משנת 1950 הוא משרת בשירות החוץ של מדינת ישראל. קודם שבא לכאן לכהן כקונסול כללי בניו-יורק, שימש בשתי שליחויות חשובות: משנת 1953 עד 1958 היה קונסול כללי בלונדון ומשנת 1958 עד 1963 היה שגריר ישראל בווארשה.
בעל קומה בינונית, מצח גבוה ועינים שחורות-חודרות, הוא מהיר תנועה ודיבור.
"מבקש אתה לשמוע מפי על חוויותי באנגליה ובפולין? אספר לך דבר המתייחס לשתי המדינות גם יחד", הוא אומר, כשחיוך קל מרחף על שפתיו. "בלונדון הייתי לעיתים עייף עד מאוד מהופעותיי הרבות והתכופות למען המגבית. בפולין ממש התגעגעתי לאפשרות לנאום למען מגבית לטובת ישראל…"
שמו הקודם היה זאבלודובסקי, ומקור השם הוא בוודאי בעיירה ששמה זאבלודובה. כשהיה צעיר קרא על שני בתי-כנסיות עתיקים, בנויים מעץ, שנשתמרו בשתי עיירות בפולין: בוולפה ובזאבלודובה הסמוכה לביאליסטוק. גדול היה חשקו לבקר במקומות האלה. בשנת 1959, כשהיה שגריר בפולין, התפנה לבקר בזאבלודובה. חיו עדיין אנשים בעיירה שזכרו את בית-הכנסת. הם הוליכו את השגריר למקום. מן הבניין לא נשאר דבר, חוץ לקרקע שעליו עמד.
"זהו גורלה של יהדות הגולה", מהרהר הקונסול בקול רם. "יהדות פולין הושמדה. גם העדים הדוממים למאות שנים של חיים יהודיים נחרבו ונהרסו. לא נשאר שום דבר, חוץ לאדמה…"
מר אמיר נולד בווילנה במשפחה ציונית. אביו היה חבר ל"בני משה". בשנות השלושים, לאחר שסיים את גימנסיית "תרבות" המקומית, עלה לארץ. למד בבית-המדרש למורים בירושלים ושימש מורה בגליל. שם היה גם פעיל ב"הגנה".
לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה התגייס, במסגרת תוכניותיה של ה"הגנה", לצבא הבריטי. הוא נמנה עם הקבוצה הקטנה של צנחנים ארצישראליים, שהיו פעילים מאחורי הקווים של הגרמנים ביבשת אירופה.
בראשית שנת 1944 הועבר בסירת-מנוע מדרום-איטליה לאי הקטן ויס, האי היחידי בחוף הדלמטי שהיה באותו זמן בידי הפארטיזנים היוגוסלביים. שם היה ממונה על הקשר האלחוטי שבין האי והמפקדה הבריטית באיטליה.
במאי של אותה שנה, לאחר שחזר לדרום איטליה, הוצנח לסלובניה, לאיזור שהוחזק על ידי פארטיזנים סלובניים. כמה חודשים עשה ביוגוסלביה, כשהוא מתקין תחנות שידור אצל הפארטיזנים, מדריך אותם במקצוע האלחוט ומסדיר את הקשר בין המשלחות הבריטיות שהיו מסופחות לפארטיזנים ומפקדתן בבארי.
באי ויס פגש מר אמיר באנשי "קומנדו" בריטיים, שביניהם היתה קבוצה של חיילים ארצישראלים. אך מצא שם קבוצה של 200 פליטים יהודים. הפליטים הועברו לאחר-מכן לאיטליה.
גם בין הפארטיזנים ביוגוסלביה מצא חיילים ופליטים יהודים.
אמיר אוהב לספר על פגישתו עם אם ובת יהודיות מיוגוסלביה, שמצאו מקלט אצל הפארטיזנים. לאחר שנים הגיעו לארץ-ישראל. הן לא שקטו ולא נחו עד שאיתרו את אמיר, באו לביתו – הן לא מצאו אותו בבית ודיברו עם רעייתו – כדי להודות לו על הופעתו במחנה הפארטיזנים: "היינו מיואשות. לא האמנו בעתיד עד שהוא הופיע אצלנו. הופעתו, הופעת חייל יהודי מארץ-ישראל, עודדה אותנו והפיחה בנו רוח חדשה, רוח של תקווה טובה", אמרו הנשים.
"האם והבת היו בנות משפחה ספרדית", מספר אמיר, "שמן היה מדינה".
עם סיום מלחמת העולם חזר אמיר להוראה. במלחמת השחרור נתמנה בראשונה למושל הצבאי של איזור חיפה. לאחר-מכן היה המושל הצבאי של עכו ושל הגליל המערבי.
בשנת 1963 עד 1965 היה יועץ לעניינים ערביים לראש הממשלה, ומשנת 1965 עד להיכנסו לתפקידו החדש כקונסול כללי בניו-יורק, היה מנהל המחלקה לחינוך ותרבות בגולה של ההסתדרות הציונית.
הדואר
י' מרחשון, תשכ"ט