(רעייתו של פעיל-עליה במוסקבה)
זה כמה שנים שאריה (לב) גנדין, מהנדס אלקטרוני לפי מקצועו ומפעילי העליה למוסקבה משמש מטרה לתעלולי הק.ג'.ב. בנובמבר 1970 הגיש בקשה להיתר יציאה, ואם כי השלטונות סרבו לקבל את הבקשה, פוטר מיד ממשרתו והוא נאלץ לעבוד כסבל וכנהג כדי להרוויח את לחמו.
הוא נחקר על ידי הק.ג'.ב. איימו עליו והיתרו בו שאם לא יחדל מפעילותיו מרה תהיה אחריתו. הוא הותקף והוכה קשות ברחוב על ידי קבוצה של "זרים". כמה פעמים נעצר על יסוד האשמות-שוא. הושיבוהו יחד עם פושעים אשר הצרו והתנכלו לו. אחד הפושעים קם עליו לרצוח אותו בסכין גילוח. הוא בקש עזרתו של הסוהר, אך הלה לא התערב. גנדין ברח מבית הסוהר וששה חדשים היה חי במחבוא. הוא בן שלשים וחמש, למעלה מגיל הגיוס, אך בזמן האחרון קבל צו להתיצב לשרות בצבא. הוא לא נענה לצו. "אני אזרח ישראלי, כיצד אוכל לשרת בצבא האדום," טען. הוא גם יודע שאם ישרת בצבא, יצטרך אחרי שחרורו לחכות לפחות חמש שנים, עד שיוכל להגיש בקשה להיתר יציאת. כעת הוא חי בפחד תמידי מאסר והעמדה למשפט על השתמטות משרות בצבא…
ביום א' הבא יפגינו יהודי ניו יורק בהמוניהם למען אחינו בברית המועצות. עם ראשי המפגינים תצעד אשה צעירה– רעיתו של גנדין. בשנת 1972, זמן קצר אחר נישואיה, הורשתה לצאת מרוסיה, ומאז זה ארבע שנים, היא מחכה, מצפה בכליון עינים לבעלה.
צל של עצבות מאפיל על העינים הירוקות. היא מדברת עברית, יידיש, רוסית, ליטאית, אנגלית וגרמנית. שיחתה ערה, רק כשהיא מדברת על בעלה מזדווגות אנחה חרישית לקולה הצלול.
בת וילנא. עת נולדה, כבר לא היתה העיר "ירושלים דליטא", אך מורשת ןילנא היהודית דבקה באשה צעירה זו. מחלחלת בדמה, מדברת מתוך גרונה.
היא גדלה בבית לאומי, מסורתי. ההורים — בני ליטא, בוגרי גמנסיות עבריות. האב עשה לפני המלחמה בהכשרה חלוצית בשאוול. הבית כשר. בחגים הולכים לבית הכנסת חולמים על ארץ ישראל.
יידיש עסיסה בפיה.
"יידיש זו מנין לך?" אני שואל.
"מה השאלה? מאמע-לשון," היא עונה.
"שמך אביבה, נראה שהוא היה לשמך הרשמי מאז הגעת לארץ", אני מעיר.
"לא ולא," היא עונה בתקיפות." זה שמי הרשמי מאז שנולדתי. אחי — שמו פסח. שמות אלה קראו לנו ההורים בברית המועצות, שמות אלה נשאנו ברבים," גימה של גאווה לאומית עולה מדבריה.
המשפחה הגישה בקשה להיתר יציאה כדי לעלות לארץ עוד בשנת 1956. אביבה היתה אז בת חמש.
"בוילנא סבלנו משני מינים של אנטשמיות," היא מספרת "מן האנטישמיות של הליטאים ומן האנטישמיות של השליטים הרוסים. הרי מעשה שהיה. בפרוס הפסח של שנת 1963 נמצאה נערה ליטאית כשהיא הרוגה. נפוצה שמועה כי היהודים רצחוה כדי להשתמש בדמה בחג הפדח. היינו מפחדים מפני פרעות".
לאחר מלחמת ששת הימים רבו המגישים בקשות להיתר יציאה. יהודי וילנא הלאומיים עמדו בקשר עם קבוצות של יהודים לאומיים בערים אחרות, והיו יוצאים למוסקבה כדי להפגין למען זכותם לעלות לישראל.
במאי 1971 השתתפה אביבה, והיא אז סטודנטית באוניברסיטת וילנא, בשביתת רעב במשרד הפנים במוסקבה.
"היו שם כמה מאות יהודים, מקישינב, מריגה, ממוסקבה, מוילנא ומקומות אחרים. בהפגנה זו פגשתי בפעם הראשונה את אריה".
בראשית 1972 נישאו. היא עברה לגור במוסקבה. כעבור זמן קצר חזרה לביקור לוילנא כדי לסדר העברתה מן האוניברסיטה המקומית לזו של מוסקבה. היה זה סמוך ליום העצמאות, בו עמדו בני הנוער היהודי בוילנא לקיים אסיפה בפונארי, הוא המקום בו טבחו הגרנים בעזרת יחידות ליטאיות מאה אלף יהודים מליטא וארצות אחרות. אביבה וידיד היו הראשונים להגיע לשם והם נעצרו על ידיד שוטרים. שמונה שעות הוחזקו במאסר עד ששוחררו בעקבות הפגנה של חבריהם לפני בנין המשטרה. לאחר כמה ימים נקראו אביבה, אביה ועוד יהודים לסניף המקומי של משרד הפנים. הוגד להם כי ניתן להם היתר יציאה ועליהם לעזוב את רוסיה תוך עשרה ימים.
אביבה התלבתה אם לצאת עם הוריה או להישאר עם בעלה.
"אבי חלם כל ימיו על ארץ ישראל. כעת עמדה תקוותו להתגשם", מספרת אביבה. "הוא היה חולה, חולה עד מאד, וידעתי שאם לא אתלווה אליו, אפשר שלא אראה אותו לעולם. בלב כבד החלטתי להצטרף לבני משפחתי מתוך תקווה שגם מאמצי בעלי לעליה יוכתרו סוף סוף בהצלחה וכעבור זמן קצר יורשה לבוא אחרינו".
המשפחה התישבה בחולון. אביבה מלמדת אנגלית בבית ספר תיכון וממשיכה לימודיה באוניברסיטת בר אילן. מאז בואה לארץ לא פסקה למען בעלה הנאבק על זכותו לעלייה.
אשתקד ביקרה באנגליה וכעת היא באה לארצות הברית כדי לבקש אץ עזרת דעת הקהל.
"לפני ימים אחדים דיברו עם בעלי בטלפון. הוא מסר כי לאחרונה נדחתה שוב בקשתו להיתר יציאה".
"הנני מבקשת מכולכם", אומרת אביבה "כיתבו לאנשי הקונגרס האמריקני לעשות למען בעלי. כיתבו לשליטי ברית המועצות לתת היתר יציאה לבעלי".*
- שמו וכתובתו של בעלה הם:
- Lev Gendin
- 19 Malisheva St
- Apt. 10 Moscow
הדואר ל ניסן תשל"ו