חברת הורוביץ מרגרטן, הידועה בקופסאות המצות הכחולות והצהובות המוכרות שלה היא שם מוכר בבתי יהודים ברחבי העולם כבר יותר ממאה שנה. הוקמה ב-1884 על ידי משפחה הונגרית שהגיעה בשנה הקודמת ממישקולץ' הונגריה והתיישבה במנהטן, ניו יורק, בסופו של דבר עמדה בראשה המטריארך המשפחתי, רגינה הורוביץ מרגרטן,
רג'ינה שעיטרה את דפי ה"ניו יורק טיימס" מספר פעמים, סומנה על ידי אותו עיתון, "מלכת המצות" וכן "המטריארך של תעשיית המזון הכשר". מודל של צדקה, היא לא רק תמכה ביותר ממאה ארגוני צדקה אלא מילאה תפקיד פעיל ברבים מהם. בשנות הארבעים והחמישים היא דיברה גם ביידיש וגם באנגלית ברדיו כשהיא מעבירה מסר שנתי לקהילה היהודית לפני כל פסח.
היא עבדה עד שבועיים לפני מותה ב-1959 בגיל 96. רג'ינה (חנה רבקה או רבוש כפי שהיא הייתה ידועה) הורוביץ הייתה הילד השלישי והבת השנייה שנולדו ליעקב וחיה מירל (ברונר) הורוביץ במישקולץ', הונגריה ב-25 בדצמבר 1863. אביה של רגינה נקרא על שם סבו מצד אביו, יעקב הלוי הורוביץ. שהיה בנו של האדמו"ר והצדיק החסידי הנודע, הרב שמלקע מ ניקולסבורג. האחרון היה בן אחר בן (צאצא ישיר) של רבי ישעיהו בן אברהם הלוי הורביץ, הידוע בכינויו השל"ה על שם אחת מיצירותיו המרכזיות שני לוחות הברית.
אביה של רגינה יעקב בחר לשידוך שלה את אחיינו הגדול חיים (איגנץ) מרגרטן. מבוגר ממנה בשלוש שנים, חיים היה נכדו של אחיו של יעקב פרנץ (נתן צבי) הורוביץ. הוריו של חיים היו יוליה הורוביץ (מרגרטן) והרב יואל מרגרטן, רב בדיושג שהיה צאצא לשורה ארוכה של רבנים. אמו של חיים ורגינה היו בני דודים ראשונים כפולים: אמותיהם מרים וחיה מירל ברונר היו גם אחיות. חיים נולד בשנת 1860 ב-Tiszafuered, הונגריה 85 מייל דרומית למשקולץ'. חיים למד בישיבה המקומית והפך למלמד פרטי של ילדי משפחות עשירות. זמן קצר לאחר חתונתם בהונגריה, כאשר רג'ינה ציפתה לילדה הראשון יטה (לנדאו), הזוג החדש היגר ללואר איסט סייד יחד עם הוריה של רג'ינה ושלושת אחיה. לוי, משה ושמואל.
הם עקבו אחר אחיה של רגינה, אשר (יוסף) הורוביץ, שהיגר קודם לכן לארצות הברית כדי להימנע מהצבא האוסטרי-הונגרי, שם המשפחה דאגה שהוא לא יוכל לקיים את המצוות והיידישקט שלו ייפגע. אשר פגש בחורה אירופאית דתיה בשם פאני ליכטמן על הספינה במהלך מסעו לאמריקה. הוא תכנן לחכות להתחתן איתה עד לאחר הגעת הוריו ואחיו לארה"ב. אביו יעקב, לעומת זאת, הורה לו שאם היא ילדה יראת אלוקים מבית דתי נחמד, הוא לא צריך לחכות. "תתחתן איתה מיד", המליץ, "ותן לה להקים בית כך שעד שנגיע, יהיה לנו איפה להישאר".
פרשת טיסאסלאר, עלילת הדם הנוראה שהובילה לאחרונה לתסיסה אנטישמית בהונגריה תרמה להחלטתם לעזוב את המדינה. אחותה הגדולה של רג'ינה, יוליה, שכבר הייתה נשואה עם משפחה בהונגריה נפטרה באופן טרגי בשריפה לפני שמשפחת הורוביץ היגרה לארה"ב.
