עיונים בהלכה
חידושים רבים כתב הגאון ר' משה מרדכי אפשטיין, אך מלבד אלה כתב גם תשובות רבות בעניני הלכה למעשה, מהן שנקבצו ונדפסו בספר. התשובה דלהלן, המתפרסמת זו הפעם הראשונה, דנה בענין עד פסול בקידושין. הוא השיב אותה בשנת תרפ"ב להרב משה שמואל שפירא, שהיה אז רב באלשאד, ליטא.
* * *
הגאון ר' משה מרדכי אפשטיין, אחד הדמויות הבולטות ביותר בעולם הרבנות והישיבות בדור הקודם, נולד בשנת תרכ"ו בבאקשט, פלך ווילנה. הוא למד בישיבת וואלוזין. בצעירותו היה פעיל ב"חובבי ציון", ובשנות תר"ן ותרנ"א ביקר בארץ ישראל והשתתף בקניית אדמת חדרה.
בשנת תרנ"ד נתמנה ר"מ בישיבת סלובודקה. ארבעים שנה – תקופה ארוכה בה עברה הישיבה גלגולים רבים – כיהן בכהונה זו. הוא אף נשא בעול החזקת הישיבה, ומשנת תר"ע שימש גם רב בסלובודקה.
בתרפ"ח השתקע בארץ ישראל, אליה עלתה מרבית הישיבה שנים אחדות קודם לכן. הוא נפטר בשעת תרצ"ד בירושלים.
שו"ת שלו וחידושיו יצאו בשם "לבוש מרדכי" בכמה כרכים.
עיין עליו ועל ספריו ב"אנציקלופדיה של הציונית הדתית" (בעריכת יצחק רפאל, מוסד הרב קוק, כרך א, עמ' 180-175) ובספרות שצויינה שם.
השואל, הרב משה שמואל שפירא, היה יליד וואלוזין ותלמיד ישיבתה, שימש רב בליטא ובשנת תרפ"ג היגר לארצות הברית. קרוב לשלושים שנה שימש מנהל בישיבה ר' חיים ברלין בניו-יורק.
משך בעט סופרים. בשנת תרס"ט, והוא בן עשרים ותשע, פירסם "תולדות רבנו חיים מוואלוזין". השתתף בכתבי עת במאמרים ומסות, ביחוד על גדולי ליטה.
נפרט בראשית שנה זו בניו יורק.
עיין עליו: דר. יצחק ריבקינד "אחד מבני עליה…" (אחרי מטתו של הרב משה שמואל שפירא), "הדואר", כ"ו חשון תשכ"ג.
התשובה המתפרסמת בזה הועמדה לרשותי על ידי בניו של השואל באמצעות דר. יצחק ריבקינד המטפל כעת בעזבונו הספרותי של הרב שפירא ובעריכת מאסף מבחר כתביו, העומד להופיע בקרוב.
משה מרדכי עפשטיין
אב"ד דסלבאדקא
ור"מ דמתיבתא רבתא
"כנסת ישראל"
יום ח' לחדש סימן שנת תרפ"ב.
כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם כ"שת מו"ה משה שמואל שפירא שליט"א הגאב"ד דאלשאד.
מכתב כתר"ה בדבר בחור אחד שקידש בתולה במסבת בחורים ובתולות והמקדש והמקודשת מודים (וכפי הנראה נתועדו לכך ומשמע שכיוונו ודאי לשם קידושין) והעידו ע"ז שלשה עדים זה אחר זה שלא בתוך כ"ד, והעידו על אחד מהעדים, שני עדים שלא בפניו, שהוא מחלל שבת בכתיבה ובעישון פאפיראסין.
ופלפל כתר"ה בחכמה בדין בפסול מבטל עדות בחבירו ואחרי שלא העידו שלא בב"א אם בטל עדותם או לא.
אכן לדעתי מה יועיל שנבטל הגדתם, אבל המעשה הי' שנתקדשו שהרי היא והוא מודים, וא"כ כבר חלו הקידושין, ונוכל רק לבטל הגדת העדות. ויהי' לזה דין כאומרת נתקדשתי בפני עדים והלכו למדינת הים, דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, והיא אשת איש, אלא שלענין דיני נפשות לא נוכל לחייב, אבל להנשא לעלמא, אין צריכים כלל להגדת עדים, במודים שנתקדשו, וא"כ אין אנו צריכים כלל לדון ע"ד הגדת העדות.
אכן עלינו לדון אם בעת ראי' היו יחד כשרים ופסלים, אם משום זה לא נתבטלו הקידושין. והנה דעת התוס' והרא"ש[1] דדוקא אם העידו יחד, נתבטל העדות, אבל בראי' בעלמא לא נתבטל העדות, ואם כן בודאי לדברי התוס' הרי חלו הקידושין בשעת מעשה, ואח"כ אף אם בטל הגדת העדות, אבל להנשא לעלמא אסורה, מדין אשת איש אחרי שהם מודים. ולדברי הרא"ש והתוס' הפסול הוא רק אם העידו, א"כ בהראי' אין פסול וחלו הקידושין, שהרי עיקר ראית התוס' והרא"ש הוא מקדושין דעלמא, ועיין בחו"מ, סימן ל"ו, בפרט שכתב המשכנות יעקב[2] דגדולי הראשונים סוברים כהתוס' והרא"ש.
