סרף בר ממדלסהיים

עם זאת, הנהנים מהכרכים הרבים של יד דוד ומהספרים האחרים של הרב כנראה אינם מודעים לכך שחלק מהקרדיט על הישגיו יש לייחס לנדבן היהודי הצרפתי הבולט ומנהיג הקהילה האלזסית סרף בר ממדלסהיים (1726-1793), אחיו של אשת ר' יוסף דוד סנצהיים.

שמו העברי של סרף בר היה נפתלי הרץ בן דב בר. פירושו של סרף הוא צבי או אייל בצרפתית, וכך גם הרץ ביידיש, והצבי הוא סמל הקשור לשם נפתלי. יעקב ברך את נפתלי (בראשית ל"ט, כא) בהתייחסו אליו כאל "אילה שלוחה", צבי מהיר. סרף בר היה סוחר צרפתי בולט שתמך במשפחתו של הרב סינצהיים. הוא היה מבוגר כמעט ב-20 שנה מגיסו רבי יוסף דוד, וב-17 שנים מאחותו אסתר.

איש עסקים בולט

יהודים התיישבו לראשונה בבישהיים בשנת 1512 כאשר גורשו מקולמר השכנה. סרף (נפתלי הרץ) בר התגורר בעיר הולדתו מדלסהיים (שנמצאת בחבל סער שבשליטת הצרפתים דאז) עד 1748, אז נשא לאישה את יהודית, בתו של אברהם וייל מבישהים, והתבסס בעיר זו. לא ברור היכן קיבל את השכלתו התורנית אבל סביר להניח שהוא למד בישיבה במץ, צרפת. רב מבישהיים לשעבר, הרב משה ורשבסקי, ציין כי נפתלי הרץ הוא בעל התואר רב. סרף בר ניהל שני עסקים מצליחים, בית יציקה לברזל בחבל סער ועסק למספוא שסיפק מזון לסוסי הצבא הצרפתי. במהלך מלחמת שבע השנים (1756-1763), שהתפרשה על פני כמה יבשות ופיצלה את אירופה לשתי קואליציות, בריטיות וצרפתיות, הוא הרוויח הון באספקת יחידות הפרשים הצרפתיות שהיו בחיל המצב באלזס ולורין.

באמצעות עסקיו עשה סרף בר היכרות עם שר החוץ הצרפתי, אטיין פרנסואה, דוכס שויזול, שאליו הקדים סכום נכבד לרכישת אספקה ​​לצבאות צרפת.

עסקן אלזסי 

בשנת 1778, 13 שנים לאחר נישואיו של הרב סינצהיים לאסתר בר, הקים סרף בר ישיבה בבישהים, פרבר של שטרסבורג, שם העמיד את גיסו כראש ישיבה. זה היה שנים רבות לפני שנפוליאון מינה את רב סינצהיים לנשיא הסנהדרין הצרפתית ולאחר מכן את הרב הראשי של צרפת.

הגאון רבי יוסף דוד סינצהיים, תלמיד חכם שסיים את ש"ס שלוש פעמים עד גיל 33, היה אחד מהרבנים הבולטים במערב אירופה באותה תקופה והיה מקורב מאוד לגיסו ולנדיב שלו, סרף בר. הישיבה שהקים סרף הייתה הישיבה הרביעית שהוקמה באלזס – שתיים היו באלזס התחתונה בערים אטנדורף ובוקסווילר, ואחת בסירנץ שבאלזס עילית. יהודי אלזס עשירים שלחו את בניהם לישיבת מץ או לישיבות בגרמניה, אבל סרף רצה לוודא שהתורה תהיה זמינה לא רק לעשירים אלא גם ליהודים עניים מקומיים. הוא הקים קרן עם 175,000 ליבר צרפתי (ליירות כסף) ואמר לגיסו הרב שהוא רוצה שהוא ינהל את הקרן על ידי השארת המנהל על כנו ושימוש בריבית למימון הישיבה, להכנסת כלות עניות ולפרנסת עניים. סרף קבע כללים רבים לחלוקת הכספים עבור הכנסות כלות, אחד מהם היה שהכלה הענייה תצטרך להציג תעודה המעידה על התנהגותה הטובה מהרב המקומי. הוראותיו לגבי פרנסת העניים מהקרן כיסו גם את תמיכתם של כמה מבני משפחתו המורחבת של סרף בר ושל שתי נשותיו. (לאחר שאשתו הראשונה, יהודית וייל, נפטרה, נשא לאישה את חנה ברואל, אלמנתו של יעקב הירש רגנסבורגר.) בנוסף לתמיכת משפחות שלמות, הוקצה כסף לאספקת בגדים ונעליים לנזקקים.