רג'ינה למדה בבית ספר לילה על מנת ללמוד אנגלית נכונה ובמהלך היום עזרה בחנות המכולת שפתחה המשפחה ברחוב Willet 94 בלואר איסט סייד. בעלה ניסה את כוחו ברוכל ובהכנת סיגרים ועזר לה ולחותניו במכולת. עד מהרה העיב על המכולת עסק המצה המוצלח ביותר שלהם שהפך בסופו של דבר לעיסוקם הבלעדי.
מספר חודשים לאחר הגעת בני הזוג הורוביץ ומרגרטנים בדצמבר 1883, הם שכרו מאפייה על מנת לאפות מצות ביד. הם השתמשו ב-50 שקיות קמח בשנה הראשונה ורגינה הדליקה את המדורות ועבדה את הבצק. רג'ינה צוטטה כמי שמתייחסת לנכדיה, שפרט לשבת, היא מעולם לא ראתה אור, היא הייתה כל כך עסוקה בעסק. היא עבדה כל הלילה. היא הקפידה מאוד על האיכות והטעם של המצה. זה היה הרעיון שלה לשלב חיטה משלוש מדינות שונות על מנת להבטיח מצה עדיפה וביוזמתה החברה התרחבה בהמשך לייצור אטריות ומוצרים נוספים.
למרבה הצער, יעקב הורוביץ נפטר ביום השני של פסח בשנת 1865, והותיר את העסק בידי אשתו, וילדיו. החברה המשיכה לצמוח כשהמשפחה העסיקה יותר ויותר בני משפחת הורוביץ ומרגרטן וכן יהודים רבים אחרים שחיפשו עבודה. רגינה השקיעה אנרגיות רבות בצמיחת החברה כשהיא חובשת מספר כובעים: היא שימשה כדוברת של חברת האחים הורוביץ ומרגרטן וקיבלה החלטות בנוגע לפרסום ושיווק. כמו כן, עסקה בעניינים פנימיים וחיצוניים וכן בנציגי איגודי עובדים. היא הייתה עומדת ליד שולחנה בשעה 8:30 כל בוקר ודאגה לטעום כל מנה של מצות, לאורך כל היום היו מביאים דוגמאות לשולחן שלה.
בעלה חיים בעל חושיו העסקיים החדים הפנה את מאמציו להיבטים הפיננסיים של החברה. בשנת 1918, אמה של רגינה נפטרה בגיל 89. הצלחת המטוס במהלך שנות ה-20 הקלה על ביקוריה של רגינה במולדתה הונגריה כמעט מדי שנה. היא תעודד בני משפחה בהונגריה להגר לארה"ב שם היא תעסיק אותם או תעזור להם להתבסס.
בספטמבר 1923, בערב יום כיפור, בעודו מתלבש ללכת לבית הכנסת לסליחות, נפטר חיים מהתקף לב פתאומי. רק שבועות קודם לכן הוא חזר עם אשתו מטיול שהיה חלום חייו. הם ביקרו בארץ ישראל. הם גם עצרו בהונגריה, שם התברכו על ידי כל קהילה שבה ביקרו. את השבועות הנותרים של הקיץ הוא בילה בבית הקיץ שלהם בהאנטר ניו יורק. שנתיים קודם לכן כשהמשפחה כבר התגוררה בבורו פארק ברוקלין, הקים חיים (איגנץ) ארגון משפחתי מיוחד. הוא האמין שזה יועיל לכל המשפחה להיפגש כדי להתחבר זה לזה ולעבוד על יומן כדי להודיע לבני המשפחה על חדשות אישיות מעניינים. הפגישה הראשונה מתוארת כמי שהתקיימה בראש חודש אייר שם התכנסו למעלה מ-100 מבני משפחת הורוביץ מרגרטן בביתו ושל רגינה. אוכל טעים הוגש לכולם ובוצעה הקמת מגזין מיוחד למשפחת הורוביץ מרגרטן. המהדורה הראשונה (1921) מתארת את המפגש המקורי הזה. בסופו של דבר המגזין התפתח לאתר אינטרנט שרק לבני המשפחה יש גישה אליו.
