(רשמי ביקור)
א.
אתחיל בסוף, עליתי על המטוס בסט. תומס, אחד האיים הראשיים של איי הבתולה האמריקניים, כדי לחזור לניו יורק. אני לבד. רעייתי הקדימה לצאת במטוס שהמריא לפני שעה קלה. אני מתיישב במושבי. כעבור כמה רגעים מגיעה אשה צעירה. אין ספק שהיא יהודיה. "חי" תלוי במחרוזת שבצווארה, והיא עונדת תכשיט בו השם "רבקה" באותיות עבריות. מיד לאחריה בא בעלה, גבר גבוה ורחב כתפיים, לבוש כתייר אמריקני טיפוסי. כדבעי – אלא מערב בה קצת ביטויים ביידיש. פניו שזופות שמש. כיפה לראשו. הם מתיישבים לידי. אני יושב ומחריש.
דיילת עוברת לידי. "אתה הזמנת אוכל כשר, לא כן?" היא אומרת אלי. היא פונה לשכני: "גם אתם רציתם כשר".
אפשר שהמקרה הושיבנו זה ליד זה, או אולי היה זה מעשה הפקידה המחלקת את המקומות ולה ידוע מי ומי הם המבקשים מזון כשר.
אנחנו מביטים אחד אל השני. מחייכים. מציגים את עצמנו. הם – רבקה ואייב רות מניו יורק.
"באיזה מלון התאכסנתם?" אני שואל.
- Frenchman's Reef.
"הרי גם אנחנו היינו באותו מלון. כיצד לא נפגשנו?" אני אומר. "אני ראיתיך", עונה אייב. "שמעתיך קורא לרעייתך רחל. היה זה ליד הברכה. חשבתי שאתה יהודי והתחלתי לשרוק ניגון יהודי – אך מכיוון שלא נרמזת, הייתי סבור שטעיתי".
"חבל", אני אומר. "נראה שלא שמעתי שריקתך. כיצד הסתדרתם עם האוכל?"
"לא היו לנו שום בעיות", עונה אייב וחיוך רחב מתפשט על פניו. "השתתפנו בקבלת הפנים שהנהלת המלון עורכת לאורחים חדשים. הופעתי במסיבה וכיפה לראשי. ניגש אלי כושי מעובדי המלון ואומר: 'אתה יהודי – שמי ג'וזף, גם אני יהודי, אני ממנהטן. ודאי לא תאכל במלון, אם אתה רוצה, אכניס לחדרך מקרר בשביל יום השבת'. לא קיבלנו את ההצעה האדיבה, לא היינו צריכים לה. אך כושי זה עזר לנו הרבה. הוא סידר במטבח שנקבל קפה בכוסות של נייר ולא נצטרך לחתום עליו בשבת. קנינו אוכל בחנות למאכלים כשרים".
"בכל מקום שהלכנו פגשנו יהודים", ממלאת רבקה אחרי דברי בעלה. "הידעת כי החנות לטבק וסיגריות אשר במלון – יהודיה היא המנהלת אותה. העסק הוא של בנה שיש לו עוד שתי חנויות כאלה בסט. תומס. המשפחה יושבת כבר עשרים שנה באי. האשה היא אלמנה. בעלה היה רוקח, ומאז שנפטר היא מנהלת את החנות של בנה. היא ששה לקראתנו. 'כמה שמחה אני לראות כאן זוג יהודי צעיר', אמרה לנו".
אני שומע ומהרהר בלבי, חמור שכמוני, בכל מקום אני מתהלך בכיפה, ודווקא כאן לא רציתי בה, אלא הסתובבתי במסדרוני המלון כשכובע טמבל לבן לראשי. אילו הייתי חובש כיפה היו יהודים נדבקים בי. כל יום השבת היינו בודדים במלון זה, שהוא רחוק מאוד מן המרכז העירוני, ורק במקרה נתקלנו בצעיר יהודי אחד. מעשה שהיה. בצהרי היום הלכנו לנוח קצת על הדרגשים שליד הבריכה. עמד שם צעיר בלונדיני, כבן עשרים, וחילק מגבות. רעייתי ביקשה ממנו מגבות כדי שתוכל לפרוס אותן על הדרגשים והסבירה לו כי לא תוכל לחתום עליהן כי שבת היום. הסתכל בה הבחור ואמר : "את יהודיה – גם אני יהודי". הוא בא מפנסילבניה. הוא אוהב את איי הבתולה ועוסק בכל מיני עבודות כדי להרוויח את לחמו.
