הספרייה הממלכתית הרוסית במוסקבה – שנקראה עד לאחרונה הספרייה הלאומית ו.א. לנין של ברית המועצות – קיימה ביוני האחרון תערוכה של ספרים עבריים.
את התערוכה יזם ועיצב לב. מ' דגוביץ', שתוארו הרשמי הוא "מומחה ראשי לספרות עברית במרכז המזרחי של ספריית המדינה הרוסית", ואורגנה על ידי הספרייה בשיתוף אגף התרבות של שגרירות ישראל במוסקבה (השגרירות שילמה עבור ההגנה של הספרים והדפסת הקטלוג וההודעות).
דגוביץ', שהיה בספרייה משנת 1978, נולד בקובנה בשנת 1919 וסיים את בית הספר התיכון העברי (גימנסיה עברית) בעיר הולדתו. במהלך מלחמת העולם השנייה שירת בצבא האדום "מסטאלינגרד עד ברלין". בשנים 1945-1947 עבד בברלין כמתרגם רוסית-גרמנית עבור הצבא.
בתערוכה הוצגו 10 כתבי יד, 12 אינקונבולות (ספרים שנדפסו לפני 1500) ועוד 170 ספרים מאוצרות העברית של הספרייה. כתבי היד כללו טקסט תורני מהמאה ה-15 עם סימני ההדגשה, מספר חיבורים ליטורגיים ו ספר ההיגיון מאת ר' משה חיים לוצאטו. זה בדיוק אותו ספר כנראה, לספר ההגיון של לוצאטו, שכבר הופיע בדפוס.
ספר העיקרים של יוסף אלבו (שונצינו, 1485). פירושו של רבי אברהם אבן עזרא לתורה, נאפולי, 1488), טורים (שונצינו, 1490) וספר השורשים של דוד קמחי (נאפולי, 1491) היו חלק מהאינקונבולה שהוצגה.
שאר הספרים, שנדפסו בארצות שונות ובתקופות שונות, המייצגים את כל תחומי הידע והלימוד היהודיים: תנ"ך, פירושים לתנ"ך, מסכתות תלמוד, מדרשים, ספרות רבנית, קבלית וחסידית, ליטורגיה (כולל סידור מיניאטורי, 5X3 ס"מ, נדפס באמסטרדם (בשנת 1699) ועוד. היו גם ספרי תפילה קראים, יצירות עבריות עם תרגומים בלדינו, יהודית-גרמנית, יהודית-פרסית וערבית יהודית וכן פרסומים קהילתיים, כגון "דוח כספי של צדקה גדולה מווילנה (וינה, תרס"ב) ותכניות ועידת הרבנים של ורשה" (ורשה, תרס"ח).
ראשיתה של הספרייה הממלכתית הרוסית חזרה לשנת 1862, כאשר בארמון מפואר ליד הקרמלין, נפתחה הספרייה הציבורית הראשונה של מוסקבה. בסיס הספרייה היווה את האוסף העשיר של ספרים וכתבי יד שהציגו יורשי הרוזן רומיאנצב מהמדינה. במהלך 55 השנים הבאות נתרמו יותר מ-50 אוספים פרטיים לספרייה, ששימשה את גדולי הסופרים הרוסים: טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב ואחרים.
לאחר המהפכה הרוסית, כאשר הפכה מוסקבה לבירת ברית המועצות, ספריית רומינאצב הפכה למוסד העיקרי מסוגו במדינה. לנין, שהשתמש בספרייה בימיו המהפכניים, והמשיך להשתמש בה לאחר שעלה לשלטון, גילה עניין אישי בצמיחתה ובהתפתחותה. בספרייה שולבו אוספי ספרים מולאמים.
בשנת 1921 החלה הספרייה לקבל ספרים מחו"ל. לאחר מותו של לנין שונה שמה של הספרייה עבורו והוכרזה הספרייה הלאומית של ברית המועצות. מאז שנות ה-30 הוגדלו מאוד מתקני הספרייה באמצעות הקמת מבנים נוספים.
חדרי הקריאה הגדולים והיפים שלה מכילים יותר מ-2,300 איש. הספרייה, שמרוהטת בציוד המתקדם ביותר מבחינה טכנית, מחזיקה ברשותם של יותר מ-40 מיליון ספרים ופרסומים בכ-250 שפות. מספר הספרים העבריים המודפסים של הספרייה קטן מאוד באופן יחסי – 40,000 יצירות עבריות רשומות בקטלוג, לדברי דגוביץ'.
