"כולל הלכות מצויות מהלכות שבת, על פי פסקי רבינו הגדול אדמו"ר מוהרש"ז בעל התניא זצוק"ל, וליקוט מרבותינו הראשונים והאחרונים ותוספת מרובה בבאור דבריהם וחידושים רבים בהלכה המצויים למעשה מאת הג"ר אברהם חיים נאה. ירושלים תשי"ג דפוס ספערא".
הגדיל לעשות המחבר שדבריו רווים וספוגים רוחב דעת, עמק הגיון ופשטות סברה והם עוצר בלום של חידושים המפליאים במקוריותם. חדושים בכל מקצועות ההלכה: בירור וציון מקור חדש להלכה בודדת או לכלל שכוחו יפה לענפים שלמים. ליבון וניתוח יסודי של עיקרים ושורשים בהם תלויות חבילות דינים.
הרצאת דברים פשוטה ובכל מקום ניכרת המגמה לפשטות ובהירות. מעוף המחשבה ועומק העיון לא העביר עטו לפלפל בשטחים שאינם נוגעים במישרין להלכות שבספר. המחבר אינו נכונה מגחלתם של אחרים. ורבים המקומות בהם אין סברתו נוחה מזולתו.
נציין כמה דוגמאות:
מקור חדש להלכות בודדות:
כותב הרב בסימן קל"ה: מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת… אין מחללין אלא ברפואה שהיא ידועה לכל.
דין זה הוציאו מן הגמרא ביומא: "מי שאחזו ירקון, מאכילין אותו בשר חמור, מי שנשכו כלב שוטה, מאכילין אותו מחצר כבר שלו… וחכמים אומרים באלו אין בהם משום רפואה – פירש"י אין זו רפואה גמורה" – ממשמע שמאכילין את החולה דבר אסור רק אם זו רפואה ידועה, והוא הדין לחלל עליו את השבת.
המחבר מציע על מקור חדש בגמרא יומא מט. ר' חנינא התיר לרבי יהושע בן לוי לשתות שחליים בשבת. היכי דמי אי דאיכא סכנתא משרה שרי. ואי דליכא סכנתא מיסר אסור, לעולם דאיכא סכנתא והכי קא מיבעיא ליה מי מסיא דניחול עלייהו שבתא או לא מסיא ולא ניחול עליהו שבתא… רבי חנינא בקי ברפואות היה והוא התיר לחלל את השבת – התברר לנו מסוגיא זו הדין שאי מחללין אלא ברפואה שהיא ידועה.
ועוד באותו ענין:
כותב הגאון רי"ל דיסקין בתשובותיו על אותו דין: נראה לי דוקא לענין חילול דבר תורה. אבל לגבי שבות לית לן בה". הוא הגיע למסקנה זו מכוח סברא. הרב נאה מביא ראיה מפורשת מדברי רש"י שכבר הזכרנום למעלה: "אין זו רפואה גמורה לעבור עליהן דבר תורה" (דברי הגמרא באותו מקום מתייחסים רק לאיסורים דאורייתא – בשר חמור וחצר הכבד של כלב שוטה) – מכוח דברי רש"י אלה מוקשים דברי הרמ"א (יורה דעה סימן קנ"ה) שכתב וזה לשונו וכל חולה שמאכילין לו איסור צריכים שתהא רפואה ידועה… ולא כתב לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן.
חדוש ובירור כלל שכוחו יפה לענינים רבים בהלכות שבת:
הרב המחבר חוקר בהבדל הדינים: אחד שופת את הקדירה, אחד נותן את המים ואחד נותן את האור – האחרון חייב והראשונים פטורין אבל אסור. לעומת זה במשנה "פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעל הבית והוציאו, העני חייב ובעל הבית פטור – פטור ומותר", למה?
על כן מחדש המחבר כלל זה: מלאכה שהאדם עושה אותה כולו בעצמו, כגון הוצאה, שעוקר ומניח בידו, בזה בעל הבית פטור שלא עשה כלום, אבל במלאכת הבישול הנותן אש אינו עושה מלאכת הבישול שנגמר מאליו אלא שהוא גרם לו, במלאכה כזו, אמרו חז"ל שכל הגורמים שותפים הם. ואסור מדרבנן, שותפים הם רק אלה הפעילים בנקודת המוקד של המלאכה ששם בולטת כוונתם – במקרה דלקמן על יד הכירה ולכן הנותן מים בקדרה שאינה עומדת על הכירה פטור לגמרי, המחבר מוכיח תוקפו של הכלל לגבי מלאכות שונות.
ציון מקור חדש לכלל שלמען חולה שאין בו סכנה מותר לעשות מלאכה דאורייתא על ידי שינוי – דין זה הוציא כנראה הרמב"ן מלשנה דגמרא בענין דגונח יונק "מפרק כלאחר יד הוא", המחבר שעובד בארוכה על דיוק הרמב"ן מביא מקור חדש לאותה הלכה. בגמרא שבת איתא: "רשב"ג אומר אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה קטן". בהמשך הסוגיא מתברר שאם גם אמרינן הפשרו של שמן זהו בישולו מותר הדבר כלאחר יד למען צרכי קטן. מאידך, נקטינן כי צרכי קטן שאינו חולה, וחולה שאין בו סכנה, דינם שוה ונמצינו למדים שהמלאכה דאורייתא מותרת על ידי שינוי למען חולה שאינו מסוכן.
במקום אחר, מעורר המחבר את השאלה למה נאסור היום לקיחת הרפואה בשבת שהוא רק גזרה שלא יבוא לידי שחיקת סממנים – היותו ולא שייך שוב למיגזר כי הרפואות נעשות על ידי מומחים בבתי מרקחת ורק על ידי פקודת הרופא. אחרי דיון בדברי התוספות הידועים בביצה (ל), ובכל גדריו ותנאיו מסיק המחבר שיכולים לצרף סברא זו להיתרא במקום ספקא, כמו שעשו זאת פוסקינם אחדים במקרים דומים.
הנה, רק הצגנו כמה דוגמאות והן כולן לקוחות משני סימניו הראשונים של הספר, הדנים בחולה שיש ושאין בו סכנה בשבת. בספר עוד עשרה סימנים מ"שולחן ערוך הרב" (סימן קלו עד קמה) שאליהם מסופחות הערות המחבר, בהן הוא דן בדברי ראשונים ואחרונים וגאוני דורו.
בסופו של הספר, מילואים לכרכים הקודמים של "קצות השולחן" שנתחדשו לו למחבר מעת יצאו לאור.
הספר נאה ומשוכלל גם בחיצוניותו, וראוי הוא שימצא בבית כל בן תורה ויראה.
הרב טוביה פרשל – המודיע ג' אלול תשי"ג