א.
עד לפני כמה דורות היו רבנים בדרשם בציבור פותחים דרשותיהם ב"רשות". בה ביקשו רשות מן הקב"ה, מן התורה הקדושה, מראשי הצבור, מן תלמידי-החכמים שבמקום ומן שאר הקהל. רב-אורח היה נוטל רשות גם מן המרא דאתרא.
כאשר נדפסו דרשות הרבנים, לא נדפסו בדרך כלל "רשויות" אלה, אך יש כמה ספרים בהם נשתמרו "רשויות", כפי שיבואר להלן.
נטילת רשות לדרשה מנהג עתיק הוא. בספר "כד הקמח" לרבנו בחיי מצויים עשרה פרקים שנקרא עליהם השם "רשות", ומסתבר שהם "רשויות" לדרשות, וכבר ציין דבר זה הרב חיים דוד שעוועל ז"ל במבואא למהדורתו של הספר.
נביא כאן דברי הסיום של אחדות מן הרשויות האלה: "…ויראת החכמים ויראת הצבור הכל בכלל יראת ה' יתב', ומכלל יראת החכמים והצבור שלא לדבר בפניהם אלא ברשות" (מהדורת מוסד הרב קוק עמ' שסא): "…וידוע כי מכלל אימת צבור שלא ידבר אדם בפניהם אלא אם כן יטול רשות מהם (שם, עמ' שסג): "…וכיון שכן במחילת הגדולים והחכמים ובנטילת רשות מהם נפרש פסוק אחד" (עמ' שסה): "…וכיון שכן ברשות הקב"ה וברשות החכמים והקהל נפרש פסוק אחד" (עמ' שסט)[1].
ב.
אצל אחינו הספרדים נשתמר המנהג עד דורנו. כותב הרב שם טוב גאגין ז"ל בספרו "כתר שם טוב" (חלק ששי, לונדון תשי"א, עמ' 294):
המנהג בלונדון ואמ"ד אם אירע שהוזמן על ידי אנשי הועד רב לדרוש דרשה בבית הכנסת, ורב הקהל מצוי שם. מלמדים להדרשן לומר קודם הדרשה "ברשות הרב" והרב עונה לו "בכבוד", ומנהג ירושלים שנהגו לדרוש בד' שבתות השנה, "שבת זכור", "שבת הגדול", שבת כלה"[2], "שבת תשובה" על הדרשן לבקש רשות "מהדין כנופיא רבה" ומהרבנים הנמצאים שם ואח"כ שואל ברשות "ראש הרבנים".
הרב שם טוב גאגין מוסיף: "חיפשתי הרבה בספרן של ראשונים למצוא המקור למנהג נטילת רשות הדרשן מרב הקהל ולא מצאתי, ועתה ה' גילה עיני ומצאתי כי רבינו הרז"ל בעל המאור (במס' עירובין נט, א) כתב שהיו רגילים ליטול רשות מהנשיא כל מי שהוא דורש ברבים, ולברך הנשיא בכל שבת…".
ג.
אמנם אין אנו מוצאים בתלמוד מפורש שהיו נוטלין רשות לדרשה מהנשיא, אך מוצאים כזאת בימי הגאונים. רבי נתן הבבלי, כשהוא מתאר את תמונתו של ראש הגולה, מספר כי בשבת הראשונה "פותח ראש גלות ודורש בענין הפרשה של אותו היום, או יתן רשות לראש ישיבת סורא לפתוח ולדרוש, וראש ישיבת סורא נותן רשות לראש ישיבת פומבדיתא, והם נוהגים כבוד זה לזה…".
בתשובה מלפני שמונה מאות וחמישים שנה, שנמצאה בגניזה של קהיר, מסופר על הזכרת רשות נגיד יהודי מצרים ב"שטרי מקחים וממכרות, ובסעודה שרבים מסובים בה, סעודת אירוסין ונישואין וסעודת מילה וכיוצא בה, וטרם פרוס על שמע השליח המתפלל בעד העם וטרם דרש הנדרש ברבים"[3].