עם זאת, אלה כוללים מספר לא מבוטל של כרכים נדירים ובעלי ערך רב. יתרה מכך, הספרייה מצויה גם ברשותם של כתבי יד עבריים יקרים, שרבים מהם אינם נמצאים בשום מקום אחר. נראה כי הספרים וכתבי היד העבריים של הספרייה הגיעו, בעיקר משני אוספים פרטיים משובחים, אשר הולאמו על ידי הקומוניסטים: האוסף המופלא של הרב הברון דוד גונצבורג, והספריות החשובות של האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל רבי שלום דובר שניאורסון זצ"ל. זצ"ל ושל בנו ויורשו הרב יוסף יצחק זצ"ל.
(המשך בשבוע הבא)
גו'איש פרס, יום שישי, 11 בנובמבר 1994, עמ'. 70
(המשך משבוע שעבר)
הברון דוד גינצבורג, היה נצר לגינצבורגים הרוסים העשירים, שהיו פילנתרופים ומנהיגים קהילתיים. הוא למד ברוסיה, גרמניה וצרפת. חוקר רב-תכליתי, התעניין במיוחד במדעי היהדות והמזרח ותרם תרומות בולטות בתחומים אלה. הוא אסף אוסף יקר של ספרים וכתבי יד עבריים.
ב-1908 הקים בסנט פטרבורג את האקדמיה למדעי היהדות, בראשה עמד עד מותו ב-1910. לאחר המהפכה הרוסית האוסף שלו הולאם ובסופו של דבר שולב במה שעתיד להפוך הספרייה הלאומית ו.א.לנין של ברית המועצות.
האדמו"ר מליובאוויטש, הגאון רבי שלום דוב בער שניאורסון זצ"ל ובנו ויורשו הגאון רבי יוסף יצחק זצ"ל היו אספני ספרים נלהבים. הרב שלום דובר לוין, מנהל ספריית ליובאוויטש בניו יורק, מציין בספרו העברי על ספריית ליובאוויטש (ספריית ליובאוויטש, ניו יורק תשנ"ג) כי רבים ממכתביו הקיימים של הרבי, רבי שלום דובר, התייחסו לרכישת ספרים. והוא מצטט מהם בהרחבה. ר' שלום דובר שקל לקנות את אוסף אברהם מרצבכר המפורסם כשהוצע למכירה. הרבי אכן צבר ספרייה גדולה ויקרה מאוד.
בסתיו תרפ"ה, כאשר הצבא הגרמני התקדם לרוסיה הלבנה, עזבו האדמו"ר, רבי שלום דובר ומשפחתו את ליובאוויטש לרוסטוב שבדרום רוסיה. הרבי לקח את כתבי היד שלו ואת הספרים החיוניים ביותר. שארית ספרייתו וספרי בנו, רבי יוסף יצחק – ארוזים ב-35 ארגזים, שמילאו עגלה שלמה – נשלחו למחסן במוסקבה.
לפי ספרו של ר' שלום דובר לוין, המחסן, שהיה בבעלות יהודי, הולאם לאחר המהפכה. בשנת תרפ"א קיבל האדמו"ר רבי יוסף יצחק, שירש את אביו לאחר פטירתו של האחרון ב-1920, אישור לשלוף את הספרים ממחסן מוסקבה, אך לא יכול היה לעשות זאת משום שבאותה עת לא היה לו מקום עבורם (מחצית ממעונו של הרבי ברוסטובה נלקחה על ידי השלטונות שטענו כי הוא גדול מדי עבורו; הוא גם לא הורשה לשכור מתקנים נוספים), כאשר מספר שנים לאחר מכן ביקש שוב להחזיר את הספר – שבינתיים הועבר לספריית רומנצייב (ששמה שונה מאוחר יותר לספריית לנין) – בקשתו נדחתה.
הרבי מעולם לא ויתר על התקווה לקבל בחזרה את ספריו. גם לאחר שעזב את ברית המועצות הוא עשה מאמצים להחזיר אותם. לאחר פטירתו של הרבי, המשיך חתנו ויורשו האדמו"ר זצ"ל רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל במאמצים להחזיר את החזקה בספרים.
