"מה היה מערך רוחך בשעה שפרצת עם חייליך לעיר העתיקה?"
"יכול אתה לדמות לך זאת", השיב הדובר בי בקצרה, וחיוך קל היה מרחף על שפתיו.
אלוף משנה מרדכי גור, שחררה של ירושלים, הוא איש צעיר, בן שלושים ושבע בסך הכל – אבל הוא חייל ולוחם ותיק. כל חייו המבוגרים לבש את חולצת הקרב של צה"ל. הוא השתתף במערכות וקרבות בכל רחבי הארץ.
במלחמת השיחרור שירת בחיל הפשיטה בנגב. עם סיום המלחמה התגייס לצבא הקבע, והיה משמש מפקד בנח"ל (-נוער חלוצי לוחם).
בשנת 1951 עבר גור לירושלים. היה ממלא תפקידים שונים בצה"ל, וגם קובע עיתים לתורה כתלמיד האוניברסיטה. בראשית 1954, כשנתרבו ההתגרויות הערביות, היו גם פעולות התגמול של צה"ל גוברות והולכות. מרדכי לא מצא מנוחה לנפשו. "חשתי שהקרקע מתחילה לבעור מתחת לרגליי", סיפר לאחר שנים בכתב העת הצבאי "מערכות", היוצא לאור בידי צה"ל, וגור אחד המשתתפים בו. "ההרגשה היתה דומה לזו של סוף שנת 1947 ותחילת 1948, אותה שעה שסיימתי את לימודיי התיכוניים. זו היתה עת פעולה ולא עת לימודים". עז היה רצונו של מרדכי לעבור לאותה היחידה, "שבחוגי הצבא היה ידוע, שהיא המבצעת את המשימות הצבאיות של צה"ל מעבר לגבול".
בקיץ 1954 הצטרף גור לצנחנים, ובשנים שבאו לאחר מכן השתתף כמעט בכל הפשיטות הנועזות של צה"ל לרצועת עזה ולמעבר לגבולות סוריה וירדן. באחת הפשיטות הללו נפצע.
במלחמת סיני של שנת 1956 היה גור מפקד של גדוד צנחנים של חיל נח"ל. הגדוד נלחם בראשונה במיצר מתלה. לאחר מכן הוצנח לאחורי קווי האויב וכבש את העיר א-טור שבמפרץ סואץ.
בפרוץ המלחמה השלישית, מלחמת ששת הימים, היה גור מפקד חטיבת צנחנים, והיה חונה בבסיסו מוכן לצניחה "אי שם". ברם הפגזת ירושלים בידי הירדנים אילצה את המטה הכללי לשנות את תוכניותיו, וביום ב', הוא היום הראשון למלחמה, בשעה שתיים אחר הצהרים, נקרא גור לעלות עם פיקודיו ירושלימה.
שתים עשרה שעות לאחר מכן, בשעה שתים בלילה, אור ליום ג' פתחה החטיבה בהתקפה. הם הסתערו על שכונת שייך ג'ראח השכונות ערביות אחרות שבצפון ירושלים. השטח הוא בנוי ומבוצר היטב. קרב עז ניטש על כל עמדה. הצנחנים נלחמו בגבורה. אבידותיהם היו קשות. רבים החללים ומספר הפצועים הגיע למאות. לאחר שבע שעות – בשעה תשע בבוקר יום ג', כבר היה צפון העיר בידי צה"ל.
השלב השני נפתח ביום ד' בשמונה וחצי בבוקר. היעד: הרמות שבמזרח העיר, שעם כיבושן יושלם כיתורה של העיר העתיקה. בדרום העיר כבר נתפסו עמדות על ידי חטיבת חיל רגלים ירושלמית, שנכנסה לפעולה ביום ב'. היא שגירשה את הירדנים מארמון הנצי"ב, משכן מטה הפיקוח של או"ם, וכבשה את הכפר הערבי צור בחר ומקומות אחרים.
בנייני אוגוסטה ויקטוריה הותקפו משני כיוונים. גדוד א' של חטיבת הצנחנים עם עשרה טאנקים התקדם דרך הר הצופים. גדוד ב' עם שישה טאנקים עלה מן העמק. מפקד החטיבה נתלווה לגדוד זה, שחייליו היו חשופים לאש חזקה מעמדות הלגיון שעל החומה ושברובע המוסלמי של העיר העתיקה. גדוד ג' נע בינתיים לאורך החומה.
בשעה 9:30, הרמות במזרח: אוגוסטה ויקטוריה, הכפר הערבי א טור, הר הזיתים, וצומת עזריה, בה עובר כביש יריחו – כבר היו בידי הצנחנים. הכוחות נערכו מחדש, לירידה מן הרמות ושיבה אל החומה, לקרב האחרון – להסתערות על העיר העתיקה.
מפקד החטיבה נמצא בצומת עזריה. אבל היה מחכה במתן הפקודה ההיסטורית עד שיגיע להר הזיתים, שמשם אפשר להשקיף על העיר העתיקה כולה. והנה הוא בהר זיתים. העיר פרושה לרגליו. מכיר הוא את ירושלים. שתים עשרה השנים הראשונות לחייו – עד שעברו הוריו לגור ברחובות – עשה בה. עתה חזר אליה כמשחרר. הוא שידר באל חוט את פקודת ההסתערות לפקודיו. עומדים הם למלא שליחות היסטורית, להגשים חלום דורות רבים – לגאול את ירושלים משביה.
