לרבה של וירצבורג – הרב יצחק דוב הלוי במברגר
א.
בשנת תרי"ח פירסם בפירט הרב יצחק דוב הלוי במברגר, רבה של וירצבורג, חיבורו לנשים "אמירה לבית יעקב", ובו דיני נדה, חלה והדלקה[1]. הספר כתוב בלשון הגרמנית ונדפס באותיות עבריות. הסכימו עליו רבי יעקב עטלינגר, אלטונה; רבי זלמן אולמן, פריס; רבי שמשון ב"ר רפאל הירש, פרנקפורט; ורבי שלמה וואלף קליין, קולמאר. גם ההסכימות נכתבו בגרמנית ונדפסו באותיות עבריות.
מהדורה שניה של הספר, בה נוספו הלכות מליחה, הופיעה בפירט בשנת תרכ"ד, אף היא נדפסה באותיות עבירות.
המעיין בספר יתמה: מה ראה רבה של וירצבורג להדפיס את ספרו באותיות עבריות? הלא באותן השנים, ואפילו לפניהן, התחילו להופיע בגרמניה מהדורות חדשות של ספרים יהודיים בלשון הגרמנית בהן הוחלפו האותיות העבריות, שבהן היו נדפסים מקודם, באותיות לטיניות, כי באותו הזמן כבר ידעו רובם-ככולם של יהודי גרמניה לקרוא את כתב המדינה. ומאידך התרבה מספרם של אלה שהתקשו בקריאת אותיות עברי-טייטש – בהן היו רגילים להדפיס ספרים יהודיים שנתחברו בלשון הגרמנית – וגדל אז גם מספרם של אלה שהתקשו אפילו בקריאת ספר יהודי-גרמני שנדפס באותיות עבריות רגילות (בפרט כאשר לא היו מנוקדות)[2].
יצאו עוד כמה מהדורות של הספר "אמירה לבית יעקב". מהן אחרי מותו של המחבר, שנפטר בראשית שנת תרל"ט, וכולן נדפסו באותיות עבריות, כולל המהדורה השמינית שהופיעה במגנצא בשנת תרס"א.
רק בשנת 1911 יצא הספר כשהוא מודפס באותיות לטיניות[3]. מהדיר הספר, הרב זעקל הלוי במברגר. נכד המחבר, מתיחס בהקדמתו לעובדה ששנים רבות נדפס החיבור באותיות עבריות.
הנה תרגום עברי של דבריו (שנכתבו בט"ו באב תר"ע):
החיבור הקטן "אמירה לבית יעקב" לזקני המפורסם, רבה של וירצבורג זצ"ל, אשר אני מגיש היום בצורה שונה לידי נשים וגברים בישראל, היה לברכה בישראל, בלבושו הישן, במשך 52 שנה. היתה זאת בשבילי החלטה לא קלה לעשות את השנוי ולהשתמש באותיות גרמניות במקום האותיות העבריות. הרי זקני זצ"ל דחה שוב ושוב את הדרישה לעשות זאת. ואם למרות זאת החלטתי על כך – היה זה מטעם אותו עקרון אשר על פיו התירו את כתיבת תורה שעל פה, הוא עת לעשות, כדי להביא את ההשפעה הברוכה של הספר "אמירה לבית יעקב" גם לחוגים, שעד כה לא היה יכול להגיע אליהם מפאת אופן ההדפסה. סבור אני שפועל אני ברוחו של זקני זצ"ל אם מפרסם אני את הספר, מפני השתנות העיתים, באותיות גרמניות.
המהדיר מזכיר את ההתנגדות רבת-השנים של זקנו להדפסת החיבור באותיות לטיניות, אך אינו מזכיר, אף במילה, מה היא סיבת ההתנגדות. דומני שאינני מגלה סוד אם אומר כי סיבת ההתנגדות היתה האיסור למסור דברי תורה (תורה שבעל פה) ללא-יהודים[4], המהדיר מטעמים מובנים לא רצה להזכיר זאת.