בנוסף, הקצה סרף בר 7,500 "£" (לירות) בשנה לתמיכה בשלושה תלמידי חכמים, אותם התיישב קרוב למגוריו. שניים מהם עברו לבתים קיימים, והוא בנה בית שלישי ליד ביתו בבישהיים. היה לו הערכה אמיתית לתורה ומימן את הוצאתם לאור של שני ספרים: שיטה מקובצת מאת רבי בצלאל אשכנזי על כתובות, וספר לחם סתרים על מסכת עבודה זרה מאת רבי שלמה אלגאזי.

המעבר לשטרסבורג כששטרסבורג נפגעה ברעב בחורף 1770-1771, הוזמן סרף בר על ידי פרנסואה, ברון אנטיני, אשר הוגדר על ידי הכתר הצרפתי כמלווה מלכותי, לרכוש 1,000 שקיות חיטה עבור תושבי שטרסבורג מגרמניה. סרף קיבל אישור לשהות לאותו חורף בשטרסבורג, שם עבר עם משפחתו למלון ריבופייר. הוא הזמין את החיטה מספק גרמני במיינץ. כי אמרו שהשקיות הראשונות של החיטה שהגיעו היו נגועים ויש צורך לנפות ולחטא, וסרף בר נאלץ להכין עוד אחת. על מנת לקבל איכות טובה יותר של חיטה, הוא הפסיד 4,000 לירות בעסקה. הוא נדרש לחזור לבישהיים לאחר השלמת עסקיו.

באותה תקופה נאסר על יהודים לגור בערים כמו שטרסבורג, בירת אלזס, והתגוררו בכפרים ובכפרים קטנים. יהודי שרצה לבקר בשטרסבורג במשך היום כדי לעסוק בעסקים נאלץ לשלם מס גוף משפיל; במילים אחרות, למעשה התייחסו ליהודים כאל חיות. לאחר ההפסד שלו על עסקת החיטה, שלח סרף בר מכתב לברון פרנסואה מאנטיג'ני, מיום 5 ביוני 1771, ובו תיאר את ההפסד הכספי שלו וכן את רצונו להישאר בשטרסבורג כל השנה, למרות העובדה שהרשיון שלו היה רק ​​לחורף. הוא הצהיר כי לא נוח לו לנוע הלוך ושוב, במיוחד בכל הקשור לניהול עסקי האספקה ​​שלו לצבא.

הברון העביר את מכתבו למזכיר המלחמה בוורסאי. ב-5 בנובמבר 1771 כתב שר המלחמה הצרפתי לואי פרנסואה, המרקיז ממונטינארד, מכתב משלו לשופט המלכותי של שטרסבורג וביקש לתת לסרף בר אישור להתגורר באופן קבוע בשטרסבורג. בקשתו נענתה, אבל בהסתייגות אחת: נאסר להחזיק שם בית כנסת. " אם הוא רוצה להתפלל", נכתב באישור, "הוא יצטרך ללכת לבישהיים". כתובתו החדשה בשטרסבורג הייתה מלון Ribeaupierre, אותו רכש. הוא הביא עמו משפחה בת תשעה ילדים, שוחט ובני משפחה מורחבת.

אזרח מכובד ופעיל

סרף בר ממדלסהיים קיבל אזרחות צרפתית בשנת 1775 במהלך החודש הראשון של שלטונו של המלך לואי ה-16, הודות להיותו "סוחר וקבלן אספקה ​​עבור חיילי המלך". לאחר שקיבל אזרחות, פתח בר מפעלים ושכר יהודים רבים. בשנת 1776 העלה המלך לואי ה-16 את סרף בר, שאת חושיו העסקיים ואת שירותיו הוא נדרש, למשרדו של המנהל הכללי של מספוא צבאי. למרות שהיה מרוצה מאוד מהמינוי המלכותי הזה, בר היה מתוסכל מהיחס הרע ליהודים בשטרסבורג. הוא החליט שבמשך כל חייו יפעל לביטול החוקים האנטישמיים ששררו באלזס במשך 400 שנה. הוא שכר את כריסטיאן וילהלם דוהם בן ה-29 כדי לכתוב חיבור בגרמנית הממוען למלך לואי ה-16, שכותרתו "בעניין השיפור במעמד האזרחי של היהודים". בר תרגם את זה לצרפתית והציג אותו למלך ולמועצת המדינה שלו.

דוהם דגל בכך שיהודים יקבלו שוויון זכויות ותינתן להם האפשרות להתפרנס באמצעים שאינם ריבית או מסחר זעיר. בשנת 1781 הפיק סרף בר "תזכיר לאומה היהודית באלזס" שבו הוא גינה את מס הגוף כמשפיל והפרה של זכויות אדם. מלבד מס הקלפי המשפיל הזה, שוטרים היו משמיעים צופרים כאשר אור היום החל לדעוך, והזהירו את כל היהודים לעזוב את העיר עד רדת הלילה.