"וכיצד הסתדרתם אתם עם האוכל?" פונה אלי אייב.
"בבית הכנסת סיפרו לנו על החנות למאכלים כשרים, אך לא ניגשנו לשם", אני עונה. "קנינו בשופרסל פירות, ביצים, קצת ירקות. הבאנו עמנו כמה כלים, גם מזלג חשמלי, והכנו קצת אוכל".
"סיפרו לי כי בעליו של השופרסל הם יהודים. שני אחים", מעיר אייב.
אין זה ביקורו הראשון של אייב בסט. תומס. הוא היה שם עוד בשנת 1945, כאשר שירת בצי ארה"ב. אז לא היה האי מפותח כל כך כמו שהנו היום.
"ביקרתי אז בבית הכנסת", מספר אייב. "איזה כבוד חלקו לי !
חייל – אין זה דבר קטן. הושיבו אותי בספסל הראשון. לאחר מכן נתברר לי כי ישבתי בין מוריס פידאנקה דה קאסטרו, מי שהיה מושל האיים, ובין פייאבונסקי הזקן. פייאבונסקי הזמין אותי לאכול אצלו".
…רק אתמול ביקרתי באחד משני בתי העלמין היהודיים שבאי – חולפות מחשבות בלבי – הלכתי בין הקברות ונעצרתי ליד מצבתו של מוריס פידאנקה דה קאסטרו, שהיה מושל איי הבתולה האמריקניים בשנות החמישים. על המצבה היה כתוב, כי המנוח שירת בנאמנות אלוקים ובני אדם. גם יצחק פייאבונסקי איננו. הוא בא ממזרח אירופה והקים באי משפחה גדולה ועסק מסונף. שניים מבניו גרים בסט. תומס. ראלף – הוא אחד האישים החשובים ביותר שבאיים והיה מושל בשנות השישים, ואיזידור – שאחד מתחביביו הוא חקר תולדות ישוב האיים…
"בכבוד גדול נתנו לי אז בבית הכנסת, אך כבוד גדול עוד יותר חלקה לי קבוצה של כושיות זקנות שפגשתי בנמל", ממשיך אייב בסיפורו. "הייתי נושא על צווארי מזוזה קטנה. והנה רק הגעתי עם אנשי יחידתי אל הנמל, והכושיות בראותן את המזוזה, התחילו לצעוק: 'יודה, יודה – גם אנו יודה'. הן גילו לי ידידות יוצאת מן הכלל ונתנו לי מתנות מזכרות עבודות יד, כמו מאפרות עשויות מצדפים, שהן היו מוכרות"
"ובביקורך הנוכחי, האם פגשת כושיות אלה?" אני שואל.
"לא, לא ראיתי אותן", הוא משיב. "מי יודע מה עלה בגורלן. ודאי כבר מתו. הן היו עניות, מאוד. אי אפשר לתאר שפל מצבן".
סט. תומס יושבה במחצית השניה של המאה השבע עשרה על ידי דנים – אני מנסה להסביר – והאי נשאר ברשות דניה עד 1917, שאז נרכש מידי הדנים עם איים אחרים בסביבה על ידי ממשלת ארה"ב. המתיישבים הלבנים הביאו לכאן כושים לעבוד במטעיהם, וסט. תומס היה מרכז לסחר עבדים. יהודים היו בין המתיישבים הראשונים ואף הם עבדו וסחרו בכושים. יתכן מאוד שהכושיות שאייב פגש אותן היו צאצאיהן של אמות ופילגשים כושיות של יהודים, ובלבבן היה חי עדיין זכר עמום על מוצאן. "יודה" – הוי"ו חלומה, דל"ת סגולה – היא המלה הדנית ליהודי.
חבל מאוד, אני מהרהר בלבי, שפגשתי את אייב ושמעתי את סיפורו רק כעת כשאני יוצא מסט. תומס. לו הייתי פוגש אותו במלון בו התאכסנו שנינו והייתי שומע אז את סיפורו המעניין, הייתי משוחח עליו עם איזידור פייאבונסקי. רק אתמול ישבתי שעה ארוכה עם האיש שחקר הרבה את תולדות ישוב האי, והאזנתי בקשב רב לשיחו על עבר הקהילה היהודית המקומית ועל כמה מאנשיה הדגולים.
