פרקי זכרונות
שלהי קיץ 1947. היה זה יום חמישי בשבוע בשעות הערב המאוחרות חזרתי הביתה מעבודתי. בעלת הבית של דירתי, באחת השכונות הצפוניות של לונדון קדמתני בבשורה "ידידים חפשו אותך. הם בקשוך להתקשר אתם בטלפון", על הפתח שהגישה לי היה רשום "קו מס. 315".
לא היה זה מספר הטלפון המדוייק וגם אלה שבקרוני לא היו אל נכון ידידי. מספר הטלפון המדוייק שמספר אחד מקויו השאירו המבקרים בידי בעלת הבית היה 1212. היה זה מספרו של "סקוטלאנד יארד" הבולשת הבריטית. אך מספר זה לא מסרו לבעלת הבית. הם גם לא גלו לה זהותם האמיתית.
סקוטלאנד יארד נוהגת מעשה ג'נטלמאן כל זמן שהדבר לא יפגע בהשגת מטרותיה. אם יבקרוך אנשיה בביתך יופיעו לבושים אזרחית ולא יגלו זהותם לשכניך למען לא יצא לך שם רע. כל שכן לא לבעלת הבית העלולה לזרוק אותך מדירתה בגלל קשריך המפוקפקים. אך אם יש להם שקולים לנהוג אחרת יופיעו בביתך דוקא בשעה שאינך נמצא בו, יראו לבעלת הבית תעודותיהם, ידרשו ממנה בתוקף פתיחת דירתך, יחפשו ויבלשו בין חפציך וניירותיך כאוות נפשם ויסתלקו באזהרה חמורה לא לגלות לדייר את בקורם. באופן כזה נערכים חפושים שהנחפש איננו יודע ולא ידע עליהם לעולם. חי אתה באשליה שפעולותיך סמויות מעיני הבולשת בשעה שהיא כבר פרשו את רשתם לרגליך.
בעצם לא הייתי מופתע מבקורם. זה ימים אחדים שהייתי מצפה לו. כל ימי השבוע הביאו עתוני לונדון כתבות מרעישות על אנשי אצ"ל שהסתננו לבירת בריטניה, המשטרה גלתה מה שהיא תארה כ"מחסן נשק של האצ"ל" והוא הווה את הכותרת הראשית של עתוני בריטניה במשך ימים רצופים.
באותו ערב התקשרתי עם חברי להודיע להם שכבר הוזמנתי ובודאי שעוד מעט יגיע גם תורם להקרא לחקירה. נדברנו שוב על התשובות שעלינו לתת אם ישאלונו על אודות ענינים מסויימים.
השכם בבוקר טלפנתי לסקוטלאנד יארד.
בקצה השני של הקו נשמע קולו של המפקח סמיט, אחד הגדולים של "המחלקה המיוחדת": "בוקר טוב, טוב שטילפנת. היינו אצלך אתמול. דרוש לנו שרותך".
"שרותי?"
"כן. יש לנו פה חבילת ניירות עברים ואני רוצה שתתרגם אותם למעננו. האם מוכן אתה לעשות הדבר?"
"למה לא".
"מתי".
"תיכף ומיד".
היום יום ששי היה ולא רציתי לדחות את ראיוני עם סקוטלאנד יארד עד השבוע הבא. רציתי שבשבת יהיה "העסק" כבר מאחרי. באמת פקפקתי בדבר אם הם צריכים לתרגום ממני. חשדתי בהם שמשטים בי כדי שלא אתכונן לחקירה ולא אכין לי תשובות מראש.
כעבור חצי שעה עמדתי בחדר ההמתנה של סקוטלאנד יארד בוויטהאל ומלאתי טופס ראיון. אחר רגעים ספורים בא שוטר במדים והובילני דרך מסדרונות ומדרגות צרים ל"מחלקה המיוחדת".
סמיט קבלני בסבר פנים יפות כי אכן היינו "ידידים" ותיקים ועמדנו זה מזמן "בקשר מתמיד". הוא מסר לידי חבילה שהכילה חומר תעמולה של האצ"ל מן הארץ, ומחוץ לארץ, כרוזים מודעות והודעות.
"בקשתי שתתרגם לי כל אלה" אמר, "מובן שלא ביום אחד תספיק לעשות כל זה. הרשות בידך לבוא אלינו בזמן הנוח לך ביותר רק תודיענו מקודם על בואך כדי שנוכל להעמיד לרשותך קצרנית. את שכרך תקבל במלואו בגמר מלאכתך."
הוא הציג לפני קצרנית ופקיד משטרה שכנראה היה מתפקידו לשמור עליה בשעת עבודתי.
***
סדרתי הניירות על השולחן העמדתי פנים כאילו הם חדשים בעיני. למעשה קראתי אותם הכרוזים והמודעות עוד לפני שבועות מספר.
התחלתי בתרגום. אחרי תרגום כל כרוז או מודעה עשיתי הפסקה בה נסיתי לקשור שיחה עם עובדי סקוטלאנד יארד.