הרב רבי יצחק דוב הלוי במברגר היה בזמנו מן הרבנים המעטים שנמנעו מלפרסם דברי הלכה בשפה הגרמנית ובאותיות לטיניות. במחצית השניה של המאה הי"ט היו בגרמניה כמה וכמה רבנים חרדים שהתירו לעצמם את הדבר אם מפני שסברו כי אסור אמנם ללד תורה שבעל פה ללא-יהודים, אך אין אנו מוזנרים לכתוב חיבור הלכתי בלשון ובכתב המדינה למען יהודים (אף על פי שאפשר שהחיבור יגיע לידי לא-יהודי), או שחשבו כי הותר הדבר מפני "עת לעשות,. כי אין דרך אחרת ללמד את העם[5].
ב.
כמה מבני משפחתו של הרב מוירצבורג הלכו בעקבותיו ופירסמו ספרי הלכה בלשון הגרמנית כשהם נדפסים באותיות עבריות.
הרב שמחה במברגר, בן של הרב יצחק דוב במברגר, הוציא הספר "חנוך לעברים". הכולל דיני ציצית ותפילין עם תרגום אשכנזי (באותיות עבריות). הספר יצא בשלוש מהדורות (מנצא, תרל"ב; פרנקפורט תרל"ג, שם תרמ"ב).
הרב זלמן במברגר, אף הוא בן של הרב יצחק דוב במברגר, הוציא "הלכות שחיטה ובדיקה" – מבוסס על ספרו של אביו "מורה לזובחים" – בשעה הגרמנית (באותיות עבריות). מגנצא תרמ"ו, מהדורה שניה ומתוקנת פרנקפורט תרנ"ד[6].
בשנת תרמ"ג הדפיס הרב יצחק זעקל במברגר, בן אחר של הרי"ד במברגר, בפרנקפורט "הכשר וטבילת כלים" בשפה הגרמנית (באותיות עבריות).
בשנת תרנ"ז הוציא הרב יצחק זעקל במברגר, בן של הרב שמחה במברגר הנ"ל, בפרנקפורט, "פרקי אבות" עם תרגום ופירוש בשפה הגרמנית. התרגום והפירוש נדפסו באותיות עבריות. בסוף חיבורו הציב המתרגם והמפרש לוחות של הכתבים העבריים השונים המופיעים בספר (אותיות רגילות, כתב רש"י, אותיות עברי-טייטש) יחד עם תרגילי קריאה. הרב במברגר כותב בהקדמתו שהדפיס את התרגום והפירוש באותיות עבריות שונות כדי להכין את תלמידי בית הספר – להם נועד הספר בעיקר לקריאה בספרי-דת הכתובים עברית או גרמנית (באותיות עבריות)[7].
הרב פיילכנפלד מדגיש בהסכמתו לחיבור כי השימוש באותיות עברי-טייטש יש בו תועלת רבה ביחוד לתלמידות (כי הנשים, יותר מן הגברים, זקוקות לספרי-דת בעברי-טייטש ט.פ.).
הרי לפנינו נסיון נועז ללמוד את הנוער היהודי בגרמניה לא רק הקריאה בספרים הכתובים עברית, אלא גם בספרים הכתובים בלשון הגרמנית ונדפסים באותיות עבריות, כי לפי דעתו של הרב יצחק זעקל במברגר – והוא, אמנם, אינו יכול לבטא דעתו זאת במפורש – צריכים להדפיס ספרי-הלכה הכתובים בלשון הגרמנית באותיות עבריות, ולא באותיות לטיניות.
בשנת 1914 הוציא הרב יצחק זעקל במברגר, בפרנקפורט, מהדורה שניה של תרגומו ופירושו ל"פרקי אבות". במהדורה זו נדפסו התרגום והפירוש באותיות לטיניות. המחבר כותב על כך: בינתים (מאז הופעת המהדורה הראשונה) נדפסו ספרי-דת באותיות לטיניות, ועל ידי כך בוטלה המטרה אשר בשלה נערך הספר (במהדורה הראשונה) באותיות עבריות.