(עוד יבוא)
מתוך "הדואר" גליון ט"ז, י"ט באדר א', תשל"ו
ב.
איי הבתולה הם חלק משרשרת האיים האנטילים הקטנים, המשתרעים בקשת בין האוקיינוס האטלנטי והים הקאריבי. למעלה מחמישים איים נמנים על איי הבתולה האמריקניים, הגדולים שבהם הם סט. תומס, סט. קרוא וסט. ג'ון.
קולומבוס גילה את סט. תומס בשנת 1493, אך האי יושב רק בשנות הששים של המאה הי"ז על ידי דנים. יהודים חיו בו מראשית ההתיישבות. ברבע האחרון של המאה הי"ח הגיע לסט. תומס מספר גדול של יהודים מן האי הקטן סט. יוסטאטיוס הנמצא במרחק כמה מאות מילין ממנו. סט. יוסטאטיוס, מושבה הולנדית, היה בין השנים 1740 ו-1781 מרכז מסחרי חשוב בים הקאריבי, ויהודים ספרדים היו מגדולי סוחריו. במלחמת העצמאות של המושבות האמריקניות נגד המלך ג'ורג' השלישי, סיפקו יהודי סט. יוסטאטיוס נשק וחומרי מלחמה למורדים. הבריטים מחו נמרצות בפני שלטונות הולנד על פעולותיהם של סוחרי האי. היחסים בין שתי המדינות הלכו ונתערערו, ובפברואר 1781 תקפו הבריטים את סט. יוסטאטיוס. הם מצאו באניות שבנמל, במחסנים ובשדות הפתוחים כמויות עצומות של חומרי מלחמה שנועדו לפטריוטים האמריקנים. הבריטים שרפו את מתקני ובתי האי, עליו כתב האדמירל רודני, מפקד נכוחות הבריטיים באיזור, "כי לולא הוא לא היו המורדים האמריקנים יכולים להחזיק מעמד".
לאחר החרבתו של סט. יוסטאטיוס, עברו הסוחרים היהודים לסט. תומס. עם גידול האוכלוסיה היהודית במקום הורגש הצורך בהקמת בית כנסת ובשנת 1796 נבנה בית הכנסת הראשון באי זה. הוא נשרף בשריפה הגדולה של שנת 1804, בה עלו בלהבות 1200 בניינים. נבנה בית כנסת שני. אך הוא נסתר בשנת 1823, כאשר נתברר שהוא קטן מדי בשביל האוכולסיה היהודית ההולכת וגדלה. במקומו הוקם בית תפילה אחר, אך גם הוא היה – בשנת 1831 – קרבן לשריפה. כשנתיים לאחר מכן נבנה בית כנסת חדש, והוא קיים עד היום.
בשנת 1837 חיו בסט. תומס כארבע מאות יהודים, והם מילאו תפקידים נכבדים בחיי האי. היה זה פרק הזהב של הקהילה היהודית המקומית.
השליש האחרון של המאה הקודמת היה עד לירידתו הכלכלית של סט. תומס. אי זה היה מרכז מסחרי חשוב ותחנה לתיקון אניות מפרש. אך עם בוא תור אניות הקיטור החלו האיים האחרים בסביבה לקבל אספקתם בדרך ישירה מאירופה ומן היבשת האמריקנית. חברות אניות הקיטור החלו לאט לאט להעביר את תחנות הפחם שלהם לאיים אחרים, ומשפחות יהודיות אשר פרנסתן היתה על עסקי אניות, נאלצו לעזוב את סט. תומס – כותב איזידור פייאבונסקי בחוברתו על תולדות היהודים בסט. תומס. בשנת 1890 חיו באי רק 141 יהודים. פיתוח ופתיחת תעלת פנמה, על האפשרויות הכלכליות הכרוכות בהם, גרמו להגירה למדינה זו של בעלי עסקים יהודיים מן האי, והיום גר בפנמה מספר ניכר של יהודים, שהם צאצאיהם של יוצאי סט. תומס.
