשון של רשימת כל הציורים הקריקטורות, פיתוחי-הנחושת והחריטי-העץ על נושאים יהודיים, שנעשו בכל העולם עד שנת 1835. הרשימה מבוססת בעיקר על האוסף האמנותי הגדול שברשות המחבר ועל הכרטסת של אוסף סולומונס בסמינריון התיאולוגי היהודי בניו-יורק.
מס. 1769 ברשימה הוא ציור של שער טיטוס ברומא, שצוייר בשנת 1800 בערך. על גבה של התמונה כתובים בכתב-יד מאותו זמן הדברים דלקמן:
"היהודים אינם עוברים דרך השער הזה. הם משלמים משהו בעד הרשות לעבור דרך הבית הנמצא לימינו"[9].
עדות זו מלפני למעלה ממאה וחמישים שנה, כלומר, חמישים שנה קודם שהזכיר גרגורוביוס את המנהג, היא – לדעתנו – הוכחה ברורה על קיומו של נוהג זה במציאות, ונראה שמנהג זה לא נתחדש לפני מאה שנה בעקבות שמועות בלתי-נכונות כביכול של סופרים, אלא היה קיים זמן רב קודם לכן.
2
לפני שנים קראתי בחוברת כתובה אידית על גאריבאלדי, שיצאה לאור לפני מלחמת העולם השנייה על-ידי שלטון בית"ר באירופה, שבשעה שנכנסו גאריבאלדי וגדודי השחרור שלו, "החולצות האדומות", לרומא, שירתה בצבאו גם פלוגה יהודית[10]. כשנתקרבו גאריבאלדי וחייליו לשער טיטוס, פקד על החיילים היהודים לצאת מן השורה, "הנני יודע – אמר – שאתם היהודים נמנעים מלעבור בשער טיטוס, על כן הנני מרשה לכם לעזוב עתה את השורה", והוא הוסיף: "עוזרים אתם לנו בשחרור רומא – יבוא יום ותשחררו את ירושלים שלכם".
עד כאן דברי האגדה. בשעת 1949 עשיתי זמן ממושך באיטליה, וניסיתי להתחקות על שורשי אגדה זו, ולא עלה הדבר בידי. לימים מצאתי סיפור דומה בספרו של פרופ' ש. ק. מירסקי "ארץ וימים" (ניו-יורק, תשי"ג). בפרק על רומא הוא כותב בתוך שאר דברים: "כשעבר חילו המשחרר של נאפוליון בשער בשנת 1871 יצאו היהודים מבין שורות החיילים ולא עברו בו". נראה שבספר ההוא נפלה טעות-דפוס: חילות נאפוליון כבשו את רומא, כידוע, בשנת 1808. ייתכן שהכוונה לחילות ויקטור עמנואל השני (ולא של נאפוליון). ששחררו את רומא מידי הצרפתים בשעת 1870, ולאחר שפינו הצרפתים את העיר, נכנס ויקטור עמנואל השני בתהלוכת-ניצחון לעיר בשנת 1871.
בין כך ובין כך גם למסורת זו לא מצאתי מקור, ואינני יודע באיזה מקום היא נזכרת.
ושוב הגיע לידי עתון יהודי משנת 1820[11], המוסר על מצעד-ניצחון של הצבא האיטלקי שהתקיים כנראה סמוך לאותו זמן. וכותב העתון: "בעת מצעד הניצחון שעבר גם דרך שער טיטוס, פוטרו החיילים היהודים מלעבור דרך השער הזה, המפאר את השעה האומללה ביותר בתולדות ישראל".
אינני יודע, כמה מן האמת וכמה מן הדמיון בשמועות האלה, אבל בכולן יש הד של מנהג יהודי רומא, שהיה קיים באמת.
המנהג לא לעבור דרך השער מצא בטויו גם בשיר. בשיר "לפני שער טיטוס" – והוא דברי שלמה מולכו החוזה המשיחי בעמדו בפעם הראשונה לפני שער טיטוס ברומא – שם יעקב כהן את הדברים האלה בפי מולכו.
אכן השבת גאון ערי,
שרפתיך דבירי
אולם את נפשי לא הכנעה
לא היה לאפר לבי.
ולעולם, לעולם בנצחונך לא אודה
ולא אעבור בשער הזה,
כאשר לא עברו אבותי בו,
דור אחר דור.
3
איתמר בן אב"י מספר באבטוביוגראפיה שלו ("עם שחר עצמאותנו" תשכ"ב, עמ' 440) כי ביקש ממוסוליני להעביר את שער טיטוס לירושלים.
"האם יש לך איזו משאלה מיוחדת ממני?", שאל מוסליני את בן-אב"י.
-כדי למחות אחת ולתמיד כל זכר איבה מימי קדם בין רומא ויהודה החדשה יש לי משאלה אחת…
– ומה היא?
