ממנהגי יהודי יון
מנהג לקשט לכבוד חג השבועות את הבתים ואת בתי הכנסת בעלים ובפרחים, זכר להר סיני בו ניתנה התורה. בהר סיני או בקרבתו היו גדלים צמחים ככתוב בתורה:…"גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (שמות לד, ג).
עוד טעם למנהג: לפי המשנה (ראש השנה א,ב) נידון העולם בחג השבועות על פירות האילן. כלומר אם יגדלו בשנה זו הרבה או מעט פירות.
היו עדות במזרח שבחג השבועות יצאו לחגוג בשדות, בגינות ובעיירות המוריקים שבסביבות מקומות מגוריהם.
קהילת סלוניקי, עיר נמל בצפון-מזרח יוון, היא עתיקה מאוד. יהודים התיישבו שם לפני אלפיים שנה. אחרי גירוש היהודים מספרד ופורטוגל באו הרבה גולים לסלוניקי ועיר זו היתה למטרופולין של היהדות הספרדית. כמשך דורות רבים היתה מרכז לתורה. בסוף המאה הקודמת ישבו בסלוניקי שמונים אלף יהודים. הם היוו כמעט מחצית האוכלוסיה הכללית. אחרי שהעיר עברה מידי התורכים ליוונים כשנת 1921, ירדה סלוניקי היהודית מגדולתה. ערב מלחמת העולם השניה היו בה שישים אלף יהודים. הגרמנים השמידו את הקהילה. היום יש בעיר פחות מאלפיים יהודים.
דוד בנבנשתי, יליד סלוניקי. מתאר בספריו "יהודי סלוניקי בדורות האחרונים" (תשל"ג) ו"מסלוניקי לירושלים" (תשמ"א) כיצד חגגו את חג השבועות בעיר מולדתו.
בסעודה של ליל החג היו קוראים את מגילת רות בלשון לדינו בניגון מיוחד והיו שרים בלדינו שירים על מתן התורה. אחר כך הלכו הגברים והנערים לבית הכנסת ל"תיקון ליל שבועות", לימוד של פרקים בתורה, מדרשים וזוהר, שנמשך כל הלילה. עם עלות השחר היו מתפללים תפילת הבוקר. כאשר פתחו ה"היכל" וניראו סיפרי התורה שהיו מקושטים בשושנים, היה הגבאי עובר בין הקהל ומזליף מי ורדים. בזמן הגבהת ספרי התורה היו זורקים סוכריות ושרים פיוט לשבועות. לאחר מכן היו שרים פיוט בלדינו.
אחרי ארוחת הבוקר היו קוראים את מגילת רות ואת ה"אזהרות" על תרי"ג המצוות, לרבי שלמה בן גבירול.
לאחר מכן יצאה כל המשפחה לשדות, גינות או יערות בסביבה העיר. הם לקחו עמם אוכל ובילו שם את רוב היום.
בנבנשתי מספר על האוכל שהנשים הכינו בשביל הפיקניק. היו אלה בעיקר מאכלי חלב, והם: פשטידות למיניהן: 1. האינקיוסה העשויה משתי שכבות של בצק, כשביניהן שככה עבה של גבינה מעורבת בביצים טרופות, 2. המיאינה – הפשטידה הנ"ל, אך שתי השכבות היו מעלי בצק דקים, 3. הסוטלג' – חלב מעורב עם אבקת אורז וסוכר. החלב היה מתבשל ומתעבה לאט לאט עד שהיה מצטמק ומחכסה בקרום שחמחם כעין הכרכום. בתחתית הכלי, שבו התבשל החלב, היה המקפא מקבל גוון חום. חלק זה היה המבוקש ביותר על ידי אניני הטעם. אל הפשטידות צורפוו ה"וואיכוס אינחאמינאדוס" (ביצי חמין) ופירות העונה".
יהודי סלוניקי היו הולכים משפחות, משפחות, וקבוצות, קבוצות לפיקניק. אלה שלא יכלו או לא רצו לצאת, ערכו סעודותיהם בגזוזטאראות הבתים או בחצרות. "הצד השווה שבכולם – יציאה מהבתים וההרגשה כאילו אנו הולכים לקבל את התורה", כותב בנבנשתי.
גם מיכאל מולכו מתאר בספרו הספרדי "נוהגים ומנהגים של הספרדים בסלוניקי" (1950) את הפיקניקים שהתקיימו בעיר זו בחג השבועות.
יהודי קורפו היו נוהגים לצאת בחג השבועות ובכל יום ראשון בשבוע בין חג השבועות וי"ז בתמוז להר הסמוך לעיר והיו מבלים שם באכילה, שירה וריקוד.
היו רבנים שהתגברו למנהג זה של יהודי קורפו, בעיקר מפני שהוא היה דומה למנהג של נוצרים. בראש אותו הר היתה כנסיה שהיתה מוקדשת ל"עלייתו למרום" של מייסד הנצרות. ביום השנה של ה"עליה" היו הנוצרים מתאספים וחוגגים באותו הר.
חיים מזרחי פירסם ב"ספונות" (כרך א, תשי"ז) תעודה על התנגדותם של הרבנים מנחם ויואנטי ויהודה ביבאס לנוהגם של יהודי קורפו. הרב ויואנטי היה רב בקודפו במאה הי"ח. הרב ביבאס במאה הי"ט, התנגדותם של הרבנים לא הועילה. יהודי קורפו המשיכו במנהגם עד חורבן הקהילה במלחמת העולם השניה.
מעניינת העובדה, שיהודי קורפו היו יוצאים להר לא רק בחג השבועות אלא גם בימי ראשון בשבוע מחג השבועות עד י"ז בתמוז. מחג השבועות עד י"ז בתמוז היא התקופה של ארבעים יום בהם היה משה בהר סיני.
מאת מרגלית [פרל] פרשל
ישראל שלנו
ה' סיון תשמ"ג
5/17/83