רכישת האי סט. תומס והאיים בסביבתו על ידי ממשלת ארמות הברית לא עצרה בעד תהליך העזיבה. במלחמת העולם השניה ישבו באי רק כ-50 יהודים.
שלושים השנים האחרונות ראו את הפיכתם של איי הים הקאריבי למרכזי תיירות המושכים מיליוני מבקרים מכל רחבי העולם. פיתוח התעופה האזרחית "קיצר" את המרחקים הגדולים שבין האיים והיבשות של אירופה,אמריקה הצפונית והדרומית. בני אדם בורחים בהמוניהם מן הכרכים המזוהמים ונוהרים בדרך האוויר – וגם בדרך הים באניות פאר העורכות סיורים באיזור – לאיים המוקפים מים וטובלים בחום השמש. קמו בתי מלון גדולים ומפוארים, מסעדות, בתי קפה מועדוני לילה מגרשי משחק. ולידם צצו חנויות פאר ובתי מסחר אלגנטיים. מקומות הנופש והשעשועים הם גם מרכזי מסחר. איי הים הקאריבי הם נמלים חופשיים – כלומר, סוחרים מייבאים אליהם מוצרים ממדינות שונות ללא היטלים וללא מסים, והם מוצעים לתיירים המותרים להביא עמהם לארצות מגוריהם סחורות בכמות או בערך מסויימים ללא תשלומי מכס. אין לך תייר שאינו נותן לכל הפחות, קצת מזמנו לבילוש, לחיפוש ולקניות בחנויות "החופשיות ממכס", ואשר בשובו למקומו אינו עמוס חבילות מחבילות שונות, מתנות ומזכרות, ו"מציאות" ממינים שונים.
וכך קמו גם בסט. תומס ליד בתי מלון, מסעדות ונוחיות אחרות לתיירים – בתי מסחר וחנויות המציעים ליקרים, כלי חרסינה, מצלמות, מכשירים חשמליים, תכשיטים, שעונים, בדים, מי בושם ותמרוקים מוצרי מדינות שונות.
אין צריך לומר כי בין אנשי העסקים אשר באו אל סט. תומס והאיים בשכנותו כדי "לבנות ולהבנות בהם" – לא נפקד מקומם של אחינו בני ישראל. מעריכים שהיום יושבים בסט. תומס כשלוש ארבע מאות יהודים בתוך אוכלוסיה כללית של כ-46.000. יש גם מספר יהודים בסט. קרוא.
ידעתי קצת על חיי היהודים באיי הבתולה האמריקניים לפני שביקרתי בהם אך אינו דומה שמיעה לראייה. רק ירדנו מן המטוס, וכבר למדנו קצת על פעילותם הכלכלית של יהודי האי. בכניסה לשדה התעופה עמד כושי וחילק ניירות צבעוניים, ובהם רשימות מחירים של משקאות הנמכרים על ידי "חברת הליקרים של סט. תומס". בעל החברה שמו – אל כהן. ובראש הניירות היה כתוב באותיות קידוש לבנה: "אל כהן אומר: במחירים הרשומים בזה כלולה כבר הנחה עד עשרים אחוזים".
אך אל נקדים את המאוחר. עוד נגיד כמה מילים על בתי מסחר יהודיים באי. דרכנו הראשונה, לאחר שהשארנו חבילותינו בבית המלון, לא היתה לבתי העסק אשר באי, אלא, כנאה ליהודים – לבית הכנסת, אשר הוא אחד העתיקים בארצות הברית.
ג.
בית הכנסת של "ק"ק ברכה ושלום וגמילות חסדים", שוכן במרכזה של שרלוט אמלי, היא בירתו של סט. תומס, לא רחוק מן הרחוב הראשי. מדרגות מוליכות מן הרחוב אל הכניסה המקושטת בארבעה עמודים.
הבניין קטן, אך מרשים. בנוי בסגנון מאורי. חלונות גבוהים, מקומרים. מקומרים הם גם הפתחים. ארון הקודש בקיר המזרח, ומולו – סמוך לכותל שכנגד, הבימה. בצדדין שורות שורות של ספסלים ארוכים.
נר תמיד תלוי לפני ארון הקודש. מנורה בת אורות רבים באמצע התקרה הגבוהה. נרות מאורכים בצדי הארון והבימה.