ובכתב מן פסטאט, שנתגלה בגניזה, מסופר על דרשן חשוב שבאו לשמוע אותו שתי הקהילות, הארץ ישראלית והבבלית, בבית הכנסת של הבבלים והדרשן "הגיד מרשות ואמר דברי תורה"[4].
הרי סימוכין כי נוהג נטילת רשות לדרשה קדום עד מאד.
ד.
ב"סיני" הזכרתי כמה ספרים בהם מובאות "רשויות" של רבנים מבני אשכנז מן המאות האחרונות[5].
הרב ר' זאב וולף לנדאו, מצאצאי "נודע ביהודה", שהביא לדפוס "דרושי הצל"ח" (ווארשה תרמ"ד-תרמ"ו), כותב בפתח דבר: "גם הבאתי לדוגמא ולזכר "ברשות" אחד אשר היה רגיל רבינו ז"ל לומר קודם הדרשה, אשר כמה מהם עדיין בכתובים אצלי עם קצת שנוי לשון אצל כל אחד לפי הזמן והמקום". ב"מוריה" (ניסן תשמ"ב) נתפרסמה מכ"י דרשה לשבת הגדול מאת רבי אליעזר קאליר. בעל "אור חדש" על מסכתות פסחים וקידושין ועוד חיבורים, שהיה בן דורו של ר' יחזקאל לנדא. בפתח הדרשה יש רשות ארוכה ומליצית. ר' שלמה סופר מספר בספרו "חוט המשולש החדש" (מהדורת תשכ"ג, עמ' קנ) על זקנו בעל "חתם סופר" כי "קודם הדרשה בשבת הגדול ושבת שובה אמר לפני ארון הקודש רשות אשר יסד", והוא מדפיס רשות אחת לדוגמא. "רשות" שאמר הרב ר' יוסף שמואל סג"ל לנדא, רבה של קמפנא, כאשר דרש בפוזנא, נדפסה בספר "איגרת סופרים" (ווינה – בודפסט תרפ"ט, עמ' 56) לר' שלמה סופר. בשנת תשי"ב נדפס בירושלים "מכתב סופר", דרשות לר' שמעון סופר, רבה של קראקא. בראש הספר באות תולדותיו של רב זה כתובות בידי מהדיר הספר הרב יוסף נפתלי שטרן. בסוף התולדה (שם עמ' פח) נדפסה רשות אשר רבי שמעון סופר היה נוהג לאומרה לפני הדרשה.
בזמן האחרון נזדמנו לי עוד כמה "רשויות":
בספרו "מגלה עמוקות", פרשת בא, מביא ר' נתן נטע שפירא דרשה שבנו שלמה דרש בשנת שפ"ג כאשר היה בן שבע. מצויה שם רשות שאמר: "ברשות א-ל רם ונישא מלך מלכי המלכים, וברשות התורה הקדושה הנתונה באראלים ומלאכים, וברשות חכמים ונבונים השונים ומשיבים דברים הכוחים אשאלה מענה לשון לדרוש בפרשת בא אל פרעה בפסוק מי ומי ההולכים".
בספר "בית שלמה" (ירושלים תרפ"ו, מהדורה שניה ניו יורק תשמ"ב) לרבי שלמה מפינטשוב מצויות "רשויות" לדרשות שדרש בשני לפסח שנת תע"א (דרוש א): שבת שירה שנת תע"ג (דרוש ד) ושבת הגדול שנת ת"פ (דרוש ה).
בספר "אמרי יושר" (אונגוואר תרכ"ד) למהר"ם א"ש מצויות כמה "רשויות לדרשות".
