(ספורו של גר צדק גרמני)
א
שמו אהרן שאר-ישוב. מקודם היה נקרא וולפגנג שמיד. לפני שנתיים היה סטודנט לתיאולוגיה פרוטסטנטית. היום הוא בחור ישובה.
אם היה רואה אותי מכנה אותו "בחור ישיבה", אפשר שהיה מוחה בידי. אין הוא רואה את עצמו עדיין ראוי לשם זה. בסך הכל למד בישיבה שלושה חדשים. אבל הוא מתעתד, לאחר גמר עבודת הדוקטור שלו על הפילוסוף היהודי סלומון שטיינהיים, ללכת לישיבה ולהתמסר כליל ללימוד התורה.
רבותינו אומרים, כי גר שנתגייר דומה לקטן שנולד. מבחינה הלכתית הריהו בריה חדשה. כל עברו כאילו נמוג, כל יחסי קרבת-דם ומשפחה שלו כאילו אינם.
"כיצד הדבר מבחינה נפשית?" שאלתי את אהרן. "האם מרגיש אתה את עצמך, מיום שנכנסת תחת כנפי שכינת היהדות, כאילו הנך אדם חדש"?
"לא אוכל לומר זאת עלי", ענני. "הרי התקרבותי ליהדות לא באה לפתע-פתאום. לא היתה זו מהפכה בת-לילה. היה זה תהליך שנמשך שנים רבות, ובמשך כל הזמן הזה נשתנו לאט לאט דעותי".
ב
אמנם דרך ארוכה עבר אהרן עד שדבק בנו. בן שלושים שנה הוא היום, ויותר ממחצית ימי חייו חתר לקראתנו.
בן שלוש עשרה שנה היה ותלמיד בבית הספר הריאלי בעיר מולדתו בוכום, אשר בחבל הרוהר בגרמניה, כששמע מפי מורו להיסטוריה מה שעשה עמו ליהודים.
"הי לי מזל שהמורה שלי היה חבר לשעבר של המחתרת האנטי-נאצית. המורים האחרים לא דברו, לא סיפרו לנו על מוראות וזוועות המשטר ההיטלרי, אך הוא דיבר – ופקח את עיני".
הנער שקע בהרהורים. כיצד קרה הדבר. כיצד הפכה אומתו, אומה בעלת תרבות גבוהה, לעם של מרצחים. ומי הם בעצם היהודים שהנאצים שנאו אותם שנאה עזה ממוות ועקדו אותם ברבבות אלפי עקדות בכל רחבי אירופה?
הוא התחיל לקרוא ספרים על היהודים. התעניינותו לא פסקה גם לאחר שסיים את בית הספר והתחיל לעבוד במחלקה המסחרית של מפעל תעשייה בעיר מולדתו.
בעיר דורטמונד הקרובה היתה קיימת קהילה יהודית קטנה. היתה שם גם אגודה לידידות בין נוצרים ויהודים. אהרן נהיה חבר באגודה והיה מבקר בבית הכנסת המקומי. הוא נתרשם עמוקות מן התפילה. "יהודים עומדים בתפילה שעות רבות".
לאחר ארבע שנים עבודה במפעל התעשייתי, חזר לספסל הלימודים. הוא למד במוסדות כנסייתיים ובאוניברסיטת מאינץ. בד בבד עם לימודיו הרשמיים, מקצועות התיאולוגיה הפרוטסטאנטית, המשיך בהתעניינותו ביהודים וביהדות. הוא קרא בכתבי ר' שמשון ב"ר רפאל הירש, רוזנצווייג ובובר. זיקתו ליהדות הלכה וגברה, הלכה והתעמקה.
"מה בעיקר קסם לך ביהדות", שאלתי אותו.
"הנצרות היא דת של יום ראשון, היהדות ממלאת את כל חייו של האדם. חוקים ומשפטים קובעים דרכו של היהודי על כל צעד ושעל. רק חוקים ומשפטים בכוחם לשמור על תוכנה הרוחני והמוסרי של האמונה".
ג
בשנת 1966 התחיל ללמוד באוניברסיטה האמבורג. שנתיים היה חי בעיר זו, חיים כפולים היה חי.
