א.
בגליונות של "המליץ" משנת תרס"ב, עיני נתקלות בהערות מחכימות אשר בשוליהן החתימה: "שלמה יוסף זעווין". אינני מסופק מיהו הכותב, בפרט אחרי ציון המקום שליד השם: קזימירוב[1]. ברור הדבר שמחברן של הערות אלה אינו אלא הרב שלמה יוסף זווין, אדריכלה ועורכה הגדול של האינציקלופדיה התלמודית.
הערות אלה ב"המליץ" משנת תרס"ב היו בוודאי ביכורי עטו של הרב שהיה אז עדיין צעיר מאוד. בשנת תשל"ח מלאו איפוא שבעים ושש שנה מאז פירסם את הדברים האלה. כמה סופרים יש, החיים עמנו היום, שראשית יצירתם הספרותית נעוצה מלפני כל-כך הרבה שנים?
הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל נולד בקזימירוב, פלך מינסק, רוסיה הלבנה. שם שימש בקודש אביו הרב ר' אהרן מרדכי. הוא למד בישיבת מיר ושימש את הרב ר' אליהו ברוך קאמיי, ובקיבוצו של האדמו"ר החב"די ר' שמריה נח שניאורסון בבוברויסק. זה האחרון הסמיכו להוראה. הוא הוסמך גם על ידי ה"רוגצ'ובי" – הרב ר' יוסף רוזין מדווינסק ועל-ידי הרב יחיאל מיכל אפשטיין, רבה של נבהרדוק, בעל "ערוך השולחן". בשנת תרס"ד נתמנה לרב בקזימירוב במקום אביו. לאחר שנים עבר לשמש במקומות אחרים, לקלימוב, למגלין, ולבסוף לנובוזיבקוב, ברוסיה הלבנה ואוקראינה.
בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה תרם מפרי עטו לבימות הפובליציסטיות "המודיע" של הרב אלינו עקיבא רבינוביץ שיצא בפולטבה ו"העברי" שהופיע בברלין בעריכתו של הר במאיר ברלין, והשתתף בכתבי העת התורניים "יגדיל תורה", שראה אור בסלוצק – ובו כתב גם מאמרים פובליציסטיים וכן ב"שערי תורה, הווארשאי. בכתב-עת האחרון גם ניהל מדור בשם "שאלות וחידות תלמודיות"[2].
הרב כתב ב"המודיע": רשימות פובליציסטיות בהן דן בבעיות של היהדות החרדית והגן עליה מפני התקפות מבחוץ; דברי פולמוס – התפלמס גם עם נחום סוקולוב; פליטונים, אשר גם להם היתה מגמה פובליציסטית; הערות תורניות והערכות ספרים, לא אתעכב כאן על מאמרים ורשימות אלה, אך אינו יכול לא להעיר כי לפני קרוב לשבעים שנה הציע הרב זווין במאמר הדן על בעיות החינוך של הבת הדתית ("פרובלימה נשכחת", "המודיע" שנה א, גליון 21, י"ח אלול תר"ע) ליסד בתי ספר חרדיים לבנות:
"אם היו מיסדים החרדים – הוא כותב – בתי ספר לבנות עם פרוגראמה של השכלה כללית במדה רחבה וביחד עם זה היו מחנכים שם את התלמידות ברוח הדת והיהדות ובלימודים עבריים במדה הדרושה – היו מצילים על ידי זה כמה וכמה נפשות מישראל מן הכליון הרוחני".
הרב זווין בא בכתובים עם גדולי-תורה, שמו הולך לפניו בעולם הרבני: יושב לו רב צעיר בעיירה קטנה – אך מה גדול כוחו בתורה וקולמוס שנון בידו: פעם ביקש הרב זווין רשות מאת הרב ר' שמעון יהודה שקופ לפרסם תשובה שהלה כתב אליו. רבי שמעון הירשה לו הדבר בתנאי שהרב זווין ישפר את סגנון הדברים. "אף על פי כן פירסמתי את תשובתו של ר' שמעון שקוף ב'שערי תורה' כמו שהיא. לא העזתי לשלוח יד בסגנונו", סיפר לי הרב זווין[3].
