יש יותר בהיבט היהודי באישיותו של סטפן צווייג. לקראת סוף 1933, מחשש שלא יוכל להישאר באוסטריה כתוצאה מההתפתחויות הפוליטיות במרכז אירופה, כתב צווייג את המכתב הבא לד"ר הוגו ברגמן, שהיה אז מנהל הספרייה הלאומית בירושלים.
"דוקטור יקר,
"נא להתייחס למכתב זה במלוא הסודיות. לא הייתי רוצה שמילה מזה תגיע לאחרים. אני לא יודע אם אצליח, בהתחשב בנסיבות, לשמור על ביתי באוסטריה. אבל אפילו יותר מאשר מחששות מהותיים , מטרידים אותי עניינים אישיים מסוימים, כמו התכתובת הפרטית שלי. בחרתי את המכתבים החשובים ביותר… שהם משמעותיים לתקופתנו: האופטמן, רולנד (כמה מאות מכתבים), וורהרן, איינשטיין… פרויד, מטרלינק , הרצל, רתנאו, ריכרד שטראוס, ג'ויס, גורקי, תומס מאן ואחרים. אני מוכן לשלוח את כל אלה לספרייה בירושלים. התנאי, שאיש לא יאפשר לראות את האוסף עד עשר שנים לאחר מותי. כל אחד הצרור יישאר סגור ואטום, ואני אהיה זכאי לקבל עותק מכל מכתב בכל עת… נראה לי, ללא גאווה מיותרת, שהאוסף כולל התכתבות עם האנשים המעניינים ביותר בתקופתנו ויהיה נכס לספרייה שלך, הספרייה שלנו…"
בתחילת 1934 הגיע האוסף לספרייה הלאומית כאשר נפתחה שנים רבות לאחר מכן, הקופסה הכילה 1383 פריטים: 1359 מכתבים וגלויות ו-24 מברקים.
ב-1936 פרסם הסופר היהודי האנגלי, ג'וזף לפטוויץ', "מה יקרה ליהודים?"
in face of the mounting persecution in Europe, that Jewish organizations, in addition to promoting Jewish immigration to Palestine, seek to settle Jews in other undeveloped and sparsely populated countries which were in need of additional people in order to develop and prosper.
. סטפן צווייג ששהה אז באנגליה כתב הקדמה בספר, שהביע את הסכמתו המלאה לדעותיו של לפטוויץ'. צוויג כתב גם כי הכרחי ל-16 מיליון היהודים להקים גוף מאוחד אחד "שיייצג באופן אוטונומי ואחראי את האינטרסים שלהם בפני העולם".
סטפן צווייג ששהה אז באנגליה כתב הקדמה בספר, שהביע את הסכמתו המלאה לדעותיו של לפטוויץ'. צוויג כתב גם כי הכרחי ל-16 מיליון היהודים להקים גוף מאוחד אחד "שיייצג באופן אוטונומי ואחראי את האינטרסים שלהם בפני העולם".
כתביו של צווייג כוללים כמה המבוססים על מוטיבים תנ"כיים, כמו גם שני סיפורים עם יהודים כדמויות הראשיות ושתי חנויות של תוכן יהודי גלוי. אחד האחרונים הוא Der Begrubene Leuchtern (המנורה הקבורה). פורסם ב-1937, זהו סיפור חיפושיהם של היהודים אחר חנוכיית המקדש שנכבשה כדי לגאול אותה מידי הגויים. המנורה הועברה מירושלים לרומא, משם לקרתגו ומשם לביזנטיון. הקיסר יוסטיניאנוס הורה לשלוח אותה לירושלים כדי לעטר כנסייה שהוקמה על ידי אשתו, תיאודורה. אבל רצונו לא היה. צורף יהודי בשירות הקיסר הפיק עותק של המנורה הקדושה. העותק הזה הוא שנשלח לירושלים שם הוא נהרס בסופו של דבר על ידי הפרסים הפולשים.
המנורה המקורית נמסרה על ידי הצורף היהודי לבנימין מרנפש, יהודי רומא שצפה בצעירותו את המנורה בעיר הולדתו. בנימין הביא את המנורה לארץ ישראל וקבר אותה בה בסתר. במשפטים האחרונים של הסיפור נכתב: "כמו כל תעלומותיו של הקב"ה היא נחה בחושך לאורך הדורות. אף אחד לא יכול לדעת אם ישאר שם לעד, נסתר ואבוד לאנשיה, שעדיין לא יודעים שלום בנדודיהם בארצות הגויים. , או שמא סוף סוף מישהו יחפור את המנורה ביום שבו יבואו היהודים פעם נוספת לשלומם. רק אז יקרינו המנורה שבעת הענפים את אורו העדין במקדש השלום".