לאחר מותו של חיים, רגינה נכנסה לתפקיד הגזברית וכאחת המנהלות של החברה. שמונה שנים לאחר פטירתו של בעלה, העסק שכלל כעת את שני בניה של רג'ינה, יעקב ופרדריק, הכניס למעלה ממיליון דולר בשנה. בשנה שלאחר מכן ב-1932 השתמשה החברה ב-45,000 חביות קמח. בשנת 1945 השתלטה העיר על מיקומו של מפעל מצות לצורך פרויקט דיור. זה היה הרעיון של רגינה להעביר את חברת האחים הורוביץ ומרגרטן ללונג איילנד סיטי, שם רכשה מפעל גדול. רגינה גם קנתה נכס באזור הר האנטר בקטסקילס, ניו יורק והקימה את פארק מרגרטן
. שם היה לכל אחד מששת ילדיה – יטה לנדאו, יעקוב, קארי אונטרברגר, פרדריק, אלה וייס וסיידי ווהל – בית קיץ. פיליס לי גומפרטס צ'סקין, נכדה גדולה, מתארת כיצד פארק מרגרטן היה מרופד בעצי מייפל גבוהים, כשהכביש הפנימי משופע בעדינות עד לראש גבעה, משם נשקף נוף ללא הפרעה של ההר הידוע ככיסא הקולונל של בית סבתה. היא נזכרת בטעם היהודי האורתודוקסי האירופי של שבת ענקית עם זמירות וארוחות שבהן השתתפה כל המשפחה המורחבת. אפילו בזמן חופשה בפארק מרגרטן, רג'ינה הייתה מתקשרת למשרד מדי יום כדי לדון במחיר החיטה ולדון בכמה לקנות.
ארצות הברית לא הייתה המדינה היחידה שבה היא הפגינה את החוש העסקי שלה. בביקור בהונגריה שנה לאחר שבעלה נפטר היא נכנסה עם קרובת משפחה לשותפות במכרה פחם באדלני הונגריה. המכרה סיפק מקומות עבודה לבני משפחה מקומיים. מסורות משפחתיות שונות בשאלה האם היא טסה את שלב המסע בין לונדון לפריז במטוס או בצפלין.
במהלך מלחמת העולם השנייה, רג'ינה הורתה לבנה יעקוב להשלים תצהירים מטעם יהודים רבים והוא הצליח להביא מאות ומאות מבני הדת שלו לארצות הברית. חברת האחים הורוביץ ומרגרטן נתנה חסות לתוכנית רדיו מיוחדת. בנאום שנשאה רג'ינה ב-1952, היא הביעה תודה לארצות הברית על "החופש, השגשוג והאושר שיש לנו כאן מה שאפשרו לנו לעזור לאחינו הפחות ברי מזל ולהשתתף בבניית מדינת ישראל".
היא הייתה פילנתרופית פעילה והורתה שכל מי שבא ללקט נדבות בחברת האחים הורוביץ ומרגרטן לעולם לא יעזוב בידיים ריקות. היא סייעה לתמוך במספר בתי כנסת ומוסדות יהודיים. בין מפעליה הפילנתרופיים נכללו בית מדרש, הנקרא בית המדרש הגדול איש הונגריה, ותלמוד תורה שהקימה בשם אוהל תורה. הייתה פעילה בחברת "נשים רחמניות" שסייעה לנשים נזקקות במהלך ההריונות ולאחר הלידה. כמו כן סיפקה רגינה ביגוד חדש ללומדי תלמוד תורה עניים לפסח בחסות חברת מלביש ערומים. כלות עניות קיבלו ממנה סיוע נדיב עבור נדוני החתונה שלהן.
במשך כל השנים היא לא הפסיקה לעבוד. גם כשהגיעה לגיל 95, היא עדיין עמדה ליד שולחנה עד 7:00 מדי ערב במהלך השבועות הספורים שלפני חג הפסח.
מאה שנה לחברה נחגג בשנת 1984, כאשר חברת הורוביץ מרגרטן תוארה כעסק המצות והמזון הכשר היחיד עם בעלות משפחתית מתמשכת המתפרשת על פני חמישה דורות. הגברת מיוריאל גולובנסקי, נכדה של רגינה שימשה כפובליציסטית הלא רשמית של המשפחה והופיעה באותה תקופה בטלוויזיה כדי לדון בסבתה המפוארת ובהיסטוריה של המשפחה. רג'ינה תוארה כמונחה על ידי עקרונות של עבודה קשה, נאמנות משפחתית עזה, אמונות דתיות חזקות ופילנתרופיה.
היום כשאנו רואים את הקופסה הכחולה והצהובה עומדת על מדף החנות ומציגה את הורוביץ מרגרטן מצות המפורסמת, בואו נזכור שמאחורי כל קופסה מסתתרת מורשת יוצאת דופן של אישה יוצאת דופן.