ערב מלחמת העולם הראשונה נוסד בווארשה בתמיכתו של האדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר זצ"ל, עתון יומי חרדי בשפת יידיש בשם "דער יוד", והרב זווין הוזמן להיות עורכו. שמעתי על כך מהרב יצחק מאיר לוין ז"ל, המנהיג האגודאי המנוח, שהיה ממארגני העתון, ומן הסופר ר' שמואל רוטשטיין ז"ל, שעמד להשתתף בעתון (כעבור שנים היה ממייסדיו ועורכו של היומון החרדי "דאס יודישע טאגבלאט" שהופיע בווארשה בשנים 1939-1929), וגם מהרב יהושע הוטנר, מנהלה של האנציקלופדיה התלמודית.
הרב זווין ביקר אז בוורשה ונתקבל בכבוד וביקר על-ידי עסקני הציבור החרדי והאדמו"ר מגור ברכו בהצלחה. כבר נתקבל הרשיון להוצאת העתון, נשכר משרד, אורגן מנגנון וניגשו ליתר ההכנות, גם הוצא תשקיף על מגמת העתון, וגליונו הראשון עמד להופיע בראשית הסתיו של שנת 1914, אך בגלל המלחמה, שפרצה באבגוסט, נתבטלה כל התכנית[4].
ב.
אחרי מהפכת פברואר של שנת 1917 התעוררה יהדות רוסיה, שנשתחררה מכבלי משטר הצאר, לחיים חדשים. בתקופה הקצרה שבין המהפכה עד השתלטות הבולשביקים הוחל באירגונן מחדש של הקהילות ופותחה פעילות מדינית, סוציאלית ותרבותית עניפה. הרב זווין היה אז מעורב מאוד בחיים הציבוריים היהודיים.
באותו זמן ניסו האוקראינים להקים רפובליקה עצמאית משלהם. ארגונים ומנהיגים יהודיים שיתפו-פעולה עם הלאומנים האוקראינים שהבטיחו ליהודים אבטונומיה לאומית. בסתיו תרע"ט התכנסה בקיוב "הכנסיה הלאומית היהודית באוקראינה" בהשתתפות 125 צירים, נציגי מפלגות שונות שנבחרו בבחירות, ומתפקידה היה לארגן את האבטונומיה הלאומית היהודית. הרב זווין היה ציר מטעם ההסתדרות הדתית "אחדות", והיה אחד מנציגיה בוועד הפועל המצומצם שנבחר בכנסיה זו[5]. הוא היה גם עורכו של הקובץ "אחדות", בטעון ההסתדרות הזו (הופיעו רק שתי חוברות: אלול תרע"כ, שבט תרע"ט). באותה תקופה היה הרב זווין גם חבר האסיפה הלאומית האוקראינית. אולם בשנת 1920 הקיץ הקץ על הרפובליקה האוקראינית העצמאית כאשר הצבא האדום השלים השתלטותו על ארץ זו.
תחת השלטון הסובייטי היה הרב זווין אחד הפעילים הראשיים בתנועה המחתרתית שנוסדה על-ידי הרבי מליובאוויטש, האדמו"ר רבי יוסף יצחק זצ"ל, למען הצלת הדת, ואשר עשתה למען חיזוק קיום המצוות, הקימה "חדרים" והושיטה עזרה כספית לרבנים.
בחשון תרפ"ז התכנס בקוריסטון, וואהלין, ברשות השלטון האזורי, כינוס של רבנים. באופן רשמי היו רשאים להשתתף כצירים רק רבנים מן האיזור והסביבה, אך הגיעו כ"אורחים" רבנים ובאי-כוח של קהילות רחוקות, והיתה זו למעשה ועידה של רבני רוסיה הסובייטית.
בוועידה דנו בארגון הקהילות, סמכויותיהן ושרותיהן. הרב זווין שימש מזכיר והוא הופיע בהרצאה מפורטת על הקהילות ותפקידהן. הוא היה גם מן הנואמים בנעילת הוועידה. הוא עמד בנאומו על חשיבותה של הוועידה והדגיש שממנה נשמע בגאות ובעוז קבל עם, קול היהדות החרדית ברוסיא הסובייטית, העומדת על בסיס תורת ישראל ושום רוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממקומה. הוא התעכב על פעולות הוועידה והביע את בטחונו כי נשיאות הוועידה תדע לעמוד על גבהה הראוי ותמלא באמונה ובמסירות את תפקידיה וגם הממשלה תשים לב לדרישותיהם הצודקות של אוכלסי היהודים. הרב זווין שלח כתבה על הוועידה לחוץ לארץ והיא נתפרסמה ב"הצפירה" כשהיא חתומה "י. פלאי"[6].
