אריאל שרון, האלוף של צה"ל שהיה למנהיג באופוזיציה, ביקר באחרונה בארצות-הברית. הוא נפגש עם מדינאים ואנשי-צבא, שוחוז עם מנהיגים יהודיים ונאם באסיפות.
"אריק", כפי שהוא מכונה, הוא אחד החיילים המהוללים ביותר של צה"ל. מעריצים אותו על אומץ לבו, על הידע והנסיון הרב שלו בלחימה, על שיקול דעתו האיסטראטגי ועל עמדותיו העמצאיות – איננו איש ההולך בתלם.
בן ארבעים ושש. קצת שמנמן. בלורית כסופה מעטרת את ראשו. שערו הפך לבן בשנים של חימה וטרגדיות אישיות. אשתו הראשונה היתה קרבן של תאונת דרכים. ילדם הצעיר נהרג כאשר שיחק עם רובה.
אריק שירת בצה"ל במלחמת השחרור. בשנת החמישים אימן ועמד בראשה של יחידה מובחרת שלחמה בטרור הערבי והיא שביצעה את כל פעולות התגמול מעבר לגבולות המדינה. חטיבת הצנהגים אשר בפיקודו מילאה תפקיד חשוב במלחמת סיני של שנת 1956. אחרי ששימש בתפקידים שונים, נתמנה לראש מחלקת ההדרכה אשר ליד המטה הכללי. תחת הנהגתו הועמק והורחב האימון של הצבא.
בימים הקריטיים של מאי – יוני 1967 דרש מן הממשלה לא להסתפק בפעולה מצומצמת נגד המצרים, אלא לפתוח במלחמה כללית. משוכנע היה כי בכוחו של צה"ל להשמיד את הצבא המצרי ולכבוש את חצי האי כולו. הוא משתתף בתכנון המערכה והוא מפקדה של אחת משלוש האוגדות הממגרות את האויב ומנחילות לישראל את נצחונה הגדול. בסוף שנת 1969 נתמנה לאלוף פיקוד הדרום. היה זה בעצם ימי מלחמת ההתשה. שרון מפקד על הגנת חיילין ישראל שעל-יד התעלה נגד ההתקפות המצריות, והוא גם נוקט צעדים לדיכוי הטרור הערבי שברצועת עזה.
בתחילת הקיץ של שנת 1973 הוא פורש מן הצבא כדי להיכנס לזירה הפוליטית. בחירות כלליות עומדות להתקיים בסתיו של אותה שנה ושרון משקיע מאמצים גדולים כדי ליצור גוש פוליטי שיוכל לשמש אלטרנטיבה למפלגה השלטת. הוא מבקר חריף של הממשלה. לדעתו יש צורך במנהיגים בעלי עמדה תקיפה בענייני חוץ ובטחון. מנהיגים אמיצי לב ובעלי גאווה יהודית, המכירים בפוטנציאל הצבאי והמדעי של המדינה ושל העורף היהודי בתפוצות, והמרגישים באחריות כלפי העם כולו באשר הוא שם. לו היתה לנו מנהיגות כזאת, מצהיר שרון, לא היו תולים יהודים בעירק, ולא היו רודפים יהודים בסוריה. ממשלה כזאת גם לא היתה מפחדת לעורר בגלוי את אחינו האמיצים המורדים בשלטון הקומוניסטי ונאבקים עמו על זכותם לעלות לציון. שרון מצליח במשימה שהיתה נראית כמעט בלתי-אפשרית. ביזמתו קם ה"ליכוד", גוש של חמש מפלגות.
הבחירות לא התקיימו במועדן. ביום הכיפורים התקיפו צבאות מצרים וסוריה את מדינת ישראל. שרון נקרא בחזרה לצבא. הוא נלחם בסיני. ביום השלישי של המלחמה הוא מבחין כי ביכולתו לפרוץ את הקווים המצריים ולצלוח את התעלה לגדה המערבית. ברם הממונים עליו דוחים את הצעתו. רק כעבור כמה ימים אושרה תוכניתו. בקרב קשה פילסו להם חייליו פרוזדור לתעלה ובליל החמישה עשר לאוקטובר התחילו לחצות אותה. הצלחת הצליחה משנה לגמרי את המצב הצבאי. חילו של שרון מתחיל בכיתור של הארמיה השלישית של המצרים, ולולא הפסקת-האש שנכפתה על ישראל על-ידי קיסינג'ר וברז'נייב היתה החזית המצרית מתמוטטת. שרון טען לאחר מכן, כי כאשר כבר צלח את התעלה, הישהו הממונים עליו במשך שלושים ושש שעות את המשלוח של התגבורות שהיה זקוק להן. הוא הצהיר, כי אם היו נותנים לו לפעול לפי דעתו והיו שולחים לו בזמן את התגבורות, היתה המערכה מוכרעת לטובת ישראל לפני הפסקת-האש.
בסוף השנה הלכו אזרחי ישראל לקלפי. "ליכוד", בהנהגת מנחם בגין, זכה בשלושים ותשעה מנדטים, לעומת חמישים ואחד שקיבל ה"מערך". "ליכוד" קיבל את המספר הגדול ביותר של קולות החיילים – עובדה שכנראה יש לזקוף אותה במידה רבה על פופולריותו של שרון בצבא.
