פירחה ששון- פרח פורח בהודו

פירחה ששון, שנולדה לעושר עצום, הייתה יכולה לסטות בקלות מדרך התורה. במקום זאת, היא הפכה לאגדה בתקופתה – גידלה יהודים חזקים בלב הודו, ניהלה את החברה של משפחתה לאחר שהתאלמנה בגיל שלושים וחמש, ופתחה את דלתותיה ואת הכיס לכל מי שביקש את עזרתה.

ב-13 באפריל 1936, עיתון אוסטרלי, The Cairns Post, פרסם מאמר קטן בעמוד 11 שכותרתו "מארחת מפורסמת מתה".

"מארחת מפוארת ואחת הנשים המלומדות בעולם, גברת פרחה ששון, מתה בביתה ברחוב ברוטון [לונדון]… לאחר מחלה ממושכת", נכתב במאמר, המתאר את פטירתה של אישה ברחבי העולם . "הארוחות שלה היו נשפים מזרחיים מפוארים, ולא היה פשע גדול יותר בעיניה מאשר לסרב לכלים, שהיא לחצה על אורחיה. ידוע שחלק מהמוזמנים לביתה נמנעו מאוכל מוקדם יותר באותו היום כדי שיוכלו לעשות צדק עם הכנסת האורחים שלה". עם זאת, המאמר לא הזכיר שפרחהה הייתה יהודיה אורתודוקסית ושהארוחות שהגישה לנסיכים, דוכסים, ספרי ספר ושאר חברי החברה הגבוהה שאינם יהודים, היו כשרות למהדרין. ה"קיירנס פוסט", שתיאר את פלורה כאחת הנשים המלומדים בעולם, התכוון בהחלט לידע החילוני והעסקי שלה, אך לא ציין שפרחה בקיאה היטב גם בתנ"ך, משנה, גמרא, הלכה ופילוסופיה יהודית.

קשרי משפחה

 פירחה הייתה חלק משושלת משפחת ששון האגדית והעשירה במיוחד – הן מלידה והן מנישואים. היא הייתה נינתו של מייסד השושלת, דוד ששון (אמה של פרחה, עזיזה, הייתה בתו של בנו הבכור של דוד, אלברט). היא גם הייתה נשואה לבנו הצעיר של דוד, שלמה, מה שהפך את סבא רבא שלה לחמיה. כשדוד ברח מעיראק בשנת 1826 מדיכוי הוואלי (המושל) של בגדד, ספק אם הוא יכול היה לחזות שאירוע טרגי כזה יוביל בסופו של דבר להצלחתו ולהונו. לאחר בריחתו, התיישב דוד בבומביי (שנקראת כיום מומבאי), הודו, שם הניח את היסודות לאימפריית מסחר עצומה עם סניפים בשנגחאי, הונג קונג, טורקיה, יפן, פרס ואנגליה. במילותיו של בן זמננו: "כסף וזהב, משי, מסטיקים ותבלינים, אופיום, צמר גפן וחיטה – כל מה שנע על פני היבשה והים הרגיש את היד ונשא את חותמם של ששון וחברה."

סבה מצד אמה של פירחה, אלברט ששון, הלך בעקבות אביו בעסקים. סר אלברט קיבל אבירות על ידי מלכת אנגליה ויקטוריה, והתפרסם בכך שבנה והקים את המזח הראשון והגדול ביותר בבומביי, שעד היום נקרא רציפי ססון. בשנת 1869, כאשר נפתחה תעלת סואץ וספינות סוחר יכלו לנוע בין אירופה לאסיה ללא צורך להקיף את אפריקה, היה הכרחי, לדעתו של סר אלברט, שהודו תבנה רציף עבור ספינות להעמסה ופריקה של סחורות. פקידי הממשל בהודו היו בתחילה נגד תוכניתו של סר אלברט להשיב אדמה (יצירת קרקע מהים) כדי להקים רציפים. אולם ברגע שהם הכירו בכך שהרציפים מחזקים את עתידה של בומביי כנמל העיקרי של הודו, הם היו אסירי תודה עמוקה לסר אלברט ושילמו לו בכבוד על עבודתו. הששונים, הידועים גם כ"רוטשילדים של המזרח", היו עשירים גם ביחוס. פלורה יכלה לאתר את השושלת שלה עד לשושלת דוד דרך בנו החמישי של דוד המלך, שפתיה. המשפחה גלתה בסופו של דבר לספרד וכינתה את עצמה "אבן שושנה" (בן שושנה), שלימים הפך לאבן ששון (בן האושר).