בשנת תרפ"ח ניסו הרב יחזקאל אברמסקי, שהיה אז רבה של סלוצק, והרב זווין לחדש את הופעת כתב-העת "יגדיל תורה". הוא נסגר על ידי השלטונות לאחר שיצאו שני גליונות. היה זה הפירסום התורני האחרון שראה אור בברית-המועצות. באותה תקופה היה הרב זווין חבר בוועדה של ארבעה רבנים, אליהם העביר האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, אשר בשנת תרפ"ח יצא את רוסיא, כספים מחוץ לארץ לשם מימון פעולות המחתרת היהודית הדתית. שלושת האחרים היו: הרב יחזקאל אברמסקי, הרב יעקב קלמס, רבה של מוסקבה, והרב מנחם מנדל גלוסקין ממינסק, זכרונם לברכה.
לרבנים היו כינויים מחתרתיים: רבי שלמה יוסף זווין – כינויו היה רש"י. הרב יחזקאל אברמסקי – תוספתא (על שחיבר פירוש לתוספתא "חזון יחזקאל"). הרב יעקב קלמס – רבנו תם (על שמו יעקב); הרב מנחם מנדל גלוסקין – סדר הדורות (רבי יחיאל היילפרין בעל "סדר הדורות" היה איש מינסק. רבי מ. מ. גלוסקין שימש רב בעיר זו במקום חותנו הרב ר' אליעזר רבינוביץ).
פרטים מעניינים על פעולתו המחתרתית של הרב זווין שמעתי מפיו של ר' חיים ליברמן, איש הספר החב"די שבמשך שנים רבות היה מזכירו של האדמו"ר מליובאוויטש המנוח. "המכתבים ששלח הרב זווין לרבי זצ"ל לחוץ לארץ היו מעשי-אמנות של הסוואה", סיפר: "החברים נראו כאילו היו חידושי תורה, כתובים היו כהאי לישנא: 'רבנו תם הסתמך על רש"י… בתוספתא פרק נ' מובא… ומעיר על כך סדר הדורות בעמוד ק"ס…" ובאמת היו גלומים בהם דינים וחשבונות על קבלת כספים וחלוקתם ועל פעולות המחתרת".
בשנת תרפ"ט-תר"ץ, כאשר האדמו"ר מליובאוויטש המנוח ביקר בארה"ב, נתקבל מכתב ביידיש מן הרב זווין בלי חתימת שמו, ובו תיאור מפורט ומפורש על מצב היהדות בברית-המועצות. המכתב נדפס אז, באמצעות ר' חיים ליברמן, בעתון בשפת יידיש שהופיע בשיקאגו.
ג.
בשנת תרצ"ד ניתן לרב זוין לצאת מברית-המועצות. לאחר שהתיישב בארץ החל לפרסם בעתונים ובכתבי-עת מקומיים. עם ייסוד "הצופה" הוזמן להיות ממשתתפיו הקבועים. פירסם גם בחוץ-לארץ, בירחון "המסילה" שהופיע בניו-יורק, והוא כתב הערכות על ספרים תורניים, ניתח בעיות הלכתיות שונות, ייחד את הדיבור על בחינות הלכתיות של המועדים ותיאר גדולי תורה של תקופתנו ודרכיהם בים התלמוד. כתב גם סיפורי חסידים, גם רשימות פובליציסטיות וכתבות.
הוא לימד בבית המדרש למורים מטעם המזרחי בירושלים. תלמידים רבים הקים בין כתלי מוסד זה, אך רבים, רבים יותר היו אלה שלמדו ממנו מתוך הכתב, ששתו בצמא את דבריו שנתפרסמו בדפוס. מאמריו, בייחוד אלה שדנו בענייני הלכה, עשו רושם גדול. כל מי שקרא אותם הרגיש מיד שלפניו תופעה חדשה בספרות הרבנית. מי דמה לרב זוין בהערכת ספרים תורניים בתחומים שונים? מי ידע כמוהו לבאר, לנצח, להגדיר ולסכם בעיות, עניינים ושיטות בהלכה?
הופיע לפני הקוראים רב גדול בתורה שדן בכל דבר מתוך בקיאות מופלגת, יושר הגיון וחדירה עמוקה לתוך-תוכם של העניינים, והוא גם אמן ההסברה ובעל גישה מקורית משלו. והסגנון – שפתים ישק! שפה רבנית חדשה המקדימה ומפתיעה ברעננותה ונשתמרו בה החריפות והגרוי האינטלקטואלי אשר בסגנון הרבני המסורתי, הקצר והמצומצם!