ואף לדברי הרמב"ם[3], דס"ל דאף אם לא העידו יחד, נתבטל העדות, לדידי' אפשר לומר דהפסול בהראי', אכן לדידי' הא יקשה קושית התוס' והרא"ש מכל קידושין דעלמא דעומדים קרובים, ועכצ"ל דהמקדש מכוון רק על כשרים להעיד, א"כ הכא ג"כ חלו הקדושין מהאי טעמא ומ"ש האי קידושין מכל קידושין דעלמא. ובמקום אחר ביארתי דאף לדברי הרמב"ם עיקר הפסול בההגדה, היינו דאמרה דהיכא דראו כאחת, ונתכונו להעיד, אז הגדת הכשרים פסול, אבל הראי' לא נפסלה וא"כ בקדושין האל גם בלא הגדה הרי חלו הקידושין, ושם ביארתי, איך יועיל אחר כך הגדת הכשרים בקידושין, מטעם דיאמרו אנו יודעים שהיא מקודשת, דהרי בקידושין לא בעינן דרישה וחקירה והיכא דאינן צריכים לספר ראיתם אזי אין פוסל צירוף הפסול את הכשר[4].
עכ"פ, לדעתי, היא אשת איש גמורה וצריכה גט.
ידידו הכותב בחפזון.
משה מרדכי עפשטיין
[1]מכות ו, א, תוספות ד"ה "שמואל אמר הלכה כרבי יוסי", והרא"ש שם.
[2]"משכנות יעקב" (שו"ת מארבע חלקי שו"ע) לר' יעקב דקארלין (ווילנא תקצ"ח), חלק חושן משפט סימן י"ד. (בהוצאה החדשה, ירושלים תש"ך, היא ח"מ סימן י"ח).
[3]הלכות עדות פרק ה, הלכה ה.
[4]חילוקו זה בעד פסול בקידושין שרק הגדת הכשרים נפסלה, אך הראיה (אפילו להרמב"ם) לא נפסלה, הסביר הג"ר מ' מ. אפשטיין גם בתשובה אחרת (לבוש מרדכי" שו"ת בארבעה חלקי שו"ע, ירושלים תש"ו, סימן נא).
והננו להביא כאן כמה מדבריו באותה תשובה שיש בהם משום השלמה לדבריו כאן:
"… לא פסלה התורה אלא קבלת העדות, אבל לא העדים בשעת ראי' ואף להרמב"ם דס"ל ראי' עם פסול בלא הגדה ג"כ פוסל, אבל זה מודה הרמב"ם דהפסול הוא רק על ההגדה אבל לא על דינא דבעינן שהיו שם עדים…
"ואין להקשות הא עיקר דין עדים הוא שיבואו לפני בי"ד ויעידו, וא"כ הכא נהי שראיתם בשעת מעשה לא יופסל, אבל כיון דהגדתם בבי"ד הא יופסל, דהגדת עדים שנמצא אחד קרוב או פסול בשעת ראי' לאו הגדה, וא"כ ממילא אחרי שלא יוכלו לבוא ולהעיד, לאו עדים כלל נינהו אפילו בשעת מעשה.
"אכן אין הדברים כן, דהנה לכאורה יש להקשות, נהי דראית העדים היו עם פסול, אבל עכ"פ הא העדים יודעים עתה המעשה, וא"כ בדיני ממונות לכאורה יקשה איזה צירוף הוא ידיעת העדים, וא"כ יעידו העדים הכשרים אנחנו יודעים שמגיע לפלוני מנה: אכן אין זה, דהרי בדיני ממונות להוציא ממון הא בעינן דרישה וחקירה, ובלא דרישה וחקירה אין מאמינים להם, וא"כ איך יאמרו אנו יודעים, ע"ז אין מאמינים, וא"כ יצטרכו לומר כן ראינו, ויהי' נאמנותם ע"י הראי', א"כ כיון שהראי' בפסול לא יוכלו להגיד בבי"ד.
"וכל זה הוא בדיני ממונות דהבע"ד דין מכחיש, שם בעינן דרישה וחקירה, אבל בעדי קידושין הא לא בעינן דרישה וחקירה היכא דאין בעל דין מכחיש, דהאי דינא בחקירה ודרישה הוא רק בחיוב בע"ד או בהכחשה, וכמו שביארתי בספרי "לבוש מרדכי" סימן כ"ח [הכוונה ל"לבוש מרדכי" על בבא קמא]… עכ"פ בלא הכחשה אין כאן דין דרישה וחקירה, ואם כן הרי בקידושין יכולין לבוא ולומר אנו יודעים דמקודשת היא, וא"כ גבי קידושין לא שייך נמצא אחד קרוב או פסול, דהרי האי דינא דבעינן שיעידו עדים בשעת מעשה, דלאו הגדה הוא, לא שייך לגבי זה פסול בנמצא אחד קרוב או פסול, דהאי פסולה לא נאמר, אלא על הגדה, והגדתם הרי יוכלו לומר אנו יודעים שמקודשת לפלוני, ולא יצטרכו לספר הראי', שהרי בעדי קידושין לא בעינן דרישה וחקירה".
מאת טוביה פרשל מתוך אור המזרח י"ג, עמודים 42-44