לפני כחודשיים ביקרנו אשתי, בננו הצעיר הרב חגי פרשל, המכהן כראש ישיבת אוהלי יעקב במוסקבה ואני בספרייה הממלכתית הרוסית במוסקבה (לשעבר הספרייה הלאומית ו.א. לנין במוסקבה ולפני זה, הספרייה הלאומית של ברית המועצות).
ביקשנו מסגנית המנהלת רשות לראות את אוסף גונצבורג. היא התקשרה מיד למרכז המזרחי וכעבור כמה דקות הגיעו מנהלת המרכז וסייעת להביא אותנו. "הספרים שלנו מאוחסנים בחנות מיוחדת, נספח בן 19 קומות. ספרי גינצבורג נמצאים בקומה ה-11", אמרה לנו מנהלת המרכז המזרחי כשהובילה אותנו למעלית. כעבור זמן קצר מצאנו את עצמנו במחסן ענק, בין שורות ארוכות של מדפים, שעליהם היו מסודרים ספריו העבריים של הברון דוד גונצבורג.
בכל כרך הודבק לוחית ספרים המזהה את הבעלים. מוצג בסמל משפחת גינצבורג מוקף ב-Misifrei M.G.D Guenzburg ex libris . "מתוך ספרי מר (מר) גונצבורג דוד" והפסוק "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ז), . נראה שדוד גונצבורג בחר בפסוק זה ללוח הספרים שלו כדי לבטא ולהפגין את אהבתו הגדולה לספריו. גינצבורג נתן מספר לכל אחד מספריו.
לפי המספרים האלה הכרכים מסודרים על המדפים שלפנינו. עם זאת, המספרים לא תמיד היו עוקבים. לעתים קרובות כרך אחד היה מיד אחריו עם מספר גבוה בהרבה. היה ברור שחסרים ספרים רבים. שאלתי על כך את מנהלת המרכז המזרחי. היא סיפרה לי שהספרים ה"חסרים" אינם בעברית, אלא בשפות אחרות והם הונחו במחלקות שלהם.
(המשך בשבוע הבא)
גו'איש פרס, יום שישי, 18 בנובמבר 1994 עמ'. 30
(המשך משבוע שעבר)
במאמר האחרון שלי כתבתי על ביקורנו בערימות של ספריית המדינה הרוסית במוסקבה. אני ארשה לעצמי סטייה קלה. בשבוע שעבר פגשתי במנהטן את הביבליוגרף הרוסי-יהודי שמעון מרדכי יאקרסון, שחיבר ספרים על האיקונבולה העברית שנשמרה בספריות של סנט פטרבורג ומוסקבה. הוא אמר לי שהאקס-libris של הברון דוד גחנצורג – המתואר במאמר האחרון שלי – מוחזר בשני ספרים על לוחות ספרים רוסים, שהופיעו בסנט פטרבורג ב-1902 ובמוסקווה ב-1905, בהתאמה.
זה של גונצבורג הוא כנראה האקס ליבריס היחיד של אוסף עברי המוזכר בספרים אלה. במאמר האחרון שלי הסברתי את ראשי התיבות העבריים המוסברים Mem Gimmel Dalet, המופיעים בספרו של Guenzurg בתור, כמייצגים Mar Guenzburg David, כלומר (מספריו של) מר Guenzburg, David. שמעתי את הפירוש הזה משני אנשים מהספרייה הממלכתית הרוסית, שמכירים את אוסף גינצרג, והנחתי שהם שאבו אותו ממסמך כלשהו הקשור לספרים.
כשדיברתי עם איקרסון סיפרתי לו על הספקות שלי לגבי ההסבר הזה. הוא שיתף את דעתי והציע פרשנות אחרת: משפט גינצבורג דוד, כלומר (מספרי) משפחת גונצבורג דוד. "דוד גינצבורג לא התחיל את האוסף. הוא הוקם על ידי סבו והורחב על ידי אביו ודודו. לכן, אכן, ראוי היה לקרוא לזה אוסף משפחתו של דוד גינצבורג", אמר איקרסון.