בשנת 1782 שלח בר תרגום לצרפתית של צו הסובלנות של הקיסר ההבסבורגי יוזף השני ליועצי המלך הצרפתי לואי ה-16, והצביע על כך שסעיף 19 של הצו הזה ביטל את מס הראשות ליהודים הנכנסים ל"מעון שלנו", כלומר לווינה. מס הגוף שהיהודים נאלצו לשלם כדי להיכנס לעיר שטרסבורג ביום נקרא לייבזול. במשך 20 שנה, בין השנים 1763-1783, היה סרף בר מדלסהיים בעל הזיכיון של הלייבזול. הוא היה אחראי לתשלום לעיריית שטרסבורג עבור כל יהודי שנכנס לעיר. (במילים אחרות, הוא נאלץ לגבות את המס ולשלם לעירייה. העובדה שהוא נלחם כל כך לביטולו מוכיחה שלא רק שהוא לא הרוויח כסף על הזיכיון הזה, אלא שהוא כנראה סיבסד אותו בכך שלא גבה הרבה, אם בכלל.) ב-1784 הלייבזול בוטל סופית, הודות להמאמצים הרבים של סרף בפריז, ורסאי ופנטוןבליו, חצר המלך לואי ה-16.

בערב שבת, כ"ב בטב תקמ"ד (16 בינואר 1784), חגגה קהילת יהודי בישהיים את ביטול מס הגופות והתחנכה לשלומו של המלך לואי ה-16 בטקס מיוחד. הרב אברהם אוירבך, גם חתנו ואחיינו של הרב יוסף דוד סינצהיים (אמו של אברהם הייתה אחותו של הרב יוסף דוד), חיבר שיר אקרוסטיכון בשם 'דברי המכס וביטולו" המשבח את נפתלי הרץ (סרף) בר על שהבטיח את ביטול מס הקלפי.**

ביום חמישי הבא נקבע יום צום ויום תפילה בהכרת תודה להשם. עתה, למרות שהלייבזול בוטל בשטרסבורג, עדיין נדרשו היהודים לשלם אגרה חד פעמית של 48,000 ליבר לעירייה בגלל אובדן ההכנסה הצפוי. סרף בר מדלסהיים שילם את כל הסכום.

בשנת 1788 המלך לואי ה-16 ביקש משרו ומיועצו כריסטין-גיום דה לאמויניון דה מאלשרבס להתחיל ללמוד את השאלה היהודית. באביב של אותה שנה נפגש מאלשרבס עם סרף בר ונציגים יהודים אחרים. כאשר בינואר 1789 התיר המלך לעם הצרפתי להשמיע את תלונותיו, 25,000 יהודי אלזס לא הורשו לעשות זאת. בסופו של דבר ניתנה להם הרשות לאחר שסרף בר מחה בפני הממשלה בפריז. בר שכר עורך דין נוצרי, ז'אק גודארד, בשנת 1790 כדי לאסוף עתירות מהתושבים הלא-יהודים של פריז, בבקשה להעניק ליהודים זכויות אזרח שוות בנושאי מסים, דיור, נישואין, מסחר, בעלות על רכוש, נוהג דתי והגנה מפני רדיפות. לאחר מכן הוענקו ליהודים זכויות מסוימות, אך הם המשיכו להיות קורבנות של רדיפות, במיוחד בתקופת שלטון הטרור כאשר רובספייר, מנהיג ג'ייקובינים, קבוצה פוליטית מהפכנית, העבירו את המלך לואי ה-16 בגיליוטינה (21 בינואר 1793).

בתקופה זו נכלאו גם סרף בר וגם אחיינו הרב אברהם אוירבך למשך כשנה. בר מינה את הרב אוירבך למנהל הקהילה של שטרסבורג, והיעקובינים קשרו את שני סרף בר והרב אוירבך עם המלוכה. סרף בר ממדלסהיים שוחרר לבסוף מהכלא 16 ימים לפני כן מותו. הוא נפטר ב-7 בדצמבר 1793 בביתו בשטרסבורג. הוא נקבר 25 ק"מ, דרומית מערבית לאותה עיר, בבית הקברות היהודי של רוזנוילר.

יהי זכרו ברוך. 

* ראה מאמר מאת סופר זה על הרב יוסף דוד סינזהיים בכתב העת עניאן, יולי 15, 2015.

** השיר פורסם בכתב העת העברי "המעיין", כרך א'. 45:3