לימים כונסו מאמריו ומסותיו בספרים. הם היו לרבי-מכר וזכו לכמה וכמה מהדורות. ואלה הם ספריו: המועדים בהלכה – הרצאת דברים על היסודות ההלכתיים של כל מועד, ועל מהותם, שרשיהם ומקורותיהם של עיקרי הדינים והמנהגים שבכל חג. לאור ההלכה – בעיות ובירורים, וביניהם שני מחקרים גדולים על "המלחמה" ו"השמיטה". בין יתר הפרקים: הזיקנה, התורשה, משפט שיילוק לפי ההלכה, ועוד. אישים ושיטות – מסות על הנצי"ב, ר' חיים סולובייצ'יק, הרוגאצ'ובי, ר' מאיר שמחה הכהן, ר' חיים עוזר, הרב קוק, רב משה מרדכי אפשטיין, רב ברוך דוב ליבוביץ, ה"חזון איש", ור' איסר זלמן מלצר. סופרים וספרים (3 כרכים) – מאמרים על הספרות התלמודית-ההלכתית שהופיע בימינו. סיפורי חסידים – (2 כרכים), מפי ספרים ומפי סופרים, מסודרים לפרשיות השבוע ולמועדי השנה. לתורה ולמועדים – רעיונות והגיונות מוסריים וניצוצות מתורת חב"ד (הדברים נאמרו בראשונה על פה בחוג שומעי לקחו).
בשנת תש"ב, באמצע מלחמת העולם השניה, יזם הרב מאיר ברלין את ייסודה של האנציקלופדיה התלמודית, והוא הזמין את הרב זוין לעמוד עמו בראש המערכת. באותה שנה הזדקק הרב ברלין גם לתכנית של הוצאה חדשה של התלמוד, מבוססת על כתבי-יד ודפוסים ראשונים, מלווה תקציר של כל הפירושים החשובים, והוא מינה את הרב יהושע הוטנר למנהל שני המפעלים הספרותיים האלה, שראה בהם תכניות-תאומות.
ככל שהתכניות היו גדולות ומהפכניות – היו ההתחלות קשות וצנועות. הורכב צוות של תלמידי-חכמים מובהקים. הרב הוטנר ביקש מוועד בית הכנסת "ישורון" בירושלים להעמיד לרשות קבוצת החכמים את ספריית בית הכנסת בשעה שזו סגורה לקהל. כעבור זמן עברה הקבוצה לבית ישן במאה שערים, בעוד שההנהלה השתכנה במשרד בן שני חדרים ברחוב בן יהודה.
בשנת תש"ז הופיע הכרך הראשון של האנציקלופדיה והוא נתקבל בברכה ובהוקרה גדולה. עברו רק שמונה חודשים והוא יצא במהדורה שניה. בשנת תש"ט הופיע הכרך השני, היה זה זמן מועט אחרי מותו של הרב ברלין, מיסדה ונשיאה של האנציקלופדיה אשר עמל עם הרב זוין בעריכתה, והרב קשר לו מיספד גדול בשער הכרך. מאז יצאו י"ד כרכים נוספים, מצויינים ועשירים בתוכנם, והדורים ומפוארים בלבושם.
האנציקלופדיה עומדת כעת באות חי"ת, מרוכזים, ומסודרים ומוסברים בה דרך שיטה יסודית כל ההלכות, המושגים, המונחים והכללים של הספרות התלמודית-תורנית, על מקורותיהם, נימוקיהם וחילוקי דעותיהם, כפי שהם מופיעים בספרי ההלכה של כל הדורות. החל מהמשנה והתוספתא עד זמננו אנו, אין היא רק מפעל של כינוס וסידור בלבד, אמנם כינוס וסידור מפורטים ונפלאים ביותר הפורשים לפני הלומד כל עניין כשמלה – אלא מעשה יצירה, מן היצירות התורניות-הספרותיות המובהקות של עמנו.