הוא סיפר לי שראה בספרייה הממלכתית הרוסית 20 אינקונבולות עבריות הנושאות את ה-Guenzburg ex libris והוסיף שלפי האנציקלופדיה היהודית הישנה (ערך: Incunabula) אוסף גונצבורג היה ברשותם של 25 ספרים כאלה. אני מקווה לכתוב בהזדמנות אחרת על אישיותו המעניינת של ש.מ. איקרסון, המאהב האוטודידקט והתלמיד של הספר העברי, שלמד את האלף בית בגיל 16.
לאחרונה פגשתי גם את סמואל גולדנברג, שהועסק במשך 14 שנים – מ-1980 ועד סוף נובמבר 1993 – במחלקה לעברית של ספריית המדינה הרוסית. יליד צ'ורטקוב שבגליציה המזרחית, שירת במלחמת העולם השנייה בצבא האדום. הוא היה חייל באוגדה ששחררה את עיר הולדתו. בצעירותו למד תנ"ך ותלמוד עם פירושים. לאחר המלחמה סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת לבוב. מאוחר יותר השתתף, במשך חמש שנים, בקורסים בערבית באוניברסיטת מוסקבה. במהלך שירותו בספריית המדינה הרוסית, הוא עסק רבות באוסף גינצבורג.
לדבריו, הספרים העבריים של אוסף גינצבורג – למעט האינקונבולה שהוחזקו במקום נפרד – וכן של כמה אוספים אחרים, בעיקר ספרי קודש, היו במשך עשרות שנים נגישים לציבור. הם אספו אבק במחסנים. רק בשנת 1980 ניתן האישור להכין ספרים אלה לשימוש הקוראים.
הוא כתב ספר שבו הוא מספר את סיפורם של שלושה דורות של משפחת גינצבורג, עוקב אחר צמיחת ספרייתם, מדבר על סוגי הספרים השונים המיוצגים באוסף ומציע תיאורים של הכרכים החשובים, היקרים והמעניינים ביותר. גולדנברג שמתגורר כעת בברוקלין מחפש קרן או מוסד שיוכלו לסייע בפרסום ספרו.
כעת, נחזור לביקורנו בספריית המדינה הרוסית. כאשר ביקשנו רשות לסגן המנהל לראות את אוסף גינצבורג, לא הזכרנו את העניין שלנו לראות גם את "אוסף שניאורסון" (דהיינו ספרי האדמו"רים מליובאוויטש). ידענו שהליובאוויטש עושים מאמצים מאומצים להחזיר את הספרים הללו וחששנו שכל בקשה לראות אותם עלולה להביא לסירוב להכניס אותנו לערימות.
אולם כעת לאחר שכבר התקבלנו לערימות ועייננו בספריו של הברון גינצבורג, שאל בני את מנהל המרכז המזרחי על "אוסף שניאורסון."
זה בקומה הזאת. לא רחוק מהמקום שבו אנחנו נמצאים היא ענתה והובילה אותנו לשורת מדפים בצד הנגדי של המחסן.
הוצאתי מספר ספרים, עיינתי בכותרותיהם וחיפשתי חתימה, חותמת או לוחית ספרים של אחד האדמו"רים מליובאוויטש. הבמאית התבוננה בי בשתיקה במשך כמה דקות, ואז היא הסירה כרך גדול (זה היה עותק של טומאת ישרים?? שנדפס בוונציה ב-1622) והראתה לי על הכריכה הפנימית אקס ליבריס בעברית, ואמרה: "זה מה שאתה מחפש."
בלוח הספרים נכתב: "ב"ה אוצרות ספרי קודש שאסף יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש….." הודיתי לבמאית ושאלתי אותה אם היא תיתן לנו עותק של לוח הספרים. היא הורתה לעוזרת שלה להכין אחד והציגה לנו אותו.
(המשך בשבוע הבא)
גו'איש פרס, יום שישי, 25 בנובמבר 1994 עמ' 24
כשביקרנו לראשונה בספריית המדינה הרוסית, לא היה שם לב מ' דגוביץ', המומחה לספרות עברית.