להסברת-יתר של הדברים נציין כי הרב יצחק זעקל במברגר, בעל התרגום והפירוש ל"פרקי אבות", הוא אותו רב זעקל במברגר אשר בשנת 1911 הוציא את ספרו של זקנו "אמירה לבית יעקב" באותיות לטיניות, מפני עת לעשות. ובכן, אחרי שהותר כבר להדפיס ספרי הלכה בלשון ובכתב המדינה אין עוד צורך ללמד את הנוער היהודי בגרמניה לקרוא ספרים הכתובים בלשון הגרמנית ונדפסים באותיות עבריות.
ג.
ראינו כי צאצאי הגרי"ד במברגר לא הירשו לעצמם עד שנת תר"ע להדפיס את ספרו של זקנם "אמירה לבית יעקב" באותיות לטיניות.
לעומת זאת מוצאים אנו רבנים מגליציה, בני אותה תקופה, שהקלו בענין, אף על פי שלפי המצב בארצם היו אולי צריכים להחמיר.
בשנת 1905 בערך נדפס באוהל, הונגריה, על ידי המו"ל שמעון זאב סג"ל אלכסנדר ספר בגרמנית "על חובות הנשים: נדה, חלה, הדלקה, מליחה וטהרת כלים,. בשעת נארמר כי המחבר השתמש בחיבור המצויין "אמירה לבית יעקב".
שנתיים לאחר מכן, בשנת 1907, הופיעה מהדורה שניה ומתוקנת של הספר, בספר – שנדפס באותיות לטיניות – מובאים מכתבים אל המו"ל משני רבנים בגליציה, הרב ר' חיים ארי' הלוי איש הורוויץ מקראקא והרב ר' אבלי שנור מטארנוב, המקדמים בברכה את הופעה החיבור, הרב שנור כותב בין היתר:
"…ואחרי שבזמננו בע"ה הכל רצים אחרי לשונות זרים, עשה המו"ל מצוה גדולה בהעתקת הדינים הנצרכים לנשים ללשון אשכנז".
אף על פי שהספר נדפס בהונגריה הוא נועד גם ליהודים בגליציה שדיברו גרמנית. שני הרבים הנ"ל אינם מסתייגים מכך כי הספר נדפס באותיות לטיניות, אף על פי שיהודי גליציה, בדרך כלל, ידעו אז לקרוא ספרים הכתובים בלשון הגרמנית ונדפסים באותיות עבריות (הלא יצאו אז בגליציה כתבי-עת וחוברות שהיו כתובים בלשון הגרמנית והיו נדפסים באותיות עבריות, כמו דראהאביטצער צייטונג", יודישע פאלקסשטימע", קראקא, ועוד).
הרבנים האלה ודאי סברו שכל זמן שהספר נכתב רק למען יהודים (אף על פי שאפשר שיגיע לידי לא-יהודי) אין בפירסומן משום מסירת דברי תורה ללא-יהודים.
בהקדמה לספר הנ"ל נאמר כי לפי בקשת רבים הוכן תרגום הונגרי, והוא נמצא בדפוס.
אין מן הצורך להוסיף כי המו"ל לא ביקש רשותה של משפחת במברגר להשתמש בספר "אמירה לבית יעקב". יתכן שהמשפחה היתה נותנת לו רשות זו, אלא לא היו מתירים לו, בשנים הללו, להדפיס את ספרו באותיות לטיניות.
ד.
גם גאון אחר מהונגריה התיר הדפסת ספר דינים בלשון וכתב המדינה, לפני שיורשיו של הרב יצחק דוב הלוי במברגר הירשו לעצמם להדפיס את הספר "אמירה לבית יעקב" באותיות לטיניות.
הרב ר' משה גרינוואלד, רבה של חוסט, נשאל על ידי הרב זאב כהנא, רבה של טשארנא, אם מותר לאנשי עירו להדפיס ספר בדיני נדה בלשון וכתב המדינה, כי בגלילות שלו "אינם מבינים זולת כתב ולשון המדינה" (הכוונה כנראה לשפה ההונגרית), וגם אי-אפשר לדרוש ברבים בפרוטרוט על דינים אלה, ועל כן "אין דרך ומבוא אחר להסיר המכשולות (להפריש העם מאיסורי נדה)", אם לא על ידי ספרים הכתובים בלשון וכתב שהעם רגיל בהם.