היא מעשה-קיבוצי של חבר תלמידי חכמים מצויינים, אך כל-כולה טבועה היא בחותמו של הרב זווין, אדריכלה ועורכה הראשי, הבקי הגדול, בעל כוח הניתוח הכביר ואיש העט המזהיר. ידיו עשו בכל פינות הבית הגדול הזה, החל מן קביעת הערכים והקיפם על פי שיטה הגיונית וכללית המיוסדת על בירור מעמיק של העניינים; טביעת ההגדרות המהותיות, הקולעות שבראשי הערכים; הנחת קווי היסוד לריכוז ומיצוי החומר ואופן סידורו בתוך הערכים עד התוויית דרך הכתיבה והסגנון. הרב זווין בדק, תיקן, השלים וערך את הערכים, ורובם אפילו כתב מחדש. יבין דבר זה לאשורו רק מי שזכה לראות במו עיניו את הרב בעבודתו.
בשנים האחרונות, כאשר הרב, מפאת גילו המופלג, לא היה יכול יותר להתמסר לעריכה כמקודם, עברה זו בהדרגה לחברי מערכת אשר במשך השנים למדו ממנו את סגנונו ואת מלאכת-מחשבת העריכה. האנציקלופדיה זכתה לתפוצה רבה. מצויה היא בבתיהם של רבנים וראשי ישיבות, תלמידי חכמים ובני תורה, חוקרים ומורים, בארץ ובגולה. כרכיה יצאו במהדורות רבות. הם נדפסים וחוזרים ונדפסים. "עד עכשיו נדפסו כ-20,000 עותקים מכל אחד של הכרכים" – סיפר לי הרב הוטנר הנושא בעול שני המפעלים הגדולים – האנציקלופדיה ו"מכון התלמוד הישראלי השלם" – וזכה לראות בהצלחתם. מכון התלמוד הוציא עד כה עשרות חיבורים של ראשונים מכתב-יד, וגם מהדורות מדעיות מגוף המשנה והתלמוד. הרב הוטנר גאה במיוחד על השימוש הרב באנציקלופדיה התלמודית בישיבות, והוא הראה לי רשימות-חותמים ארוכות של תלמידים מכל סוגי הישיבות בארץ.
ד.
לאחר שקיבל על עצמו את עריכת האנציקלופדיה פסק הרב זווין מלתרום דרך קבע לעתונים וכתבי-עת. בכל זאת היה מופיע בהרצאות בציבור, והיה זמן שלימד שיעור גמרא שבועי ב"קול ישראל". כן הוסיף להגיד "דף יומי" בביתו. בשבתות היה לומד עם קבוצת תלמידיו פרק ב"תניא", גם היה משמיע לפניהם שיחות על פרשיות השבוע.
את עבודת העריכה של האנציקלופדיה היה עושה בביתו, בחדר-לימודו שקירותיו מכוסים ספרים מן הריצפה עד התיקרה. מן שעות הבוקר עד מאוחר בלילה היה שוקד על העריכה. עסוק היה מאוד, עמוס עבודה, אך תמיד היה פנוי לשוחח עם הבאים בצל קורתו. דלתו פתוחה היתה לבאים. אנשים באו והלכו, והוא היה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. היו באים רבנים וסופרים לשמוע את דעתו על חיבוריהם. באו לשאול ממנו ספרים, ואז אפשר היה לראות את הרב הזקן, עולה, בכבודו ובעצמו, על הסולם להוריד ספר דמצא לו מקומו באחד המדפים העליונים. באו אנשים, שפשוט התחשק להם לחטוף שיחה עם הרב.
היו באים אל ביתו לשאול בעצתו, לבקש את עזרתו, אם היה בידו לעזור עשה זאת מיד. כתב מכתבי המלצה, התקשר בטלפון עם האישיות אליה נתבקש לפנות. התערבויותיו נשאו כמעט תמיד פרי, כי הרב אהוב ומכובד על הכל. בשנת תשכ"ד עברו האנציקלופדיה ו"מכון התלמוד הישראל השלם" לבניין משלהם, מרכז גדול לחקר תורני "יד הרב הרצוג", במרומי ירושלים, בבית וגן, מול הר-הרצל. מאז עשה הרב חמישה ימים בשבוע באולמו המרווח בבניין נהדר זה. מובן שגם שם היתה דלתו פתוחה לכל. באותה שנה, תשכ"ד, נבחר הרב למועצת הרבנות הראשית. הוא גם שימש "רב" לנשיא המדינה. הנשיא שזר כל אימת שהיתה לו בעיה שעניין בה להלכה, היה פונה אל הרב. שמעתי מפי הרב זווין על אחדות מן השאלות שהציע לפניו הנשיא המנוח והתשובות שהשיב.