פגשנו אותו בביקורנו הבא. הוא סיפר לנו על עבודתו ועל תערוכת הספרים העבריים שתכנן וארגן. לדבריו, רשימה של הספרים העבריים בספרייה הממלכתית הרוסית הועברה לספרייה הלאומית בירושלים, לאפשר לספרנית לקבוע אם בספרייה הממלכתית הרוסית יש ספרים עבריים, שלא נמצאו במקומות אחרים. הספרייה הממלכתית הרוסית הייתה גם בתהליך של מיקרופילם שיטתי של כתבי יד של אוסף גינצבורג ושליחת עותקים למכון ירושלים לצילום כתבי יד עבריים.
דיברנו גם על "אוסף שניאורסון".
"רוב ספרי ליובאוויטש אינם נושאים כל אקס ליבריס או סימני בעלות אחרים", אמר דגוביץ'. "ביקשתי מהספרן מליובאוויטש הרב לוין שיספק לי כמה סימנים בולטים, כמו צבע הכריכה, אותיות מודפסות על הכריכות וכדומה, שבאמצעותם אוכל לזהות את הכרכים של ליובאוויטש. על סמך המידע שהייתי שסיפק הרב לוין, הצלחתי לזהות כ-2000 ספרי ליובאוויטש".
עם זאת, ליובאוויטש לא מרוצה", המשיך דגוביץ'.
"הרב לוין טוען שחייבים להיות עוד הרבה ספרים של ליובאוויטש בספריה. מהן הטענות של ליובאוויטש? זמן קצר לאחר שובי לניו יורק, יצרתי קשר עם הרב שלום דובר לוין, ספרן ספריית ליובאוויטש, שהשתתף במשא ומתן עם השלטונות הסובייטיים ועם ראשי ספריית לנין להחזרת הספרים. על משא ומתן זה הוא כותב בקצרה בספרו על ספריית ליובאוויטש. בשיחתנו הוא עדכן אותי במצב. בשנות ה-80 עשו בני הזוג ליובאוויטש מאמצים רבים להחזיר את ספריהם. הם נעזרו במאמציהם על ידי ארמנד האמר המנוח ומשרדו במוסקבה וכן על ידי ג'יי וינטרוב, מפיק הוליוודי שהכיר מקרוב את מנהיגי ברית המועצות.
השלטונות הסובייטיים השיבו שהם אינם יודעים דבר על "ליובאוויטש" או "אוסף שניאורסון". גם לאחר שנמסר להם עותק של רשימת הספרים ששלח האדמו"ר רבי שלום דובער זצ"ל בשנת תרע"ה מליובאוויטש למוסקבה, טענו כי אין ביכולתם לאתר את הספרים.
מר האמר ז"ל הציע אז לשלטונות הסובייטים להזמין צוות של מומחי חב"ד שיסייעו בחיפוש אחר האוסף. בינתיים ניסה ר' שלום דובבר לוין, בכוחות עצמו, לברר אם ספרי ליובאוויטש עדיין נמצאים בספריית לנין שכן היו שמועות חוזרות ונשנות בעבר כי הם הוצאו משם. הוא בחר את שמותיהם של 20 ספרים נדירים מרשימתו של האדמו"ר רבי שלום דובבר זצ"ל, מסר אותם לחבר שעזב למוסקבה, וביקש ממנו לברר אם הספרים נמצאים בספריית לנין.
החבר הודיע לו כי 12 מתוך 20 הספרים רשומים בקטלוג הספרייה. בשנת 1988 הוזמנו למוסקבה הרב שלום דובר לוין, ד"ר ניסן מינדל והרב שלמה קונין כדי לסייע בחיפוש הספרים. זמן לא רב לאחר הגעתם נאמר להם שלא יורשו לבדוק את הערימות, אלא יצטרכו להסתפק בבדיקת הקטלוג של הספרייה.
ר.ש.ד. לוין מסר את רשימת 12 הספרים שעל קיומם בספרייה למד מחברו, לאחד ממנהלי הספרייה.
מסקנה בשבוע הבא
גו'איש פרס, יום שישי, 2 בדצמבר 1994 סיכום
צוות ליובאוויטש נפגש עם דגוביץ' שהודה כי 12 הספרים – את רשימתם של הרב ש.ד. לוין מסר למנהלי הספרייה – נמצאים בספרייה, אך הוא הוסיף כי ספרים אלו שייכים לאוסף פוליאקוב. הוא הסביר שהוא לא יודע דבר על מקור האוסף הזה, שהכיל יותר מ-7,400 ספרים.
