במשא שנשא לרגל קבלת פרס ביאליק אמר אורי צבי גרינברג:
"…יש מה לומר בדברים כגחלי אש והם בי. צריך לומר בשיר. מה שלא אמר משורר בעברית אמר שיר בגרמנית והשיר הוא של אלזה לאסקר-שילר:
Der Fels wird morsch,
Dem ich entspringe
Und meine Gotteslieder singe…
משוררת נעלה זו היתה הגדולה בשירת ישראל באותיות לטיניות: עברית תנ"כית ביסוד. כדאי להזכיר שפעם אחת בברלין בשנת 1921 אמרתי לה שצריך לתרגם שיריה לעברית, ותען לי ברוגזה: 'ואם? איך שרייבה דוך הבראיש! (מה, הרי אני כותבת עברית!)' ".
למקרא הדברים האלה ("הדואר", גליון י"ד, ט"ז בשבט תשל"ז) נזכרתי במעשה במשורר.
באחד מביקורי בארץ אמר לי אורי צבי גרינברג: כאשר תשוב לארצות הברית מסור לו ליעקב גלאטשטיין כי קורא אני כל היוצא מתחת עטו. דבריו כתובים אמנם ביידיש, אך הוא כותב עברית!
ביום שובי לניו-יורק צילצלתי לגלאטשטיין. השעה היתה מאוחרת, אך לא רציתי לדחות השליחות ליום המחרת. הוא שמח על דרישת-השלום, הודה לי ואמר: נא חזור על הדברים. עשיתי כבקשתו.
ב.
נחזור לאלזה לאסקר-שילר.
מאז גמר מלחמת העולם השניה חוזרות ונדפסות בגרמניה יצירותיהם של הסופרים היהודים-הגרמנים אשר בימי הנאצים הוחרמו והושמדו ספריהם.
נדפסו מחדש שיריה וכתביה של אלזה לאסקר-שילר. נדפס עזבונה הספרותי. הוצאו לאור אגרותיה.
רבות נכתב עליה, ובתוך הפירסומים הרבים – קובץ שיצא לרגל יום הולדתה המאה.[1]
מוצא אתה בקובץ זה מעין הדברים הנזכרים למעלה ששמע אצ"ג מן המשוררת בשנת 1921 בברלין (בהיותו בברלין הכיר אצ"ג רבים מן הסופרים היהודים-הגרמנים. "הכרתי את כל ה'כאלאסטרע', פראנץ וורפל, ועוד", אמר לי פעם אורי צבי).
במאמרו של ליאופולד לינדברג (עמ' 77) נאמר: חברה מישראל מסרה כי משורר חשוב ביקש לתרגם שיריה [של לאסקר-שילר] לעברית, אך היא אסרה עליו הדבר באמרה: "הרי הם כבר בעברית".
ומעין זה במאמרו של פאול פרטנר (עמ' 188): היא חיברה "הבראישה באלאדן" [מחזור שירים ששמו "בלדות עבריות"[2]]. כאשר ביקשו לתרגם השירים לעברית, שאלה המשוררת בתמיהה: "למה? הרי הם כתובים עברית".
הדואר
ל' שבט, תשל"ז
[1] Lasker-Schueler. Ein Buch zum 100 Geburstag der Dichterin. Wuppertal, 1969.
[2] החרוזים המובאים למעלה הם מן השיר "עמי" אשר במחזור שירים זה.