הריצפה מכוסה חול. תופעה אופיינית לבתי הכנסת הספרדיים העתיקים בחלק עולם זה. ראיתי את הריצפה מכוסת החול של בית הכנסת של קיוראסאו. מספרים למדתי כי כך מראה הרצפות גם בבתי הכנסת של ג'אמייקה וסורינאם. טעמים שונים ניתנים לדבר. זכר ליציאת מצרים, להליכת בני ישראל בחולות המדבר. אות להבטחת ה' לאברהם "ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעך ימנה".
ליד בית הכנסת מזכירות הקהילה. עובדות בה כמה נשים, חברות העדה. מקבלות הן את פני התיירים הרבים הבאים לראות את בית התפילה העתיק, מחלקות להם ספרות על תולדות הקהילה ומשתדלות לעניין ולשתף אותם במאמצי העדה לקיים את מוסדותיה – בית הכנסת ושני בתי העלמין היהודיים אשר באי.
פגשנו שם צעיר מניו יורק. הוא נתקבל כמורה בבית ספר כללי באי, ובא לסט. תומס לפני כמה ימים. רעייתו עמדה להגיע כעבור כמה שבועות, והוא שאל במזכירות על מקום בו אפשר להשיג מזון כשר. ניכר היה בו שהוא מרוצה והולך בשמחה לקראת תפקידיו וחייו החדשים באי.
ביקשנו ללמוד על חיי יהודי המקום, ונאמר לנו לגשת למשרדו של לסלי קופר, הוא נשיא העדה.
קופר הוא מן המתיישבים היהודיים החדשים אשר באי. הוא בא מלונג איילנד סיטי והקים בסט. תומס עסק משגשג. צעיר יחסית, בעל פנים עידות, שופע יוזמה ומרץ. הוא בעל הזכיון של חברת "מיוזאק" באיי הבתולה, היא חברה בינלאומית המשדרת תוכניות מוסיקה לבתי עסק. המוסיקה שאתה שומע בחנויות ובבתי מסחר מסויימים ואשר שמע צליליה מנעים לך השהות במקום – באה להם במקרים רבים מחברה אשר עיסוקה שידור תוכניות מוסיקה למפעלים. חברת "מיוזאק" היא הגדולה בשטח זה. החברה מתקינה מערכות קליטה והשמעה מיוחדות במפעלים של לקוחותיה והיא משדרת אליהם תוכניות מוסיקה. בעלי זכיון בערים ובמדינות שונות מקבלים מן החברה, אשר מושבה הראשי הוא בניו יורק, סיוע טכני וגם סרטי תוכניות המוסיקה, והם משדרים אותם מאולפנים ותחנות מקומיים ללקוחות אשר בתחום זכיונם.
קופר הוא, כאמור, מן המתיישבים החדשים אשר בסט. תומס, אך הוא רואה את עצמו כבן האי לכל דבר. מאז 1973 הוא משמש נשיא העדה היהודית והוא נושא נפשו להרחיב את פעולות הקהילה, לפתח חיים יהודיים חברתיים, ולרתום את יהודי המקום למשימות כלל ישראליות. אין זו משימה קלה, כי רבים, רבים מאוד מבין יהודי המקום זיקתם אל היהדות איננה חזקה ביותר. מגמות ומטרות שונות הביאו יהודים לכאן בעשרות השנים האחרונות : באו לשם עסקים, ובאו מטעמי בריאות, באו להשתקע, ובאו לעשות באי רק תקופה מסויימת, ויש הגרים בסט. תומס רק חודשים מספר בשנה.
בית הכנסת הוא ריפורמי. תפילות מתקיימות בדרך כלל בלילי שבת ובחגים. כמה עשרות איש, כולל תיירים, באים לתפילה. בימים הנוראים מלא בית הכנסת עד אפס מקום. קיימים "מועדון גברים" ו"אגודת נשים". בפסח עורכים סדר ציבורי. כשלושים ילדים לומדים בכיתות ליהדות.
כאשר ישבנו אצלו, נקרא מר קופר כמה פעמים לטלפון בענייני העדה. מזכירת הקהילה באה אליו כדי להביא לו דברי דואר ולהחתים אותו על המחאות. "רואים אתם כמה עסוק אני בצרכי העדה", העיר לנו. "אמנם מקדיש אני שעות רבות לעבודת כלל יהודית".