– שיואיל הוד מעלתו לצוות להעביר מרומא לירושלים את קשת טיטוס!
בזמן התחייה הלאומית הפגינו יהודים לאומיים לא פעם את גאוותם על עמם החי וקיים כלפי שער טיטוס המסמל חורבן ארצו.
היינריך יורק-שטיינר, ידידו של הרצל, מספר[12] שפעם עבר בחברתו של פסל יהודי צעיר, שהתגורר ברומא בדרך הפגנה את השער. "הרי אנחנו חיים – ורומא העתיקה היא עפר ואפר".
ישראל כהן מוסר בספרו הנזכר, ששעה שעמד לפני שער טיטוס פגש שם באיש ביל"ו שבא מראשון לציון, ביחד צעדו דרך השער – באשר יהודה כבר קמה לתחייה. בעוד שהפורום רומאנום ושער טיטוס הם רק זכר לממלכת אדירה שהתמוטטה מכבר.
בימינו אנו התקיים מצעד המונים יהודים דרך השער. במדריך לתיירים יהודים המסיירים את אירופה נאמר[13]:
"המסורת שלא לעבור את שער טיטוס הופרה במלחמת העולם השנייה, שעה שהבריגדה היהודית, שהיתה מורכבת מתנדבים יהודים מארץ ישראל, צעדה לאחר שחרורה של רומא, דרך השער, וסימלה בכך את תחיית העם שדימה טיטוס כי הצליח להשמיד אותו".
אינני יודע את מקור הדברים האלה ועד כמה הם נכונים. ברם הפגנה יהודית גדולה ומצעד דרך השער התקיימו לאחר החלטתן של האומות המאוחדות מיום ה-29 בנובמבר 1947 לייסד מדינה יהודית בארץ ישראל. באותו זמן התאספו המונים על-יד השער ומאות בני נוער ציונים מן "הכשרות" הפליטים שהיו אז באיטליה צעדו דרך השער על דגליהם הציוניים[14].
מאת טוביה פרשל מתוך "הדאר" ה' מנחם אב תשל"ג
ראה גם הדואר י"ג סיון תשכ"ב
[1] על מנהג זה שהיה קיים עד מלחמת העולם השניה סיפר לי הרב דוד פראטו המנוח, מי שהיה רבה הראשי של רומא, כאשר ביקרתי אצלו בשנת 1949. כדמומני שמנהג זה לא נרשם בשום ספר. סבורני שאינו מנהג עתיק. יסודו כנראה לפני כמה דורות.
[2] Israel in Italien, Erlebnisst Berlin 1909, p. 111, עי' גם הספרות עיין ברלינר בספרו הנזכר לקמן.
[3] "קשת טיטוס" (צרפתית), הרצאה של שלמה ריינאק. נספח ל"השקפה הצרפתית", כרך 20 1890.
[4]Geschichto der Juden in Rom. 1 Frankfort 1893, p. 110.
[5] "תולדות יהודי רומא" (גרמנית), כרך 1, פרנקפורט 1893, עמ' 110.
[6] פרדיננד גרגורובייוס, "שנות נידודים באיטליה" (גרמנית, מהד' ששית, לימפיה, 1883, עמ' 53).
[7]. פרנסיס וויי, "מסע על פני העולם" (צרפתית), 1868, 1 עמ' 415.
[8]A. Jewish Iconography by Alfred Ruben London. The Jewish Museum, 1954.
[9]P. 77 No. 1769: "Arch of Titus. Noth on back in a contemporary hand: "the Jews will not pass this arch but pay a trifle to go through the house on the right-hand side. Etehing 5 x 6.5 c. 1800".
[10] הכוונה בוודאי לשנת 1849, כאשר ראשי הרפובליקה, שהוכרזה ברומא, הזמינו את גאריבאלדי לבוא לעיר ולארגן את הגנת העיר מפני הצבאות הזרים.
[11] "יודישה פרסה" (גרמנית), ברטיסלבה, שנה א', גליון ב', 25 ליוני 1920.
[12]. "ליד קשת טיטוס" ב"די וולט" (הגרמני, 1909, גליון 49) באותו מאמר מספר יורק-שטיינר גם על ביקור אצל שער טיטוס בחברתו של הרצל.
[13]The Landmarks of A People by Bernard Postal and Samuel H. Abramson, עומד להופיע בקרוב על ידי היל את ואנג, ניו-יורק. כותב הטורים האלה קיבל את הספר בעלי-ההגהה להערכה.
[14] מסופר על כך במאמרו האיטלקי של אריה אורון "הכנסת האורחים של איטליה ומפעל הצלת היהודים בשנות 1948-1945" בספר הזכרון לשלמה ס. מאיר (קובץ לתולדות יהודי איטליה) ירושלים תשט"ז העירני על כך ד"ר יצחק ריבקינד המנוח.