"סמיט הוא בודאי אחד 'הגבוהים' של המחלקה המיוחדת" שאלתי, ועוד שאלות דומות.
אחרי שעל כולן קיבלתי תשובה סטירוטיפית: פוסיבלי (יתכן) התיאשתי משאלות נוספות והמשכתי לתרגם ללא הפסקות.
לא הייתי רשאי לשכוח אף לרגע את המסיבות שהייתי נתון בהן. מקום ישיבתי ב"מחלקה המיוחדת" של סקוטלאנד יארד. הייתי מצווה לדכא את הרגש הטבעי של יהודי בקריאת חומר תעמולה וכרוזים של המחתרת העברית. למה בכלל קראו דוקא אותי לכאן לתרגם את כרוזי האצ"ל? הלא רבים המתרגמים המקצועיים שלרשותם? למה דוקא אותי, שחושדים בי בדברים שונים? האם רוצים הם לנסות אותי אם אתרגם נכונה למענם (אחר כך נודע לי שלא סמכו על תרגומי והגישו אותם לבדיקה למתרגם אחר) או רוצים הם לעמוד על הבעת פני וגלוי רגשותי בשעת הקריאה? הייתי מצווה להעמיד פנים כאילו חומר התעמולה של האצ"ל וכרוזיו אינם נוגעים לי אף במשהו.
לא תמיד הצלחתי בכך. בלי דעת ובלי רצון נשתרבבה לנעימתי בהכתבת התרגומים קצת מאותם הזעם והתלהבות בהם נכתבו הדברים במקורם.
תרגמתי כרוז אחרי כרוז. הודעה אחרי הודעה, הגעתי לפסקות המדברות על הכובש הזר, המשעבד וקלגסיו, בתעלוליו בפליטים ובשבויי המחתרת. הדברים היו טבועים בזעם הלוחמים. אי-אפשר היה שהוא לא יבוא על בטויו גם בתרגום. לא רק בעצם המלים כי אם בהדגשתן בפי המקריא.
שני עובדי הסקוטלאנד יארד ישבו על ידי כשהם גוחנים על השולחן. נדמה היה כאילו כרוזיו והודעותיו הבוטים והדוקרים של האצ"ל יורדים מהלומות, מהלומות על ראשיהם. בין תרגום משפט ומשפט לא היתה לי שהות רבה להרהורים פרטיים אך מחשבה התגנבה ללבי "מה חושבים הם כעת?"
המשכתי בתרגומי. אחד הכרוזים האחרונים שתרגמתי באותו יום היה לוח "יזכור" של הארגון שפורסם בשנת תש"ז ביום מותו של דוד רזיאל הי"ד.
שוב בלי דעת ובלי רצון הדבקה בנעימת הכתבתי את התרגום מקצת מן החגיגיות של דומיה ואבל בהם נאמרו הדברים במקורם.
נקבתי שמות העולים לגרדום שמתו "בשירה על שפתותיהם ואמונה בלבם".
המשכתי לתרגם רשימת הנופלים בקרב ובשבי הרשימה היתה ארוכה ואחרי שסיימתי את תרגום לוח "היזכור" הרימותי פני מעל הנייר לשאוף קצת אויר. גם עובדי סקוטלאנד יארד הרימו ראשיהם ובלי משים ובעל כרחם נפלטו מפיהם המלים – זה היה דרמטי". רק רגע עמדו בפה פעור, מיד נזכרו מי הם ומה המקום בו הם נמצאים. הם כבלו פניהם בקרקע כאילו התביישו על התפרצותם. "דומה שמדרך המחתרות לחבר כרוזים כאלה" הפטיר בשפה רפה איש הסקוטלאנד יארד בנסותו לטשטש רושם דבריו הראשונים.
אחרי ימים נקלעתי לאספה שנערכה מטעם הועדה למלחמה באנטישמיות של ועד השליחים של הקהלות היהודיות. הנואם מנה בין הגורמים להתגברות האנטישמיות בבריטניה את פעולות האצ"ל בארץ. הוא המשיך בגנויים המסורתיים והאופניים ל"מוסדות" ול"יאהודים" כאחת.
בגמר בקשתי רשות הדבור. דברי היו קצרים. לא פעולות הארגון מגבירות האנטישמיות בבריטניה אלא ה"יאהודים," למיניהם שעל ידי גנויים את המחתרת מעמידים אותה באור לא נכון בעיני הגויים. לא היה אומץ לב במקצת למנהיגי יהודי בריטניה היו מכריזים בגלוי על מטרתה ודרכיה האמיתיות של המחתרת ועל ידי כך היו רבים שהיו רואים בצדקת פעולותינו נהפכים לנו לידידים במקום שונאים. חזקתי דברי בספור על התלהבות אנשי "סקוטלאנד יארד" לשמע כרוזי והודעות האצ"ל. הנואם והקהל ישבו המומים.
ט. פרשל, "חרות" 13 במאי 1955..