שני הספרים האחרונים של ליאון פויכטונגר היו מוקדשים לנושאים יהודים. האחד: "רחל היהודיה מטולידו", והשני: "יפתח ובתו".
התחלת הספר "יפתח ובתו" מציגה הלווית שופט בישראל. אלמנתו זילפה מתאבלת ובוכה. היא תולדת שערה ומכה על לבה, היא מתאנחת ומקוננת: איכה, איכה, כו, כה, אך".
למקרא הדברים האלה, עלתה מחשבה בליבי, איך יתכן הדבר שתואר הפועל "איכה" שימש בראשונה, לפני שקיבל את משמעותו הרגילה, קריאת אבל, אנחה, זעקת שבר.
לכאורה ניתן הדבר לומר. הרי למלה "איכה" צליל של אנחה, של קריאה מתוך צער.
ועוד. הרי מלה זו והמלה הדומה לך "איך" מצויה במקרא לפעמים רבות בקשר לקריאות שבר וצער (ראה שמואל ב' פרק א'; ירמיה ט, יח; יחזקאל ו, יז; ב"איכה" עצמה ועוד, ועוד). בכמה מקראות אפשר אולי לפרש גם היום את המילה "איכה" או "איך" בקריאת שבר, באשר נשתמרה בה במקרים אלה משמעותה הראשונה. כגון: "איך! נפלו גבורים" (שמואל ב', א): "כי קול נהי נשמע בציון: איך! שודדנו! (ירמיה ט, יח – על פסוק זה הצביע פרופ' ש. שפיגל, כשהרציתי לפניו דברי). כן אולי גם: "איכה! היתה לזונה קריה נאמנה!" (ישעיהו א, כא): "איכה! – ישבה בדד העיר!: וכן יש לפרש אפילו כמה מקריאות המדברים על מפלתן של אומות אחרות, ובהן משתמש הנביא במלה "איך" כי הוא בא להמחיש את צערן.
ואולי גם במדרש נשתמר זכר למשמעותה המקורית של מלה זו.
איכה רבה (פרשה א, א): ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר אין לשון איכה אלא תוכחה וכו'. ר' נחמיה אומר אין לשון איכה אלא קינה, הדא מה דאת אמר (בראשית ג, ט) "ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו איכה – אוי לכה".
והנה מדרש אחר מתאר את הקדוש ברוך הוא כאילו הוא מקונן "איכה" על חטא האדם.
בראשית רבה (פרשה יט, ט): אמר רב אבהו בשם ר' חנינא כתיב (הושע ו, ז) "והמה כאדם עברו ברית". המה כאדם הראשון. מה אדם הראשון הכנסתיו לתוך גן עדן וציויתיו ועבר צוויי, ודנתי אותו בשלוחין ובגרושין, וקוננתי עליו איכה, הכנסתיו לתוך גן עדן שנאמר וכו'… קוננתי עליו איכה שנאמר ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו איכה, איכה כתיב".
הנה לכאורה גם מתואר זה של קינה הקב"ה יוצא, כאילו הבינו שמלת "איכה" במקורה היתה זעקת שבר.
ברם כל ההשערה הזאת מפוקפקת. היודע דרכי המדרש, גם יודע שאי-אפשר להסיק בברור מן המדרשים שהבאנו את מה שרצינו לראות בהם, ואם כן ניטל מן הסברה יסודה העיקרי.
מתוך "חרות" 03 אוגוסט 1952
ט. פרשל