ועיין דברי ר' אריה ליב עפשטיין בספרו "הפרד"ס" (קניגסברג תקי"ט. הקדמה לדרוש הראשון ג, ב – ד, א): "…ובשבת קודש התחלתי לדרוש במצות הנהוגות בו ונטלתי רשות מהרב המגיד מ' המפורסם בחסידות מ' מנחם מענדיל סג"ל זצוק"ל שהיה מגיד שעור ג"כ בבהמ"ד הגדול [דק"ק הורודני] בחדר שהיה בו בה"ב לחייטי' ולהתפלל כוותיקין ביום השבת קודש אחר מנחה, ואני התחלתי להגיד קודם מנחה… ובא הרב המ"מ ג"כ לשמוע השעור שלי, וכמה גדולי הקהילה…".
ה.
נטילת רשות לא נוהגת, כאמור, היום אצלנו האשכנזים, אך מוצא אתה לעתים רב, וביחוד רב או דרשן-אורח, הנוטל רשות לדרשה ולאמירת דברי תורה.
הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל לאחר שהתישב בירושלים התחיל להגיד שעורים בישיבת סלובודקה בבני ברק. מספר הרב משה מרדכי הלוי שולזינגר בספרו "פניני רבנו יחזקאל" (זכרון מאיר תשמ"ד, עמ' יד): מה נהדר היה המראה כל פעם שהיה רבנו זצוק"ל בדרכו להיכל הישיבה להגיד את השיעור, הי' נכנס לחדרו של מרן ראש הישיבה זצוק"ל[6] [כשהיה בארץ] ואומר אליו "ראש ישיבה ברשותם", והראש ישיבה זצוק"ל היה משיב "בבקשתי שיהי' לכם לבריאות".
האדמו"ר מבעלזא פתח משאו בחגיגת הנחת אבן הפינה של בית המדרש הגדול של חסידי בעלזא בירושלים, בדברים אלה "בעזרת השם יתברך, ברשות המקום, ברשות האדמורי"ם, ברשות הרבנים, האורחים החשובים וכל הקהל הקדוש הזה…"
("המחנה החרדי", כ"א סיון תשד"מ)[7].
[1] העירני על דברי רבנו בחיי ידידי דר. יצחק (הנרי) סוסלנד. הוא עומד להוציא מכתב יד את הספר "אור לדרשנים" לר' יעקב צהלון, שנתחבר ברומא לפני שלוש מאות שנה. בפרק ה של אותו ספר מובא, כפי שמסר לי דר. סוסלנד: "בהקדמה יתפלל [הדרשן] לה'. שיעזרהו ויקח רשות מהקב"ה ומתורתו הקדושה ומכל החכמים וגדולי דורו בענוה והכנעה בכל לב ונפש", ראה "סיני", כרך צב, חוב' א-ב, תשרי-חשון תשמ"ג.
[2] השבת הסמוכה לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, הכלה היא התורה העומדת להימסר לחתנה, בני ישראל.
[3] התשובה מובאת במאמרו של ר' אברהם על תעודות מהגניזה בספר היובל של ג'וס קולג' בלונדון, עיין שם עמ' 106. על הזכרת רשות ראש הגולה של בבל וראש ישיבת גאון יעקב של ארץ ישראל בתפילות ועוד, עיין במאמריו של ש. ד. גויטיין "יהדות תימן בין גאונות מצרים לבין ראשות הגולה של בבל", "סיני", תמוז תש"ג, וה"תחדשות של המחלוקת בענין 'הרשות' אחר עליתו של רבנו אברהם בן הרמב"ם", "ספר זכרון לכבוד יצחק יהודה גולציהר ז"ל", חלק ב' ירושלים תשי"ח. ועיין הספרות המצויינית במאמר זה.
[4] מובא במאמרו של גויטיין בספר הזכרון לגולדציהר הנ"ל עמ' 54.
[5] ניסן-אייר תשמ"א, תשרי-חשון תשמ"ג. שם הבאתי גם "רשות" של המהרי"ל.
[6] הכוונה לרב ר' מרדכי זאב שולמן ז"ל.
[7] כאן יחדתי את הדיבור רק על רשות לדרשה, נטילת רשות למצוות ובהזדמנויות אחרות מקצוע גדול הוא במסורת ישראל.
טובי' פרשל, ברוקלין נ. י. אור המזרח לג ע"מ 85-89