ג'ון גינתר: "אל גאוה, המות", ספר זכרון, ספרי יקנתון. הוצאת ב. מיכאלי ירושלים.
העתונאי המפורסם ג'ון גונתר מספר על פרשת מחלתו ומותו של בנו יחידו ג'וני.
למעלה משנה נאבק עם המות, מיד אחרי שעמדו הוריו על מחלתו – גידול במוח – הזעיקו רופאים מכל מקום ומקום, הנער טולטל מבית חולים אחד לשני, ניסו כל תרופה, כל טפול, נתוחים, דיאטה, הקרנות וזריקות גז חרדל, אבל קצרה יד המדע מלהושיע, גורל הילד נחקץ. גם על סף המות טרם אמרו הוריו נואש והיו מצפים לתרופה שתגלה.
ובעל אותם הימים של ענויי גוף וענויי נפש מבליג ג'וני על צערו. אין תלונה בפיו, רק חיוך תמידי על שפתיו. כל מאוייו – לא לפגר אחרי למודי כתתו ולעמוד בבחינות למען יוכל להכנס להרורד. את נפשו העיפה הוא מטביה בלמודים.
רבות נסע ג'ון גונתר, רבות ראה ורבות כתב על ארצות אירופה, אמריקה ואסיה על תרבויותיהם, משטריהם ומנהיגיהם. לא דמה, כי על ספריו ומאמריו המרובים יוסיף עוד ספר – ספר זכרון לבנו המת ללא עת.
גם לפרנצס גונתר, מי שהיתה אשתו של ג'ון גונתר ואמו של ג'וני – פרק בספר: דבר: מאת פרנתס גונתר.
עמוקה אהבת אם, עמוקה וגם צנועה, אין זר לא תראנה במלוא גדולה ועמקותה, בלבה פנימה היא נושאת את אהבתה הרבה ביחד עם חרדתה התמידית לגורל פרי בטנה. גם ברגעי אושר – דמעות השמחה בתוך עיניה תעמודנה, בחוץ לא יראו.
רק בעמוד האם על קבר ילדה עוברת האהבה על גדותיה. תפרוץ כל מבוע ומעין ובלבה השבור גלוי לעין בלי כל דאגה, כל תקוה וזכרון נהפך לדמע. כי אם מתביישים באהבה יתרה אין בושה באבל ובכי, מעטים דברי פרנצס אבל עמוקים ורחבים ביגונם.
"התהייה הפילוסופית פרושה להרהר אחרי המות" אמר מונטין. ההסתכלות במות היא ראשית יסוד השקפת עוללם חדשה. למראה המות כל מה שהוא חשוב ויקר לאדם נמס ונמוג וכאילו איננו. למראה המות חשך וחרב עולמו של האדם והוא מוכרח לבנותו מחדש. מתוך לילות האימים של אם ג'וני מבצבצים ועולים מחשבות ושברי מחשבות – אבני בנין לעולם חדש, יותר טוב.
"מעולם לא נשקתי לו לפני לכתו לישון בלי שאתמה אם עוד אראהו חי בבוקר. מדי בוקר בירכתיו כאילו נולד לי מחדש. כאילו שוב נתנו לי אלוקים, כל יום של חיי ג'וני היה לי מתת חסד מבורכת".
"מותו הקרוב של ילדך מעורר במוחך, בלבך ובנשמתך שאלות – כל השאלות האינסופיות, שכל תשובה עליהן סופה שאלה חדשה: מה פשרם של החיים?"
"יש תשובות מסובכות ומחוכמות לשאלות הללו, תשובות שהן פרי מחשבת האדם במשך שנים, שאלפי ספרים נכתבו עליהן. אך בסופו של דבר, מניח כל אדם הצדה את כל הספרים והמלים, כשאדם נותר לבדו עם עצמו, לבדו עם האלוקים – מה נשאר אז בלבו? – רק זאת בלבד: צריכים היינו לאהוב את ג'וני יותר".
"הלוואי ואהבנו את ג'וני יותר בעודו בחיים. כמובן, אנו אהבנו את ג'וני אהבה רבה. לאהוב את ג'וני יותר – מה פרוש הדבר? מה יכול להיות פרוש הדבר כעת?"
"פרוש הדבר לטשטש, בדרך מוזרה או ממשית, את רעיונות הרשע והשנאה, את האויב, ולשנותם במטה-הקסמים של הסבה לרעיונות של בהירות ושל רחמים".
"פרוש הדבר לדאוג יותר לזולתך, במולדת ובארצות אחרות, על פי כל הארץ, פרוש הדבר לחשוב יותר על אלוקים".
"אני מקוה שנוכל לאהוב את ג'וני יותר ויותר עד שנמות גם אנחנו, ונניח אחרינו כפי שהניח אחריו ג'וני, את אהבת האהבה, את אהבת החיים".
מתוך "חרות" כ"ו חשון תשי"ג