מסופר במדרש: מעשה בחייט יהודי ברומא שהלך ערב יום כיפור לקנות דג. היה שם משרתו של המושל שאף הוא ביקש לקנות אותו הדג. כל אחד מהם הוסיף על המחיר עד שהחייט קנה את הדג בי"ב דינר. בשעת הסעודה שאל המושל את משרתו למה לא הביא לו דג. סיפר לו הלה מה שקרה ואמר: האם היית רוצה שאוציא י"ב דינר על דג? שלח המושל אחרי היהודי, וכשבא לפניו אמר לו: מה ראית, חייט יהודי, לאכול דג בי"ב דינר? השיב החייט: אדוני, יש לנו יום אחד בשנה המכפר על העבירות של כל השנה. האם אין אנו צריכים לכבד אותו היום? התשובה הניחה את דעתו של המושל. מסיים המדרש: הקב"ה גמל לו לחייט. כאשר קרע את הדג מצא בו מרגלית טובה ממנה היה מתפרנס כל ימיו (בראשית רבה, פ' י"א).
(דרך אגב: ישראל זנגוויל מתאר בסיפורו "מלך השנוררים" עימות, מלווה חילופי דברים חריפים, ליד דוכן של מוכר דגים במזרחה של לונדון. שני האנשים שנתנו עיניהם באותו דג היו גיבורי הסיפור ["מלך השנוררים"] והגבאי העשיר של בית הכנסת הגדול של העיר).
בעלי התוספות מעירים כי מן המדרש הנ"ל למדים כי יהודים היו נוהגים לאכול דגים בערב יום הכיפורים.
בפסיקתא רבתי מובא נוסח אחר של הסיפור ושם נאמר כי הדבר היה בערב שבת, ויש אומרים שהיה בערב יום כיפור.
ואמנם היה הדג מאכל חביב וחשוב ליהודים במשך דורות, וכבר נכתבו מחקרים על מקום הדג במסורת ישראל ובייחוד על המנהג לאכול דגים בשבת. תוספת חשובה מאד לספרות זו היא המסה "אכילת דגים בשבת – טעמים ופשריהם" למשה חלמיש שנתפרסמה בקובץ "עלי שפר", שהוצא באחרונה על ידי אוניברסיטת בר-אילן לכבוד הרב ד"ר אלכסנדר שפרן, רבה הראשי של ז'נווה, אשר במלחמת העולם השניה – בהיותו רבם הראשי של יהודי רומניה – היה לו חלק רב בהצלת יישוב יהודי זה מצפרני הגרמנים.
משה חלמיש, שהוא עורך הקובץ, מתאר במסתו המצויינת השתקפותו של המנהג לאכול דגים בשבת בתלמוד, בספרות הרבנית ובספרי המקובלים והחסידים, וכן בפיוטים, ועוקב אחרי התפתחותם של כמה רעיונות הקשורים לנוהג זה.
הוא כותב בין היתר על בעיות הלכתיות שעוררה אכילת דגים בשבת, על אישים שקנו או הכינו בעצמם דגים לכבוד שבת, ועל קהילות ישראל שהכריזו חרם על מוכרי דגים ערלים, אשר בידעם את נוהג היהודים לאכול דגים בשבת, העלו את המחירים.
חלמיש, שהשתמש לא רק בספרים נדפסים אלא גם בכתבי יד, מקדיש כמה וכמה עמודים לתיאור ופירוש הטעמים הרבים והשונים שהספרות הקבלית והחסידית מוסיפה על הטעם הנגלה הפשוט – "וקראת לשבת עונג" – של חשיבות אכילת דגים בשבת.
"צריך לאכול דג בשבת, ומה טוב שיהיה בכל השלוש סעודות, לפי שהדג אין לו עפעפיים ועיניו פתוחות, והוא רמז שהקדוש ברוך הוא עיניו אל יראיו פתוחות להשגיח עליהם ברחמים גדולים".
רבי צדוק הכהן כתב: "עיקר עונג שבת בדגים משום אין בהם שום איסור חלב וגיד הנשה ובעופות יש על כל פנים איסור דם ונבלה, מה שאין כן בדגים, שבדגים אין בהם ערבוב טוב ורע."
רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: "שאר בעלי חיים יש להם מצוות כגון שחיטה ומליחה ולדגים אין שום מצוה. לזאת אנו עושים להם מצוה שאוכלים אותם בשבת".
אלה הם רק כמה מן הטעמים הרבים שבקבלה ובחסידות המוזכרים על ידי חלמיש. את מסתו הוא מסיים בדברים אלה: "ערמנו טעמים מטעמים שונים ולא הטעמנו אלא כטיפה מן הים…".
חלמיש מזכיר בהערה בראש מסתו המחקרים שנכתבו על הנושא, בתוכם המאמרים גדושי-הידיעות של הרב ד"ר יעקב נאכט. הוא היה יכול להזכיר גם את המאמר החשוב והיפה "מקור המנהג לאכול דגים בשבת" לרב חיים קרלינסקי המנוח, שנתפרסם ב"שנה בשנה", תשמ"ד.
הרב חיים קרלינסקי מצביע בין היתר, על דברי הב"ח לטור אורח חיים, סימן רנ"ו: "ועכשיו מנהג בקהילות גדולות, כשמגיע חצי שעה סמוך למנחה, מכריז השמש לבשל דגים…".
נעיר כי הכרזת השמש סמוך לכניסת השבת "בשלו דגים" נזכרת כבר בתקנות של איסור שבת ויום טוב של רבי משולם פייבוש, ר"מ ואב"ד קראקא, שהיה רבו של הב"ח (התקנות במלואן פורסמו על ידי. י. זנה ב"חורב", תשרי, תרצ"ו).
ידועה אמרת חסידים כי אכילת דגים באצבעות מרומזת בפסוק "ומוראכם וחיתכם… ובכל דגי הים בידכם ניתנו" (בראשית ט, ב). אולי פחות ידוע הוא מנהג חסידים לאכול הדגים בשבת על צדה השני של הצלחת. מנהג זה מבואר בספר "מנהג ישראל תורה" (חלק א, עמ' שכ"ב) לר' יוסף לעווי שיצא באחרונה בניו-יורק.
הצופה
כ"א מרחשון תשנ"א