הוא עשה רק ימים מעטים בניו-יורק. הוא בא לכאן לנאום במשתה השנתי של ידידי כפרי הנוער על שם דוד רזיאל ויוחנה ז'בוטינסקי ומיהר לחזור כדי להשתתף במעמד החגיגי של הענקת העיטורים לגיבורי מלחמת יום הכיפורים.
סרן דוד אבודרם זכה בעיטור העוז, השני במעלה באותות ההצטיינות של צה"ל, על אומץ הלב שגילה בחזית המצרית.
הוא בן עשרים ושמונה. בעל גובה בינוני, בלורית בלונדינית ועינים תכולות. חיוך רחב מרחף על פניו העגולות. הוא ער ומלא חיים, וכך היא גם שיחתו.
הוא נולד בקושטא. בשנת 1962 ביקר בארץ וגמר בלבו להישאר. הוא למד בבית-ספר תיכון חקלאי בכפר יוחנה ז'בוטינסקי בבאר יעקב ועם סיום לימודיו הצטרף לנח"ל. כעבור חצי שנה עבר לצנחנים, עמהם נשאר חמש שנים. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות ברצועת עזה ובמדבר סיני.
לאחר שחרורו מן הצבא בשנת 1972 למד שנה ביאוכימיה באוניברסיטת בר-אילן. לאחר מכן המשיך לימודיו באוניברסיטת תל-אביב.
בסתיו 1973, שבועיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נקרא לשרת במילואים ונתמנה מפקדם של שלושה מעוזים בגיזרה הצפונית ביותר בתעלת סואץ.
"ביום כיפור, בשעה שתים אחר הצהרים, התחילו המצרים להפגיז את עמדותינו", סיפר לי דוד. "לאחר חצי שעה החלו להסתער על המעוזים. מעוז אחד נפל כעבור זמן קצר. שני המעוזים האחרים החזיקו מעמד עד למחרת בערב. בשעות הצהרים אזלה התחמושת שלנו והוספנו להתגונן ברימונים עד שעות הערב, כאשר קיבלנו פקודה לפנות את המעוזים".
"נשארנו ששה-עשר איש. היה לנו זחלם וניסינו לפרוץ דרך שורות המצרים שסגרו עלינו מכל הצדדים. הנסיון הצליח. גם הצלחנו להדוף שתי התקפות שנערכו עלינו ממארבים. כאשר הותקפנו ממארב שלישי, נאלצנו להיכנע, כי אזלה אפילו התחמושת האישית שלנו ולא היה לנו עוד במה להילחם".
דוד נפצע בכתף, הששה–עשר נלקחו בשבי. המצרים רצחו שמונה השאר הועברו לפורט סעיד, שם עונו והוכו.
"המצרים תפרו את הפצע שלי מבלי להרדים את האבר שנפגע. כל אימת שזעקנו מתוך יסורים היכו אותנו".
מפורט סעיד הועברו לכלא אבסיה אשר בהליופוליס, פרבר של קהיר. החיים בבניין המלוכלך שרחש כינים, היו גיהינום. דוד בודד לגמרי מחבריו. כל יום נחקר שעות ארוכות. היכו ועינו אותו. "הם פתחו את הפצע שלי, קרעו קרעים מן הבשר, צרבו את המכה בסיגריות. כמה ימים לא קיבלתי שום אוכל. רק בכל בוקר טיפטפו לתוך פינו כמה טיפות מים ממטלית צמר-גפן רטובה".
"כיצד החזקת מעמד בלי אוכל?" שאלתי.
הוא השיב: "נזכרתי בתמונות מן השואה: אנשים שאבריהם צבו מרעב. כל יום מיששתי גופי. כאשר נוכחתי לדעת, כי אברי לא תפחו, ידעתי כי לא אבדה תקוותי, ואזרתי חיל".
יום אחד הועבר דוד ועמו עוד ארבעה שבויים לפתע-פתאום לבית-חולים. הוגשה להם ארוחה וניתנו להם פיז'מות. "הבנו מיד שעומדים להציג הצגה", סיפר דוד. "ואמנם מיד לאחר מכן ביקרו אצלנו נציג של הצלב האדום, עתונאי-חוץ וכתבי-טלוויזיה".
"המצרים אפילו לא טרחו לנקות אותנו, וכך נפגשנו עם העתונאים כשאנו מלוכלכים ומכוסים בדם", המשיך דוד סיפורו. "לא יכולנו לספר להם על סבלנו כי פחדנו מפני המצרים. היינו מעוניינים בעיקר שיכתבו על הפגישה עמנו. כי זו היתה הערובה היחידה לחיינו. אם העולם ידע שאנחנו בחיים יהססו המצרים לרצוח אותנו. גם ביקשתי מן הכתבים להודיע להורי בתורכיה שאני בקהיר".
ואמנם, אחרי ששוחררו נודע לשבויים כי צילומיהם הופיעו בעתונות-העולם ומהם למדו קרוביהם וידידיהם שהם בחיים. כמה עתונאים ממדינות שונות התקשרו עם הוריו של דוד והודיעו להם שדיברו עמו.
מיד לאחר הראיונות עם העתונאים הוחזרו השבויים לכלא. הם הוכו, נאמר להם כי מגיעה להם "מנה מיוחדת" של מכות כ"פיצוי" בעד הארוחה שניתנה להם לפני שנפגשו עם העתונאים.
מאז השתפרו במקצת התנאים בכלא. הוסיפו להחזיק את דוד בבידוד, הוסיפו לחקור אותו כל יום שעות ארוכות, אך רק היכו אותו – ולא עינוהו. לשבויים ניתן אוכל: קצת ביסקוויטים או פרוסות פיתה, לבניה, כפית ריבה, מעט אורז וקצת מים. זו היתה מנת האוכל היומית. היתה להם גם הזדמנות להתרחץ. בכל יום בבוקר הוצאו השבויים אחד אחד לחצר בית הסוהר ונשפך עליהם דלי של מים. "היה קור קופא בחוץ והמים היו קרים עד מאוד, אך שמחנו שיכולנו סוף-סוף להסיר מעלינו את הלכלוך".
16 לנובמבר. היה זה יום גדול בחייו של דוד. הוא היה באחת הקבוצות הראשונות של שבויים שהוחזרו למולדת. באותו יום הורשה להתגלח. ניתנו לו לבנים ופיז'מה. מטוס הביא את השבויים ישר מקהיר ללוד, שם קידמו את פניהם ראש הממשלה, הרמטכ"ל ואישים אחרים.
תשעה חודשים שכב דוד בבית החולים של תל השומר. הוא עבר שלושה ניתוחים. בימי שכבו בבית החולים המשיך בלימודיו. בחודש ינואר של שנה זו קיבל תואר מאוניברסיטת תל-אביב. זמן קצר לאחר מכן התנדב לתקופה נוספת של שרות בצה"ל.
הדואר
כ' סיון, תשל"ה