לפני שלוש שנים חדל הרב מפאת חולשתו שהלכה וגברה, מלבוא ל"יד הרב הרצוג" והוא שב לשולחן הכתיבה שבביתו. אח"כ חלה. מחלתו כבדה עליו עד מאוד ומצבו היה קשה. ב"ה, הוא התחזק ויצא מסכנה. ביקרתי אצלו עם בני הצעיר חגי יחי' זמן קצר לאחר שחזר מבית החולים. היה זה שבת בבוקר. המניין שבביתו אך סיים את התפילה. התקיימה מסיבה לכבוד נער בר-מצווה. הרב ישב ליד השולחן. הוא היה עדיין חלש מאוד, סבל יסורים והיה יכול לדבר רק מעט, לחצנו את ידו והחלפנו עמו כמה מלים: הסתובבתי בחדר. קשה היה עלי הפרידה. כיצד עושים בביתו של גדול בישראל ואין מתבשמים מתורתו? ניגשתי למדף שידעתי כי מסודרים עליו כתבי הרב זווין. הוצאתי אחד מחיבוריו, "אישים ושיטות", ובני ואני למדנו בו מעט. כעבור זמן, ואני בחזרה בניו-יורק, קיבלתי מכתב מהרב הוטנר שהרב זווין שב ב"ה במקצת לאיתנו.
במשך שנים רבות שימש הרב חבר בוועדות שופטים לחלוקת פרסים למחברים תורניים, והוא עצמו עטור פרסים, כולל פרס ישראל לשנת תשי"ט. הוא הוכתר באחרונה על עבודת חייו, בעריכתו את האנציקלופדיה התלמודית, בפרס כץ, פרס חשוב עד מאוד הניתן בעד מחקרים על יישום ההלכה בחיים המודרניים. טקס הענקת הפרס התקיים בבית נשיא המדינה במעמד הנשיא, הרבנים הראשיים, שרי ממשלה, חברי כנסת ואורחים נכבדים אחרים, הרב זווין השתתף במסיבה, אף חיבר נאום שנקרא על-ידי נכדו הרב נחום זוין. ועכשיו הלך לעולמו, זכותו תגן עלינו.
טוביה פרשל מתוך "אור המזרח"
[1] הערותיו הופיעו בגליונות: א' בניסן. כ"ט בסיון, ו' בתמוז, י"א בתמוז.
[2] אפשר שנתפרסמו מדבריו גם בכתבי-עת אחרים. במאמרו "תשובה ולמשיבי" ("המודיע", כ"ז בתמוז תר"ע) הוא מזכיר מאמר משלו שהופיע ב"הד הזמן" של אותה שנה, גליון מס' 74.
[3] שאלתו של הרב זווין ודיונו בה נדפסו ב"שערי תורה", חלק ז, סימן ג. תשובתו של הרב שקופ, נדפסה שם סימנים מג, קמא. העירני הביבליוגראף הרב יהודה רובינשטיין ז"ל כי תשובה לרש"י זווין בשאלה זו מצויה בספר שו"ת "מחזה אברהם" (חלק א, סימן קמג) לרבי אברהם מנחם שטיינברג, רבה של ברוד.
[4] על הפרטים האחרונים ראה מאמרו של הרב י. מ. לוין ז"ל ליובלו של "המוידע" (תוספת מיוחדת לגליון האלף של "המודיע", ירושלים חנוכה, תשי"ד) וש. רוטשטיין במאמרו על ר' ברוך הלוי קאמינר ב"אלה אזכרה" כרך ו, ניו-יורק, תשכ"ה, עמ' 155, ובמאמרו "העתונות האורתודוקסית בפולין ו'דאס יודישע טאגבלאט' " בקובץ "עתונות יהודית שהיתה" (תל-אביב תשל"ג) עמ' 133.
[5] על "הכנסיה הלאומית היהודית באוקראינה" עיין א. ז. בן-ישי, "פרקי אוקראינה", ב"העבר", תל-אביב, ספר י"ח, אייר תשל"א, עמ' 175-166.
[6] מן "הצפירה" הועתקה הכתבה ב"העולם" (ה' טבת תרפ"ז) ובאחרונה נתפרסמה בספרו של א. א. גרשוני "יהדות ברוסיא הסובייטית" (מוסד הרב קוק תשכ"א) עמ' קיט-קכ.