אביה של פירחה, ר' יחזקאל גבאי, היה תלמיד חכם ואיש עסקים מצטיין. הגבאים היו עוד משפחה תורנית אמידה, שבעודם גרים בבגדד (לפני המעבר להודו), נישאה פעמים רבות עם בני הששונים. למעשה, אמו של דוד הייתה עמם גבאי – אשתו של שייח ששון בן סאלח, תלמיד חכם ונדבן מוביל, ובתו של נשיא לשעבר ביהדות בגדאד.

שלמה, שהיה ידוע בשם סולומון, חזר מנסיעת עסקים בסין וביקר במשרד הראשי בבומביי כשנתקל בפרחה בפעם הראשונה. למרות שהוא היה כפול בגיל של פירחה, הוא התרשם מיד. פירחה, אז בת שבע עשרה, הייתה יפה מאוד ובוגרת בצורה יוצאת דופן. היא דיברה וכתבה אנגלית, צרפתית וגרמנית בצורה שוטפת כמעט כמו עברית, ערבית והינדוסטנית. היא יכלה לצטט את שייקספיר לפי הדף והיתה בקיאה בתורה, שכן היא חונכה באופן פרטי על ידי רבנים.

כששלמה חיפש את ידה בנישואין, אחיו למחצה, סר אלברט, הופתע תחילה. עם זאת, לאחר מחשבה, הוא בירך במהירות על השידוך, שלדעתו יועיל לחברה המשפחתית, דוד ששון ובניו. הוא הציע לשלמה תפקיד כשותף מנהל בבומביי. ואז סר אלברט עבר לאנגליה כדי שיוכל להפוך את לונדון למרכז העצבים של החברה ולמקור כל החלטות המדיניות שלה.

בית של תורה

לפירחה ולשלמה נולדו שלושה ילדים משותפים – רחל, דוד (על שם מייסד השושלת), ומזל טוב, שנקראה מוזל. בהיותה תינוקת, מוזל הופלה באופן טרגי על ידי אחות ונספגה פציעה חשוכת מרפא בעמוד השדרה שהטרידה אותה עד סוף חייה. גידול הילדים, טיפול בצרכים המיוחדים של מוזל ואירוח אורחים העסיקו את ח. אבל היא גם הייתה מלווה לפעמים את בעלה למשרדו ומתייעצת איתו בנוגע לעסק המשפחתי המשגשג.

בנוסף לניהול המשרד בבומביי, שלמה ירש רבות מעיזבונו של אביו. הוא הוסיף לתיק שלו אחזקות נכסים בשנחאי ובהונג קונג, שהוסבו לחנויות ודירות. ההתייעצויות העסקיות הקבועות של שלמה עם אשתו התבררו מאוחר יותר כמקריות.

לביתם המפואר של שלמה ופלרחה בבומביי, שנקרא Nepean Lodge בגבעת מלאבר, היה בית כנסת צמוד אליו. שלמה, שנחשב למלומד ביותר מבין בני ששון, קרא מדי יום את כל 150 פרקי ספר תהילים לפני יציאתו למשרדו בשעה 11:00 בבוקר. צנוע, הוא היה נכנס לבית הכנסת בכל בוקר דרך הדלת האחורית. בניגוד לשאר הששונים, שלמה לא התעניין במותרות והסתפק בלימוד גמרא. הרגעים המאושרים ביותר שלו היו כשהיה רחוק מהלחץ של עסקים בבומביי. לימים טובים ולאירועים אחרים, הוא ומשפחתו היו נוסעים 120 קילומטרים לעיירת הנופש פונה, שם היו בבעלותם וילה בשם רוז בנק. שם התכנסה המשפחה בבית הכנסת "אוהל דוד", שנבנה על ידי דוד ששון.

ההתחייבות האיתנה הזו לתורה נמשכה לאורך הדורות. באנגליה, שניים מנכדי פרחה – בניו של שלמה – היו תלמידיו של הרב אליהו אליעזר דסלר, מחבר הספר "מכתב מאליהו".

נכנסים לתפקיד חדש

בשנת 1894, בדיוק כשהגיעה בתם רחל לגיל נישואין, נפטר שלמה. פרחה תמיד האמינה שהלחץ בעבודה הוא שתרם למותו המוקדם. פטירתו הותירה חור פעור בחייה האישיים של פרחה – ובעסקים של המשפחה. אז לא היה בן הדור המבוגר של משפחת ששון שיחליף את שלמה מאחר שכולם עברו ללונדון. גם בנה של פרחה, דוד, לא יכול היה לקבל מנהיגות מאז שהיה רק ​​בן ארבע עשרה.