רבה של חוסט מתיר את הדבר, ברם, "מכל מקום אם אפשר להדפיס ההעתקה בגופן שלנו… ידפסו בלשונם ובגופן שלנו, ובאם לשונם אינו סובל כזאת, נראה לי דמכל מקום מה טוב שידפיסו הדינים בלשון עברי-טייטש בגופן שלנו ובצדם ידפיסו העתקה בכתב ולשון המדינה, ובזה אתי לאפוקי ממקצת חשששות דאיכא למיחש באם יודפסו רק בלשון וכתב שלהם גרידא. ואי אפשר לפרש הכל באר היטב בכתב מפורש, ולחכם כמותו די ברמיזא".
הרב, כנראה, ביקש שידפיסו הדינים הן בעברי-טייטש והן בלשון וכתב המדינה, כי על ידי זה – כפי שהוא כותב בהמשך הדברים – "כל היראים השלמים באמונתם יכירו וידעו כי לא עשו כן אלא לצד ההכרח לאפרושי מאיסורא, ע"ד את לעשות לד' הפרו תורתך, ולא יבואו למילף מזה להקל ולדרוש לאומים, אלא קלי הדעת הרוצים לטעות, ואין לחוש להם ולהמונם…" (שו"ת "ערוגת הבושם", סימן רי"ג).
אפשר גם שהרב המשיב סבור היה שלא-יהודי אינו נוטה כל כך להציץ לספר שבחלקו נכפס באותיות עבריות.
לתשובה אין תאריך. הרב ר' משה גרינוואלד נפטר בז' מנחם אב תר"ע אחרי מחלה קשה של כתשעה חדשים. יש להניח שהתשובה נכתבה לפני תר"ע[8].
[1]היה מן הראשונים שהתנגד לחיבור על דיני נדה, בעברי-טייטש, בשביל נשים ועמי הארץ, כי אלה יבואו להורות הלכה למעשה מבלי ידיעת טעמי הדינים. ובהשתנות הטעם משתנה הדין. ראה שמחה אסף "תשובה נגד חבור ספרי דינים ביידיש" בספרו "מקורות ומחקרים בתולדות ישראל" (מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ז). דעה זו לא נתקבלה. נתחברו ספרים שונים על מצוות האשה בשפה המדוברת, ומהם על ידי גודללי ישראל.
[2]נציין אחדים מספרים אלה: ספר הלכות תפילין עם תרגום אשכנזי (באותיות עבריות) בשם "צפירת תפארה" מאת חיים מיכאל קאפפענהאגן הופיע בברסלוי בשנת תקצ"ב. מהדורה שניה ומורחבת נדפסה בפוזן בשנת 1852. במהדורה זו נדפס התרגום באותיות לטיניות, בשנת 1835 נדפס בברסלוי ספר חובות הלבבות עם תרגום אשכנז (באותיות עבריות) ועם באור עברי בשם "אור לישרים" מאת רפאל פירשטנטל. בשנת 1836 נדפס שם הספר שנית והפעם נדפס התרגום באותיות לטיניות. בשנת 1841 נדפסו בזולצבך המחזורים עם תרגומו הגרמני (באותיות עבריות) של וואלף היידנהיים. באותה השנה נדפסו ברדלהיים המחזורים האלה כשהתרגום האשכנזי נדפס באותיות לטיניות.
[3]גם בצורתו החדשה יצא הספר בכמה מהדורות. הרב ד"ר שמחה הלוי במברגר, בנו של הרב זעקל הלוי במברגר (מהדיר הוצאת 1911) תירגם מהדורתו של אביו לעברית. החל משנת תש"ה הופיע התרגום העברי במהדורות רבות בארץ.
[4]חגיגה יג, א. ועיין בתשובות רבי יהודא אסאד. סימן ד. ובמאמרי "תרגום הש"ס לשפות נכר ומתגגדיו". "המודיע" (אלול תשי"ד – תשרי תשט"ו).