הוא היה וולפגנג שמיד, בנו של חייל גרמני שנלחם בחזית המזרחית ונלקח בשבי על ידי הרוסים. הוא סטודנט לתיאולוגיה פרוטסטאנטית. גר במרכז לסטודנטים תיאולוגיים נוצרים, בימי ראשון בשבוע, לפי התור, הוא מטיף בכנסיה שבמרכז לחבריו הסטודנטים.
והוא גם איש אחר. עוזר למנהל ב"מכון לתולדות יהודי גרמניה" שעל ידי אוניברסיטת האמבורג. בשבתות ובחגים הוא מבקר בבית הכנסת ושפתותיו ממלמלות תפילה. ביום הכפורים הוא צם.
באותן השנים הוא עוסק בעבודת הדוקטור שלו: "יחס אבות הכנסיה ליהדות". הוא מתחיל להרגיש כי בנעימה שבה הוא כותב את הדיסטראציה שלו – היא לא תתקבל על דעת מוריו. הוא נמלך בדעתו עם הממונה שלו במכון לתולדות יהודי גרמניה. הלה, ד"ר היינץ משה גרויפה, תלמיד לשעבר של ה"הוכשולה" בברלין מיעץ לו לעשות את הדוקטורט שלו ב"היברו יוניאון קוליג' " בסינסינטי.
והיה זה כאן באמריקה שהוא החליט לשים קץ לחיים הכפולים שלו. להימול ולהיות ליהודי.
ד
אשתקד ביקר בישראל. חדשיים למד עברית באולפן "עקיבא" שבנתניה. לאחר מכן עלה לירושלים וביקש ללמוד בישיבת "מרכז הרב".
בישיבה מהססים לקבל אותו, אומרים לו לקחת דברים עם ראש הישיבה, הרב צבי יהודה קוק שליט"א [זצ"ל]. הלא משוחח עמו שעה ארוכה, ולבסוף הוא אומר לו: "לא רק שהנך רשאי ללמדו אצלנו, אלא גם תאכל אצלנו. כאחד משלנו אתה".
כאשר אהרן סיפר לי הדברים, אורו עיניו משמחה. נראה היה שהוא חי מחדש את הרגע המאושר בו נתבשר כי נתקבל לישיבה.
הוא ממשיך סיפורו: "עוד לפני שבאתי לישיבה הייתי אדוק במצוות. לבשתי ציצית, הנחתי תפילין. אך בישיבה למדתי להכיר יהדות ההלכה מהי. אין גדולה ואין נשגבה ממנה!? "שלושת החדשים שלמדתי בישיבה היה החווייה הגדולה ביותר בחיי".
היו לו "חברותות" ללימודים. מה למד? גמרא סנהדרין, משניות, "משנה ברורה", ו"מחשבה" – ביחוד כתבי הרב קוק. שלוש פעמים בשבוע שמע שיעורים מפי הרב צבי יהודה קוק.
הוא מדבר בהתלהבות על הידידים שרכש לו בישיבה. הוא מזכיר במיוחד אחד שהיה לו כאח, דואג לכל צרכיו: נפתלי בר-אילן, נכד של ר' מאיר ברלין זצ"ל.
ה
כעת הנו שוב בארצות הברית להמשיך לימודיו. בקרוב יחזור לירושלים וכאשר יגמור את עבודת הדוקטור שלו ישוב לאהלה של תורה.
אני עומד להפרד ממנו, והוא גם. בחור גבוה ויפה. שער צהב וזקנקנם מעטרים את פניו האינטליגנטיים ומצחו הגבוהץ
"עוד שאלה" אני מעכב אותו. "כשתחזור לירושלים תלך להתפלל ליד הכותל?"
"ראיתי את הכותל בפעם הראשונה בשנת 1964, כאשר סיירתי במזרח הקרוב. ירושלים העתיקה היתה אז תחת שלטונה של ירדן והכותל הבודד היה בעיני רק שריד מן העבר".
"אבל מה שונה היתה התרשמותי אשתקד, כאשר באתי אל הכותל בתורת יהודי בתוך יהודים מתפללים". הוא עוצר רגע, ואחר מכן הוא אומר בהדגשה: "אני גר. אך האמין לי כשעמדתי לפני הכותל הרגשתי בנפשי ובדמי אלפיים שנות היסטוריה יהודית".
"הרבה פעמים התפללתי ליד הכותל".
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" ד' בניסן תש"ל