אחד מספריו האחרונים של סטפן צווייג, האוטוביוגרפיה שלו, "העולם של אתמול", כולל כמה עמודים שבהם הוא דן במצוקת יהדות גרמניה ובגורלם העצוב של הפליטים, שרבים מהם פגש בלונדון.
"לעולם לא אשכח את המראה שראיתי פעם בלשכת נסיעות בלונדון", כותב צוויג. המקום היה מלא בפליטים, כמעט כולם יהודים, כולם מחכים ללכת לכל מקום – רק לארץ אחרת, לכל מקום, אל הקרח הארקטי או החולות הצורבים של סהרה, רק משם, רק לאחר שפג תוקפם של אשרות המעבר שלהם., הם היו צריכים להמשיך עם אישה וילד לכוכבים חדשים, לעולם עם שפה חדשה, לאנשים שהם הכירו עכשיו ושלא רצו לקבל אותם."
סטפן צווייג כותב שהטרגדיה של היהודים המודרניים הנרדפים היתה גדולה בהרבה מזו של אבותיהם המעונים. "אבותיהם ואבותיהם מימי הביניים ידעו לפחות בשביל מה הם סבלו – בגלל אמונתם למען החוק שלהם", כותב צוויג. "הושלכו על המדורה, הם לחצו את הכתוב הקדוש להם על חזהם, ובגלל האש הפנימית שלהם הם היו פחות רגישים ללהבות הרצחניות. מונעים מארץ לארץ, עדיין נשאר להם בית אחרון, שלהם. הבית הוא אלוקים, ששום כוח ארצי, שום קיסר, שום מלך, שום אינקוויזיציה לא יכלו לגרש אותם."
אולם היהודי המודרני, שחי במנותק ממצוות אמונתו ושאף להשתלב, עם האנשים שבקרבם חי, לא ידע על מה הוא נרדף! **** סטפן צווייג ואשתו זכו להלוויה ממלכתית על ידי ממשלת ברזיל. מצבותיהם בבית הקברות בפטרופוליס הוכנו בוודאי על ידי חברי קהילת יהודי ברזיל. חקוקים עליהם שמותיהם של צווייג ואשתו, הן בלטינית והן באותיות עבריות, וכן תאריכי פטירתם המקובלים והעבריים.
(מסקנה בשבוע הבא)
גואיש פרס, יום שישי, 9 ביולי 1999
המשך משבוע שעבר
את הפתיחה החגיגית של התערוכה בירושלים ניהלה פרופ' ד"ר שרה יפת, מנהלת הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית. בפנייתה היא הדגישה את הקשר המיוחד של צוויג עם הספרייה. במכתבו לד"ר הוגו ברגמן, שהציע לתרום את התכתובת שלו, כינה אותה צווייג כ"הספרייה שלנו".
לאחר נאומה של ד"ר יפת נשאו דברים של פרופ' מנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה העברית, ה.ע. וולפגנג פול, שגריר אוסטריה בישראל – שדיבר בעברית ובאנגלית, ד"ר ג'וזף דצ'אנט, לשעבר ראש עיריית זלצבורג, שסיפר לקהל כי עוד בשנת 1992 ארגנה עיריית זלצבורג קונגרס בינלאומי של צוויג וכן צוויג גדול. תַעֲרוּכָה; פרופסור יעקב הסינג, ראש החוג לשפה וספרות גרמנית באוניברסיטה העברית ואהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים.
תודה הובעה לשגרירות אוסטריה בישראל, לעיריית זלצבורג, לאוסטריאן איירליינס ולמר מיכאל שטראוס, איש עסקים ישראלי בולט שנתן חסות לתערוכה. בתערוכה מוצגות עבודות מודפסות של צווייג וכן הערות וכתבים נוספים בידו. האחרונים כוללים את הטקסט של הנאום שנשא בהלווייתו של זיגמונד פרויד בלונדון בספטמבר 1939. יש גם שפע של תצלומים המציגים את הוריו של צווייג, אחיו הבכור אלפרד; פרידריקה, אשתו הראשונה; אשתו השנייה לוטה; צוויג בעבודה ובפנאי, בנסיעות למדינות שונות ובחברת אישים שונים; הבית בו נולד והמקומות בהם התגורר כולל הווילה המרווחת שלו בזלצבורג. יש גלריית תמונות של סופרים מפורסמים, חברים ועמיתים של צוויג.
מעניינים רבים מספר מסמכים וניירות אישיים. יש, בין היתר, את תעודת הלידה שלו, שהונפקה על ידי הקהילה היהודית של וינה, תעודת דו"ח של בית הספר היסודי בוינה בו למד, האקס ליבריס שלו, שצויר על ידי האמן היהודי אפרים מוזס ליליאן, שהיה חברו של צוויג, המחאה בנקאית מתקופת זלצבורג, כרטיס כניסה לביבליוטק הלאומי בפריז, שם ערך מחקר, רישום נישואיו ללוטה אלטמן בבאט, אנגליה, בספטמבר 1939, והעתק של כמה דפים מהדרכון הבריטי של צוויג.