[5]רבי בנימין אהרן סלוניק, בעל שו"ת "משאת בנימין" הדפיס ספר לנשים על מצוות נדה, חלה והדלקת הנר, הספר תורגם מאשכנזית לאיטלקית ונדפס באיטליה, באותיות לטיניות, במאות הי"ז והי"ח.
ודאי סברו המולי"ם שמותר להדפיס דינים בלשון ובכתב המדינה אם הספר נועד רק ליהודים. או סברו כי "עת לעשות…".
[6]במחצית השניה של המאה הקודמת הופיעו בגרמניה כמה ספרים בגרמנית ובאותיות לטיניות על הלכות שחיטה ובדיקה: ספריהם של מ. בנימין. מאיר דנציגר (ספרו של זה יצא במהדורות רבות מאד) והרב ד"ר יצחק זליג גרונמן (שהוציא תרגום גרמני של הספר "זבחי שלמים" על דיני שחיטה ובדיקה לר' יאקב בעק. "זבחי שלמים" נדפס לראשונה בווינה בשנת תקנ"ג).
יצחק בן אריה יוסף דוב (הוא בעל הסידור "עבודת ישראל") חיבר "זבחי צדק" (הלכות שחיטה ובדיקה וניקור בלשה"ק עם תרגום גרמני באותיות עבריות) שיצא בשלוש מהדורות (רֶדֶלהיים תרי"ז, תרכ"ו, תרל"ו). לפי האנציקלופדיה היהודית (החדשה) בשפה האנגלית (כרך 4, עמ' 81-80) הוציא המחבר בשנת 1862 גם מהדורה עם תרגום אשכנזי באותיות גרמניות, לא מצאתי את הספר, ונראה שאין כזה. יתכן שגם הוא נמנע מלהדפיס ספר הלכתי באותיות לטיניות.
בגרמניה היו הרבה ישובים קטנים שלא יכלו להחזיק אצלם שוחט מומחה, במקומות אלה שחטו בעלי בתים להם, בעיקר, נועדו הספרים בהם מובאים דיני השחיטה והבדיקה בלשון המדינה (ראה על כך בהקדמות של מאיר דנציגר והרב גרונמן לספריהם הנ"ל).
[7]יתכן שגם בלי טעם זה היה מדפיס התרגום והפירוש באותיות עבריות, הרי "פרקי אבות" הם חלק מן המשנה. אך מסתבר יותר שלא היה נוהג כך לגבי ספר שאין בו דינים, רק דברי מוסר ויראה.
[8]ספרו של ר' יששכר בער הלוי פרענק 'מחנה ישראל', שיש בו דיני חלה, נדה, הדלקת הנר, ועוד, בלשון אשכנז ובאותיות עבריות, נדפס בפעם הראשונה, עם הסכמה מאת החת"ם סופר, בווינה בשנת 1816. הוא יצא בכמה וכמה מהדורות בערים שונות. המהדורה האחרונה יצאה בווינה בשנת 1860. רק כעבור יותר מששים שנה נדפסו דיני נדה שבספר בלשון הגרמנית ובלשון הפולנית באותיות לטיניות [ראה מאמרו של נפתלי בן מנחם "יששכר בער הלוי פרענק וספריו" "סיני". כרך סד).
למה לא הדפיסו יורשי המחבר את הספר אחרי שנת 1860 באותיות לטיניות? הרי נוכחו לדעת כי אין יותר קופצים רבים על ספר גרמני הכתוב באותיות עבריות, אף על פי שפעם היה מבוקש מאד. ולא עוד, הדפסת הספר באותיות לטיניות היה מקנה לו יתרון על הספר "אמירה לבית יעקב" לרב יצחק דוב הלוי במברגר, אפשר שגם יורשיו של יששכר בער פרענק נזהרים היו מלהדפיס באותיות לטיניות ספרים שיש בהם דברי תורה שבעל-פה.
מאת טוביה פרשל מתוך "סיני" חוברת קיז