גאוותו של קופר על שעלה בידו בימי נשיאותו לגייס סכומי כסף ניכרים בין יהודי המקום ויהודים מבחוץ למען חזק ותקן את הבניין הישן של בית הכנסת. לאחר שנסתיים השלב הראשון של בדק הבית, ערכה הקהילה טכס רב רושם של חנוכה מחדש של בית הכנסת. הוא התקיים באלול תשל"ד, וכלל אזכרות בשני בתי העלמין היהודיים ותפילות חגיגיות בבית הכנסת. העדה הוציאה אז חוברת ובה תוכנית החגיגות ודברי ראשי הקהילה על המאורע.
לסלי קופר כתב: "לפני מאה וארבעים ואחת שנה נדלק נר תמיד בבית כנסת זה, שנחנך אז ברוב תפילות וחגיגות. היום אנחנו חונכים מחדש את בית התפילה, ובזה אני מכריזים על הקדשת עצמנו מחדש ליהדות ולעתידה באי יפה זה".
(סוף יבוא)
מתוך "הדואר" גליון י"ז, כ"ו באדר א', תשל"ו
ד.
רבים ושונים הם משלחי היד של יהודי סט. תומס. עוסקים הם במלונאות, בהוראה, בניהול חשבונות, ביחסי ציבור, ועוד – וכמובן גם, ובעיקר במסחר.
"הרחוב הראשי", כך שמו של שרלוט אמלי, הוא המרכז המסחרי של האי. שם הולכים תיירים בסך לראות ולקנות. באים ריקים וחוזרים מלאים, עמוסים חבילות.
כאן חנויות חברת "א. ה. ריז" המוכרת הכל: שעונים, מי בושם, חרסינה, בדים, מעשי אמנות, אך מיוחדת היא חנות "ריז" לליקרים. משקאות שם מכל רחבי העולם, קרוב לאלף מיני ליקרים, כולל "סברה" תוצרת ישראל. מוצגים למעלה ממאה אלף בקבוקים. עפרונות ופתקאות נייר לרשות הקונים לרשום הזמנותיהם. רבים הבאים והזבנים זריזים ואדיבים. באחת הפינות "בר לטעימה". כושית בגיל העמידה ולפניה על הדוכן לקרים מכל המינים. היא לשרותך להטעימך מן כל הטוב שבידה. שתית כוסית אחת, אל תתבייש לבקש כוסית של ליקר אחר. הרשות בידך להתעכב כמה שתרצה ולטעום כפי רצונך וכאוות נפשך.
בית מסחר זה נוסד בשנת 1838 על ידי איש דני, והוא נרכש בתקופה בין שתי מלחמות העולם על ידי יצחק פייאבונסקי, אשר הגדיל והרחיב אותו בעזרת בניו.
לא רחוק מחנויות אלה – חנות "ספאריקי'ס". אף היא מציעה סחורות מסחורות שונות. לחברה חנות גם בסט. קרוא. בית המסחר הוא היום בידי לא יהודים. הוא נוסד על ידי אלפרד פוריץ, יהודי, אשר "ספארקי" היה כינויו במשפחתו ובין ידידיו.
ומול, בעברו השני של הרחוב, נמצאת אחת החנויות של החברה "ה. שטרן". לחברה זו שלוש חנויות בסט. תומס. יש בוודאי בין הקוראים רבים היודעים על חברה זו שהיא מן הגדולות בעולם לתכשיטים ולאבנים יקרות. לנו נודע עליה לפני שנה וחצי כאשר ראינו חנות החברה במלון "הילטון" בבוגוטה בקולומביה. מייסד החברה, הנס שטרן, הגיע בשנת 1939 כפליט יהודי מגרמניה לבראזיל. הוא היה אז בן שש עשרה. לאחר שעבד כמזכיר בחברה ליצוא אבנים יקרות, התחיל לסחור באלה. הוא הצליח, הצליח עד מאוד. לא נאריך כאן בסיפור עלייתו לגדולה ולעושר של הנס שטרן, הוא סופר בהרחבה בעתונות העולם, ב"ניו יורק טיימס", "טיים", "רידרס דייג'סט" ועוד. לחברה חנויות ברחבי דרום אמריקה, בניו יורק ובפאריס, בגרמניה ובפורטוגל – ובישראל. כמה וכמה מחנויותיה שוכנות במלונות פאר ובשדות תעופה. ביקרנו באחת מחנויות החברה בסט. תומס. ביקשנו לראות את חנה שטיינר, היא מנהלת סניפי "ה. שטרן" באי. הזוג שטיינר, יהודים מצ'כוסלובקיה הם. הגברת חנה, מניצולי השואה, פעילה מאוד בקהילה המקומית והיא נשיאת "אגודת הנשים" של בית הכנסת. לא פגשנו אותה. פקידה בחנות אמרה לנו כי הזוג שטיינר יצא לביקור לאוסטרליה.