התלהבות אחזה את הצנחנים. ירושלים! ירושלים! בתרמיליהם הכינו דגלים, דגלים רבים, להניף אותם על עיר דוד.
כל הגדודים נעו לעבר "שער האריות". מכונית בוערת לפני השער עצרה את התקדמות הטאנקים. הצנחנים פרצו אל העיר. גדוד א' עשה את דרכו בתוך העיר אל שער שכם. גדוד ב' היה פועל בחלקה התיכוני של העיר, וגדוד ג' השתלט על חלקה הדרומי. בשני מקומות נערכו קרבות פנים אל פנים ומפקדים וקצינים נפצעו. ב-12:30 הושלם טיהור העיר מקיני התנגדות וצלפנים. ירושלים, ירושלים כולה היתה בידי צה"ל.
גור תיאר לפניי בראשי פרקים את המערכה על ירושלים ושירטט מירשם של הקרבות. אבל לא סיפר לי, שבפריצת חטיבתו לעיר הלך הוא עצמו בראש חייליו.
דבר זה נאמר בעיתונות הישראלית. שעה שהתקרבה החטיבה ל"שער האריות", חלף עבר אותה המפקד בזחלם (באנגלית: "האף טראק"). הוא פנה אליהם בקריאה אחרונה על משימתם ההיסטורית: "צנחנים, אנו עומדים בשערי העיר העתיקה, שבה חלמנו עליה. היו גאים"! – והוא עצמו דהר ראשון לתוך השער. "סע!", פקד על נהגו, על אף הסכנה של מארב לגיונרים ירדניים בשער. "סע!", חזר ופקד על נהגו, בשעה שהדרך בתוך השער היתה חסומה באופנוע, שעלול היה להיות ממוקש.
"מוטה", כפי שמרדכי גור מכונה בחיבה על ידי פקודיו, לא היה בראשונים שהגיעו לכותל. ברם בחום הקרבות לא שכח את ההבטחה שנתן לאחד מקציניו. זמוש, קצין דתי, חבר קבוצת יבנה ביקש ממנו שיתן לו להיות בראשונים לחבק את אבני הכותל. גור זכר את ההבטחה, ובבוא ה"שעה" קרא לזמוש.
בראשונים שהגיעו אל הכותל היה גם הרב שלמה גורן, רבה הראשי של צה"ל. הוא הביא עמו ספר תורה ושופר. לאחר שתקעו תקיעה גדולה נערכה תפילת הודיה על הניצחון, על שיחרור עיר דוד. כאשר הגיע "משחרר ירושלים" לכותל, כבר עמדו פקודיו בתפילה.
2
שבועיים לאחר שחרור ירושלים, נשלח גור לחזית אחרת. הוא צורף כיועץ צבאי למשלחת ישראל לעצרת החירום של האומות המאוחדות.
כאן בניו יורק השתתף בישיבות העצרת ונפגש עם נציגיהם ונספחיהם הצבאיים של מדינות שונות. יש שביקשו ממנו הסברים על המערכה הצבאית בירושלים, ויש שהתעניינו לשמוע מפיו על מצב המקומות הקדושים.
אף הופיע גור בשידורי טלוויזיה, ונאם בעשרות מסיבות ואסיפות מטעם "המלוה לישראל" ו"המגבית המאוחדת" בכל רחבי ארצות הברית. בכל מקום נתקבל בהתלהבות ובהערצה.
"נשקו את ידיי. את שרוולי מעילי. רבבות נשיקות קיבלתי. רבבות אוטוגרפים נתתי" – סיפר לנו.
אלוף משנה גור גם הספיק לעשות קפיצה להאיטי. כבוד מלכים חלקו לו יהודי המקום. כמה יהודים יושבים בהאיטי? שלושים משפחות. ואלה המעטים כבוד רבבות נתנו לו. הפצירו בו שיקבל מתנות, מתנות בשביל "משחרר ירושלים", בשביל רעיתו ריטה, שנתלוותה אליו בביקורו לארצות הברית, ובשביל שלושת ילדיו הקטנים.
הוא סירב. "הגעתי לכאן בתפקיד, על כן לא אקבל מתנות", אמר ליהודי האיטי. ברם נענה להם לקבל מידם בקבוק קטן של בושם, כדי למוסרו לדודה שאצלה התארח בניו יורק.
יהודי האיטי "עשו" את רצונו. עם פרידה נתנו לו חבילה קטנה. אבל מה הופתע, כשפתח את החבילה, לאחר שובו לניו יורק: לא בקבוק קטן של בושם נתנו לו יהודי האיטי, אלא שעון של זהב.
הוי, גיבור ישראל, משחרר ירושלים! יכולת לערבים, יכולת ללוחמיהם ולנשקם – אך לאהבת ירושלים של יהודי האיטי לא יכולת.
מתוך "הדואר" גליון לד,