במקום להעסיק מחוץ למשפחה, פרחה החליטה לקחת על עצמה את ההגה. באסיפה השנתית של חברת Sassoon and Alliance Silk בבומביי, מונתה פה אחד גב' פרחה ששון, אז שלושים וחמש, למנהלת הדירקטוריון. היא התקבלה כשותפה ומונתה ליו"ר ומנהלת במועצת המנהלים של שתי מפעלים. היא הלכה למשרד כל בוקר ועבדה כל היום, ונתנה באופן אישי לכל פניות של סוחרים וברוקרים מסין, יפן והמפרץ הפרסי. זיכרונה המצטיין והכשרתה התלמודית הביאו כמה ממנהלי החשבונות להשוות בינה לבין מייסד השושלת, דוד ששון. כמה שנים לאחר שפלורה החלה לנהל את משרד בומביי, נעצרה תעשיית הסחר ההודית. עובדי הטחנה נמלטו מהעיר בקצב של יותר מ-10,000 איש בשבוע כתוצאה ממגפת הבועות והתפשטות הכולרה האסיאתית. מלאי ענק של סחורות נרקבו בנמלים, שלא היו בהסגר, וכמה מפעלי כותנה נאלצו להיסגר.

כדי לסייע בהצלת חיים, פרחה הצטרפה לוועדת המגיפות. היא התחברה לשכן שלה, ולדמר מרדכי חווקין, יהודי פרוע מאודסה ובקטריולוג שלמד אצל לואי פסטר. ד"ר חווקין פיתח חיסון יעיל והוביל קמפיין למתן חיסון לאוכלוסייה, למרות ההסתייגויות של ההינדים והמוסלמים כאחד. התרחשו מהומות נגד חיסונים והחיסון הוקע כלא נקי ופוגע בדתותיהם. כדי להתמודד עם מאמצי האופוזיציה, פרחה הידועה והנערצת הפכה לאחת הראשונות שחוסנו. החדשות התפשטו ברחבי בומבי, ולמחרת, רבים הלכו בעקבותיה. תחת הפיקוח של פקחה, המשרד נשאר צף בתקופת המגפה.

פרחה ניהלה את החברה גם תוך כדי הכנה לנישואי בתה רחל לדוד עזרא קולקטה. המחתנית של פרחה, מוזל ששון עזרא, הייתה למעשה אחותה של אמה. ליידי רחל עזרא, כפי שהיא עתידה להתפרסם, ירשה את התשוקה של אמה לחסד. היא עמדה בראש כמה ממוסדות הקהילה היהודית, ובשנת 1947 העניקה לה ממשלת בריטניה את מדליית הזהב של הקייזר-איי-הינד על תרומתה הפילנתרופית הגדולה לכל שכבות קהילת קלקוטה.

במהלך שתי מלחמות העולם, היא פתחה את ביתה לאנשי שירות יהודים בעלות הברית שהוצבו בקלקוטה. בני משפחת עזרא גם קיבלו את פניהם והקימו פליטים יהודים אירופים שהחלו להגיע ב-1939.

פרידה מהודו

במהלך השנים, ככל שחלק גדול יותר מהעסקים של המשרד הועברו ללונדון, רבים מבני משפחת ששון עברו לאנגליה. פרחה החלה להתבודד בבומביי, במיוחד לאחר שרחל התחתנה. החלטתה להצטרף למשפחה בלונדון נחתמה לאחר שנודע לה שיש שם טיפול ורופאים טובים יותר עבור בתה מוזל.

"פרחה לבשה פנים טובות ב-Ballard Pier, שם היא ומשפחתה נראו על ידי קהל של פקידים, משרתים דומעים ומיטיבי לכת מכל הדתות", כותב סטנלי ג'קסון, מחבר הספר The Sassoons, על עזיבתה של פרחה ב-1901.

"החדר שלה היה חנוק בזרי פרחים ומתנות. רגע לפני זמן ההפלגה, נערה פרסי רצה קדימה כדי להניח זר על צווארה שעליו רשום הוד מלכותה, מלכת בומביי והקיסרית מגבעת מלאבר. פלרה הפליגה משם עם פמליה קטנה הכוללת רב לעריכת תפילות יומיות".