ברחוב הראשי גם החנות האלגנטית של חברת "בולירו" המוכרת שעונים, מצלמות, כלי קריסטאל, ליקרים… וגם סיגרים מאיי הקאנארים תוצרת עצמית של החברה. חנות "בולירו" גם באי סט. קרוא. בעליה של החברה הוא הנרי קימלמן, הוא היהודי אשר היה אחד התומכים הכספיים הראשיים של ג'ורג' מק-גאוורן, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב בשנת 1972.
עד כאן קצת על עסקי המסחר של יהודי סט. תומס.
ה.
שמונה שנים שימש ראלף מ. פייאבונסקי מושל איי הבתולה האמריקניים. כלום אפשר ליהודי לבקר באיים ולא ללכת לראות את המושל היהודי?
ביקרנו אצלו במשרד בקומה השניה של בית ברחוב הראשי מול חנויות "א. ה. ריז". קירות המשרד היו מקושטים בתמונות של הוריו, יצחק פייאבונסקי ורבקה לבית קושנר. שתי תמונות אחרות מראות זקניו מצד אחד ההורים. שתי דמויות טיפוסיות של יהדות מזרח אירופה. גבר בעל זקן ואשה צנועה ותמימה. נכדם של אלה היה מושלם של האיים !
ראלף פייאבונסקי נולד בשנת 1907 בסט. תומס. הוא לצד כימיה באוניברסיטה של ניו יורק ולאחר שובו לאי עזר לאביו בעסקיו. הוא ערך מחקרים בדרכי החימוץ של מי הים ופיתח תהליך זיקוק של רום, שנהיה ליסוד בתעשיית הרום של האי.
פייאבונסקי, המשמש נשיא של חברת "ריז", היה בשנות החמישים בין המייסדים בנק באיים והוא גם שותף בחברות כלכליות אחרות.
זה ארבעים שנה שהוא פעיל בחיים הציבוריים. הוא כיהן במשרות חשובות שונות. היה יושב ראש של המועצה העירונית של סט. תומס וסט. ג'ון ושל האסיפה המחוקקת של איי הבתולה. הוא אירגן את המועדון הדמוקרטי המקומי והיה חבר הוועדה המרכזית של המפלגה הדמוקרטית מטעם האיים ונציגם בוועידות הארציות של מפלגה זו.
בשנת 1959 ביקר ג'ון קנדי בסט. תומס. הוא בא לנאום במסיבה לגיוס כספים של הסניף המקומי של המפלגה הדמוקרטית. קנדי ורעייתו ביקרו אצל משפחת פייאבונסקי. בני המשפחה מרבים עדיין לספר על אירוע זה בביתם.
בשנת 1961, לאחר שנבחר ונכנס בתפקידו כנשיא ארצות הברית, מינה קנדי את פייאבנונסקי למושל האיים. הנשיא ג'ונסון מינה אותו לתקופת שירות נוספת. בימי כהונתו כמושל עשה פייאבונסקי רבות למען פיתוחם של האיים. גדולות זכויותיו בשטח הבנייה של מעונות לתושבי האי, הקמת מוסדות חינוך חדשים, כולל קולג', ושיפור שירותי הבריאות. הוא משך משקיעים, והתפתחותם ושגשוגם הגדולים של האיים בשנות הששים הם במידה רבה תוצאות ממדיניותו וממאמציו.