לאחר מכן הביע ר' לוין את דעתו כי אוסף זה מורכב למעשה מספרי האדמו"רים מליובאוויטש וכי שמו של פוליאקוב (משפחת בנקאים ובוני מסילות ברזל רוסים-יהודים) הוצמד אליו בטעות. כשהובאו 12 הספרים מהערימות, גילה ר' לוין שארבעה מהם נושאים על עמודי השער הערות של האדמו"ר רבי יוסף יצחק זצ"ל זצ"ל בכתב ידו.
"עכשיו היינו בטוחים שמה שנקרא אוסף פוליאקוב הם ספרי האדמו"רים שלנו", אמר לי הרב שלום ד' לוין.
המשלחת פנתה לאלתר לרשויות בבקשה להחזרת הספרים. הם קיבלו הבטחות וחזרו לארה"ב עם תקוות גדולות. ההבטחות לא קוימו. לקראת סוף שנת 1990 ביקר שוב ר' שלום ד' לוין ברוסיה. שוב ניתנו לו הבטחות מהשלטונות, אך ראשי הספרייה סירבו להיפרד מהספרים, והצהירו כי תחילה עליהם לוודא שהספרים הם אכן הספרים של האדמו"רים מליובאוויטש.
באותה תקופה ביקש דגוביץ' מר' לוין כמה סימנים בולטים שבהם יוכל לזהות את ספרי שניאורסון.
"תיארתי כמה סימנים. נתתי למר דגוביץ גם עותק של רשימת ספריו של האדמו"ר זצ"ל ורבי שלום דוב"ר זצ"ל," אמר לי הרב לוין.
כאשר אמר לו דגוביץ כי על סמך המידע שלו הוא יכול לזהות רק כ-2000 ספרים, השיב ר' לוין שאם היה מחפש את הספרים לפי הרשימה שקיבל, בוודאי היה מוצא עוד כרכים הנושאים סימנים המאמתים, שהם שייכים לאוסף שניאורסון.
דגוביץ' טען מנגד כי הוא הורה על ידי ראשי הספרייה לחפש רק בעזרת סימני זיהוי ולא להשתמש ברשימת הספרים. ר' לוין הסביר לדגוביץ' ולאנשי צוות הספרייה נוספים מדוע הוא משוכנע שספרי "פוליאקוב" שייכים לאוסף שניאורסון.
בביקורו הראשון ברוסיה, הוא וחבריו בחנו את הקטלוג של הספרייה וגילו שהוא מפרט כמעט את כל ספרי ליובאוויטש. יתר על כן, במשך עשרות שנים, ספרי אוסף פוליאקוב נשמרו יחד כישות נפרדת. העובדה שאוסף נפרד זה כלל למעלה מ-2000 ספרים אשר ללא ספק היו שייכים לאדמו"רים מליובאוויטש, הייתה בוודאי הוכחה לכך שכל הכרכים שייכים ליובאוויטש והכותרת "אוסף פוליאקוב" היה כינוי מוטעה.
לאחר המהפך הפוליטי ברוסיה בקיץ 1991, הגישו השלטונות את בקשתם של בני ליובאוויטש לבית המשפט לבוררות במוסקבה, שהחליט כי יש להחזיר את הספרים. גם הממשלה הוציאה צו להחזרתם. אבל כל זה לא הועיל. הספרים נשארו במוסקבה.
"אנו ממשיכים במאמצינו להחזרת ספרינו. אנו בטוחים שיום אחד – ובאותו יום לא אהיה רחוק – ישתכנעו ראשי הספרייה שאלפים רבים של ספרים עבריים שברשותם הם שלנו. הם ישיבו לנו אותם", אמר ר' לוין.
הספרייה הממלכתית הרוסית מחזיקה גם בכתבי יד של ליובאוויטש. ראשי הספרייה אינם מכחישים את בעלותם הקודמת ואף סיפקו לספריית ליובאוויטש בניו יורק רשימה של כתבים אלו.
במאמר נפרד נכתוב על מהדורות של ספרים שמבוססות כולן או חלקן על כתבי יד שנשמרו באוסף הברון גונצבורג בספריית המדינה הרוסית.
גו'איש פרס, יום שישי, 9 בדצמבר 1994, עמ' 25