בינואר אשתקד שהה בפריס. זה שנים שהוא מחלק את זמנו בין ניו-יורק והבירה הצרפתית. הפעם לא בא לפריס לצייר אלא להנפש. לנוח לאחר חדשים רבים של עבודה מאומצת.
והנה חדשה על גלי הרדיו. בעיראק תלו ארבעה-עשרה איש, בתוכם תשעה יהודים. התליות הוצאו לפועל הפומבי. המונים תאבי-דם רקדו מסביב לגרדומים.
הצייר ורעיתו אסתר מביטים אחד בפני השני. שניהם יודעים, מבלי צורך לבטא הדבר במלים: ימי הנופש של האמן הגיעו לקיצם.
הוא מתמסר לציור. הוא עובד כמעט ללא הפסקה. לעתים קרובות הוא שוכח לאכול. הוא שבוי כולו בלהט היצירה.
במשך ששה שבועות צייר סידרה של כארבעים ציורים המתארים את "מחולות הדם" של בגדד, הנדונים לתליה. פניהם חרושי הצער והיסורים. ההמון החוגג מסביבם. השמחה הפראית, הצחוק הפרוע.
האמן מהל צבעיו ברוגז ומחאה של האכזריות הערבית. אך מסך בהם גם אמונתו העמוקה בנצחונו הסופי של הטוב על הרע. אחד הציורים נושא הכותרת: "הם לא יישכחו". מתחת ציור אחר כתוב: "הם יקומו לתחיה בשירה".
ידידים שביקרו אצל האמן באולפנו בפריס נתרשמו עמוקות מן הציורים. הם ארגנו תערוכה. "כאן בפריס נציג את הציורים! כאן מתחת לאפו של דה גול המונע נשק מישראל ותומך בערבים", אמרו התערוכה התקיימה בגלריה הנמצאת מול מושבו הרשמי של ראשה של צרפת.
זמן קצר לאחר מכן הוצגו הציורים בבריסל ובלונדון.
אברהם ראטנר נולד לפני שבעים שנה בעיירה במדינת ניו-יורק. הוריו, מהגרים מרוסיה, היו עניים מרודים. בעודו תלמיד בבית הספר שלח אברהם ידו במלאכה כדי לעזור בכלכלת הבית. נערי הרחוב התעללו בו על היותו יהודי. ההתנפלויות חדלו רק לאחר ששוטר ממוצא אירי אשר ראה בצרת הנער לימד אותו כיצד להתגונן.
לאחר שסיים את בית הספר המקומי נרשם כתלמיד באוניברסיטה בוואשינגטון. בתהילה חשב להיות אדריכל. לימודי האדריכלות כללו קורס לציור. הוא התאהב בציור וגמר בלבו להיות צייר. תקופה מסויימת למד באקדמיה לאמנות בפילדלפיה. בשנת 1917 גוייס לצבא האמריקאני.
הוא שירת בחזית בצרפת בגדוד שעסק בהסוואה. עם גמר המלחמה חזר ללימודיו בפילדפיה. לאחר מכן התיישב בפריס, שם נשאר עד אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה כאשר שב לארצות הברית.
כאשר היה צעיר היה חסיד האמנות המודרניסטית, דגל ב"אמנות לשם אמנות". ברם עם עלית הנאצים לשלטון בגרמניה והתגברות האנטישמיות באירופה, נשתנה השקפתו על האמנות מן הקצה אל הקצה. הוא זכר את ימי נעוריו, ההתנפלויות עליו על היותו יהודי. העולם הוא שדה-מערכה בו מתמודדים כוחות הטוב והרע, ועל האמנות להשתתף במערכה זו. אמנות המשמשת רק מטרות אסטתיות ואיננה באה לחזק תחושתו המוסרית של האדם, איננה ראויה לשמה.
בימי מלחמת העולם השניה כאשר גייסות היטלר זרעו מות והרס בכל רחבי אירופה, התעמק ראטנר בספר הספרים, בו מצא עדוד ונוחם. אז התחיל לצייר את ציוריו התנכ"יים הנפלאים שהוציאו לו מוניטין בכל רחבי העולם.
עם סיום המלחמה, הורם המסך מעל אירופה שטיפת-הדם. נגלה בכל מוראו הטבח שערך האויב בעמנו. ראטנר הקדיש מכחולו לתאור השואה.
"למה הנך מצייר ציורים כאלה", שאלו אותו בעלי הגלריות. "מי יקנה ציורים כאלה? מי יתלה על קירות ביתו תמונות של מות, יסורים ורעב?" האמן לא נשמע להם. הוא צייר לפי צו לבו ומצפונו. גדול היה רצונו לתרום חלקו להנצחת זכר ששת המליונים, לחרוט במכחולי זכרון מותם וצערם על לב בני דורו. יזכרו את השנאה ופירותיה וידעו להזהר ולהשמר ממנה!
בעשרים השנים האחרונות קצר האמן הצלחות רבות. בשנת 1960 הותקן בבית כנסת בשיקגו חלון ענקי של זכוכית מגוונת מעשי-ידיו. נושאו "יהי אור", ובו הרבה סמלים יהודיים. כמה שנים לאחר מכן הראו בתערוכה העולמית בניו-יורק ציורו "חזון בבקעת העצמות". 1967. ישראל מנצחת צבאותיהם של שלוש מדינות ערב. ירושלים מאוחדת תחת דגל ישראל.
האמן מתפלל, הוא מודה לאלוקיו. הוא מברך את הנוער האמיץ של עמו.
מהו סידור-התפילה של אמן? המכחול, הבד, הצבעים? תשעה חדשים עמד ראטנר בתפילה, מהשכם בבוקר עד מאוחר בלילה. באותם החדשים צייר ציור ענקי: דוד וגלית, החשמונאים, חייליו עטורי-הנצחון של צה"ל, המנורה, דגלי-הלאום, "ירושלים של זהב" וה"כותל".
הציור הענקי עורר השתוממות והתפעלות. צלום ממנו נדפס בשעתו ב"ניו-יורק טיימס".
סידרת "התליות בבגדד" היא יצירתו הגדולה האחרונה של האמן. בתחילה היה מהסס להביא את הציורים מפריס לניו-יורק. "אמריקנים אינם אוהבים לראות ציורים של צער ומיתה, הרהר בלבו, לבסוך להחליט להציג הסידרה בניו-יורק.
התערוהה התקיימה לא מזמן. רבים ביקרו בה. רבים עמדו בחרדת קודש לפני ציורי הקדושים מעיראק. ציורים מעשה-צבעים – לאו דווקא! ציורים טבולים בדם לבו של אמן יהודי!