הוא עשה גם רבות למען קידומה של האוטונומיה הפנימית של האיים. תוקנה חוקת הבחירות והוגדל מספר חברי המועצה המחוקקת, ולתושבי האיים ניתנה הזכות לבחור בעצמם במושל. מאז 1917 נתמנה המושל על ידי נשיא ארצות הברית בהסכמת הסנאט. בשנים 1966 ו-1967 דנו ועדות ותת ועדות של הסנאט ושל בית הנבחרים בהצעה להעניק לתושבי האיים את זכות הבחירה במושלם, ובשנת 1968 נתקבל על ידי הקונגרס חוק בעניין.
פייאבונסקי פעיל גם בעדה היהודית המקומית, ותקופה מסויימת היה נשיא בית הכנסת.
לפני שנפרדנו נתן לנו כמה חוברות על תולדות ישוב האיים, כתובות בידי אחיו איזידור.
כעבור יומיים נפגשתי עם אחיו באותו משרד. שוחחנו שעה ארוכה. איזידור שותף עם אחיו בחברת "א. ה. ריז" ובשעות הפנאי הוא עוסק, בין היתר, גם בחקר תולדות ישוב האיים. הוא בודק ארכיונים, ביקר באירופה וחיפש תעודות במדינות שונות, ועומד בקשר מכתבים עם חוקרים.
עניין מיוחד לו בתולדות יהודי האיים. אישים מעניינים נולדו או פעלו כאן. גבריאל מילן, אחד המושלים הדניים הראשונים של סט. תומס, היה מזרע ישראל. יהודה בנימין, מי שהיה שר בממשלת הדרום בימי מלחמת האזרחים בארה"ב, היה יליד האיים. כך היה גם קאמיל פיסארו, הצייר הצרפתי הנודע. תעודות על פיסארו ומשפחתו שמורות בארכיון הקהילה המקומית. איזידור פייאבונסקי סיפר לי כי בתקופה האחרונה היה עדיין חי בסט. תומס קרוב של פיסארו. הוא היה יהודי בעל רגש לאומי חזק, והקמת מדינת ישראל הישרתה באחרית ימיו שמחה גדולה במעונו.
בשנות החמישים התיישב בסט. תומס הסופר היהודי המפורסם הרמן ואוק והוא חי באי כמה שנים. האחים פייאבונסקי ומשפחותיהם היו אורחיו בסדר של פסח. ואוק היה פעיל בקהילה ועשה למען החינוך היהודי של הילדים. הוא כתב הקדמה לחוברתו של איזידור פייאבונסקי על תולדות היהודים בסט. תומס.
לפני כשנתיים שאל עורכו של "דיילי ניוז אוף וירג'ין איילנדס", העתון היומי של סט. תומס, את איזידור פייאבונסקי מתי יוציא חיבורו הגדול על תולדות האיים. "לאחר שאפרוש מעסקי ואוכל להקדיש יותר זמן למחקרי", ענה לו הלה. "הרי אני מכיר אותך, אתה אף פעם לא תפרוש מעסקיך המסחריים",השיב לו העורך."הנני מציע לך לפרסם כל שבוע בעתוני מאמר על פרשה בתולדות ישוב האיים". פייאבונסקי נענה להזמנה וכל שבוע מתפרסם בעתון טור בשם "פינה להיסטוריה" כתוב על ידו.
שעות רבות לאחר שנפרדתי מאיזידור פייאבונסקי הוספתי להרהר במה שסיפר לי. גם חשבתי על אודותיו ליום המחרת כאשר יצאתי לשדה התעופה כדי לחזור לניו יורק. כרגיל הייתי מצטער על שלא שאלתי אותו יותר בפרשה זו או אחרת. גם הירהרתי בשיחתי עם אחיו, מי שהיה מושל האיים, ותמהתי על עצמי: שאלות שונות שאלתי אותו. כיצד לא עלה בדעתי לשאול אותו על שמו העברי? הרי אכתוב עליו בעתון יהודי, האכתוב סתם ראלף מ. פייאבונסקי, מבלי לנקוב בשמו העברי? כך כותבים על מושל יהודי?
הנני בשדה התעופה. עוד מעט ואעלה אל המטוס. אני ממהר לטלפון ציבורי ומצלצל לראלף פייאבונסקי. אני נפרד ממנו. "שאלה קטנה לי אליך", אני אומר. "מה שמך העברי?" הוא ענה: "רפאל משה".
מתוך "הדואר" ג' באדר ב', תשל"ו