יש גם רשימות שחקנים של הבכורה של הדרמה Das Haus am Meer ("הבית בים") של צוויג בבורגתיאטר של וינה באוקטובר 1912, ושל מחזהו הפציפיסטי ירמיאס (ירמיה) בתיאטרון Stadttheater של ציריך בפברואר 1918.
פריטים המשקפים את רדיפתו של צווייג על ידי הנאצים כוללים את פקודתו של ראש המשטרה של לייפציג בספטמבר 1936, המתייחסת להחרמת עותקים מיצירותיו של צווייג ותמונה של צווייג בדר שטורמר (23 באוגוסט 1940) המתארת אותו כמי ש "תרמו לייהוד והשחיתות של האמנות הגרמנית". בין המוצגים בחלק האחרון של התערוכה, יש תמונה שצולמה מהלוויה שלו ושל אשתו בפטרופוליס, וכן עותק של דברי החופשה שלו בכתב ידו ערב התאבדותו, כפי שהועתקו בכתב יד. עיתון ברזילאי.
***
אין זו התערוכה הראשונה של סטפן צווייג המתקיימת בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית. לקראת סוף 1981, לרגל מאה שנה להולדתו של צווייג, ארגנה הספרייה תערוכה על המחבר.
בהקדמה לקטלוג התערוכה אנו מתבשרים על ידידותו של צווייג עם אברהם שוודרון ז"ל, ועל תרומתו של צווייג על התכתבויותיו לספרייה.
אברהם שודרון היה אחיינו של רבי שלום מרדכי שוודרון מהגדולים של רבני גליציה, המכונה בעולם התורה המהרש"ם. שוודרון, שלמד פילוסופיה וכימיה באוניברסיטת וינה, היה מאז נעוריו אספן נלהב של חתימות ודיוקנאות של אישים יהודיים.
צוויג אסף חתימות של סופרים, מלחינים ואמנים מפורסמים. השניים הפכו לחברים טובים, החליפו ספרים ודעות על מצב היהודים. במהלך מלחמת העולם הראשונה כתב צווייג לשוודרון: "בשבילי התהילה והגדולה של העם היהודי היא להפוך לעם היחיד שיש לו בית רוחני, ירושלים נצחית… במקום לשאוף לפלסטין האמיתית".
ו לא הייתה דעתו של שוודרון, שהיה ציוני נלהב. הוא התיישב בפלסטין ובשנת 1927 הציג את האוסף שלו- שהורכב אז מ -3000 חתימות ו -2000 דיוקנאות- לספריה הלאומית והאוניברסיטה היהודית. שוודרון ששינה את שמו לשרון, שימש כאוצר מחלקת החתימות והדיוקנאות של הספרייה עד מותו ב-1957. בשנת 1933, סטפן צווייג החליט, כפי שסופר במאמרנו האחרון, לתרום את התכתבויותיו לספרייה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית. התערוכה משנת 1981 חולקה למספר חלקים: "סטפן צווייג בעברית" ו"צוויג ביידיש", הציג תרגומים לעברית ויידיש, בהתאמה של יצירותיו של צווייג. קטעים אחרים הראו יצירות של זוויג עם מוטיבים יהודיים או מקראיים, כתבים של זוויג על פגישותיו עם הרצל, והספד על זוויג שהופיעו בעיתונים יהודיים וכתבי עת בפלסטין. בין התצלומים בחלק "סוף הדרך" הוצגה תמונה של קברו של סטפן ולוטה צווייג בפטרופוליס, ברזיל.
חלק אחד הציג 18 פריטים מארכיון צוויג של הספרייה. הם כללו מכתבים לצוויג מאת אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, וולטר רתנאו, ארתור שניצלר, ישראל זנגוויל ואחרים. את התערוכה 1981 ארגן ראובן קלינגסברג ז"ל מהמחלקה לכתבי יד וארכיון הספרייה בסיוע צוות המחלקה. הם גם ערכו את קטלוג התערוכה. "עד כה כמעט דבר לא היה ידוע לציבור על יחסו החם והאוהד של סטפן צוויג לספרייה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית", נכתב בקטלוג מ-1981. "אקספוזיציה זו שפכה אור על היבט מיוחד זה בביוגרפיה של סטפן צווייג ומסבירה את קיומו של אוסף צווייג בירושלים".
במהלך השנים, אוסף צוויג המקורי בירושלים גדל במידה ניכרת הודות לתרומות ממקורות שונים. מספר הפריטים באוסף הוא כעת כפול מזה שניתנו על ידי צווייג לספרייה.