שרון לקח מקומו בכנסת והיה לאחד הדוברים הראשיים של האופוזיציה. הוא גינה את מדיניות הנסיגה של הממשלה. למצרים מעיקה העובדה, שכוחות ישראליים יושבים ומחזיקים ברצועת קרקע שרחבה 30 קילומטרים וארכה 100 קילומטרים בלבה של מצרים. הצהיר בוויכוח על הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים. "זה קלף המיקוח הגדול והחשוב ביותר שהיה לנו במשך עשרים וחמש השנים האחרונות", אמר. תמורת קלף זה צריכים להשיג הרבה!
נחתמו הסכמי "הפרדת-הכוחות" עם מצרים וסוריה. צבא ישראל נסוג מבלי לקבל תמורה מתאימה. עומדים אנו בפני שלבים חדשים של "שיחות" ו"תיווך" – צפויים ויתורים נוספים. בביקורו בארצות-הברית קרא שרון ליהדות מדינה זו לעזור בעצירת מדיניות הנסיגה.
"לא באתי לכאן להתרים אתכם למען המדינה", אמר. "הממשלה מיטיבה לדעת כיצד לגייס כספים, אם כי לפי דעתי לא תמיד היא מיטיבה לדעת כיצד להוציא אותם. באתי לתבוע מכם מעורבות בענייניה הפוליטיים של המדינה".
"מי ניצח במלחמת יום הכיפורים? המלחמה לא הוכרעה. מבחינה טקטית ניצחנו אנחנו. הדפנו את הסורים והרחבנו את שטח כיבושנו בצפון, כבשנו שטח בגדה המערבית של התעלה – אך מבחינה איסטראטגית הפסדנו את המלחמה. לדאבוננו נתערער אצל רבים הבטחון העצמי – וזה ללא יסוד. שאלו את סאדאת: מי ניצח במלחמה? השיב: ראה את מצב הרוח בישראל ותדע מי המנצח.
מתוך איבוד האמון בעצמנו, הננו מוכנים לסגת. עד מתי ניסוג? על מה עוד נוכל לוותר? בצפון נוכל אולי לוותר על עוד קילומטר או חצי קילומטר. בסיני – כולם מודים שעלינו להחזיק בשארם-א-שייח כדי להבטיח את חופש המעבר במיצרי טירן, ואל רק במיצרי טירן לבד. צריכים אנו לבסיס בשארם-א-שייח כדי להתגונן בפני הסגר ימי בכניסה לים סוף. שדות הנפט באבו רודיס, המספקים יותר ממחצית תצרוכת המדינה – האם נוכל לוותר עליהם? ודווקא בימים אלה כשמחיר הנפט הולך ומאמיר וגדולה הסכנה של הפסקה או צמצום באספקה! שדות הנפט חשובים לנו כל-כך, שהייתי מציע, בתנאים מסויימים, לשלם למצרים בעד הנפט ובלבד שנוסיף להחזיק בבארות.
מטעמי בטחון לבד, מלבד שיקולים נוספים, לא נוכל לוותר על הגדה המערבית. לפני מלחמת ששת הימים היו כל שדות התעופה שלנו. מלבד אחד. בטווח נשק האויב. מאז קיבלו הערבים נשק מתוחכם פי כמה. תאמרו שהגדה תהיה מפורזת – יודעים אנו מן הנסיון עד כמה נוכל לסמוך על הבטחות הערבים לפירוז שטחים. אף אם נאמר שהשטח יהיה מפורז באמת – הרי יכול הוא לשמש בסיס למרצחים. בשנים הראשונות של המדינה נרצחו 1300 אנשים, נשים וטף על-ידי מרצחים שבאו מעבר לגבולות.
אומרים שלוחצים עלינו לסגת. אין לחץ. אנו לוחצים על עצמנו. כאשר הייתי בוואשינגטון אמרו לי הסנטור ג'קסון והסנטור ריביקוף: למה אתם נכנעים לקיסינגר! גם ראשי הצבא האמריקני מכירים היטב את בעיות הבטחון שלנו והם מבינים לחששותינו.
תאמרו: אם אין אנו מוכנים לוותר על הגה המערבית, כיצד נגיע לשלום? אגיד לכם: אוהב אני את השלום, אבל הקיום חביב עלי יותר. כשיש לנו הברירה: שלום שסופו כליה או קיום בלי שלום, בוחר אני בקיום בלי שלום.
באתי לומר ליהודי ארצות-הברית: אל תסתפקו במתן תמיכה כספית לישראל, אלא התערבו בענייניה הפוליטיים של המדינה! יודע אני שהממשלה אינה רוצה שאנשים שאינם חיים במדנה ואינם מתנסים בקשייה, יגידו לה דעות. אפשר שגם האופוזיציה אין דעתה נוחה מכך. אך סבור אני שיש לכם בהחלט הזכות לדרוש שבשעה קשה זו לעמנו תוקם ממשלה של אחדות לאומית. סבור אני שעליכם למחות נגד גירוש מתנחלים מיהודה והשומרון ושעליכם לתבוע מן הממשלה שלמדינתנו יהיו גבולות של בטחון".
הדואר
ט"ז חשון, תשל"ח