ברכת קידוש השם
א.
לפני שבוע ימים הועלה בכל תפוצות ישראל בקהל עם זכר מליוני הקדושים של השמד האחרון.
גדול היה שמד זה מיתר השמדות שעברו עלינו לא רק מבחינת היקפו כי אם גם מפאת עומק טרגיותו.
היו רבים בתוכנו, נתוקים ומורחקים מצור מחצבתם, אומתם, שלא ידעו בימי הרעה על מה ועל מי מוצאים להורג, לא ידעו בכלל על מה נרדפים כי לא הרגישו עוד בדמם את יחוד עמם מאז מעמד הר-סיני. ומכאן אותה תופעה מעציבה, אולי הראשונה בכל ימי תולדותינו הרוויות דם ודמעות, כי היו רבים שעזרו לאויב אם מדעת או מבלי דעת, מדעת באשר קוו להציל את עורם על-ידי שתוף פעולה. אם מבלי דעת באשר ההתבוללות עקרה מקרבן החשדנות כלפי הגויים שהיתה מציינת אבותינו ולכן הולכו שולל אחרי הבטחותיהם.
דורות קודמים היו מאוחדים ומלוכדים בעלותם על האש. ידעו על מי ועל מה נשרפים. ידעו כי קידוש השם הוא יעוד וגורל העם מאז עקידת הר המוריה.
יצאו בשירה וזמרה והליכתם היתה נצחון לאמונתם העמוקה והפילה תדהמה בגויים.
בשנת ד' אלפים תתקל"א (1171) נשרפו שלושים ושנים יהודים על המוקד בצרפת בעיר בלויז'. מוסר רבי אפרים מבונא שכאשר אחזה האש בגופות הקדושים "הרימו קולם בנעימה קול אחד. ותחילה היה הנועם נמוך ולבסוף בקול גדול". ובאו הגויים ושאלו ליהודים הנשארים "מה זה שירכם, כי לא שמענו כנועם הזה". "וידענו ביחוד," מסיים רבי אפרים מבונא כי "עלינו לשבח היה".
לא לחנם נטפלו הגויים דורות רבים לתפלה זו ורצו למחוק אותה מסדורינו, מנגינתם של קדושי ישראל הדהדה באזניהם ולא נתנה להם מנוחה…
בדור האחרון לא היה לנו ברירה. לדורות הראשונים נתנו הגוים ברירה. ואף על פי כן: לא כרעו לא לצלם לא לאש ולא לעצים. שחטו נשיהם וילדיהם למען לא יפלו בידי הגיים שיעבירו אותם על דתם.
שחטו גברים נשיהם ואמות ילדיהן. ברכו ברכת השחיטה ושחטו.
מהי ברכת השחיטה שרושמי הזכרונות מזכירים אותה בספוריהם על קדושי מסעי הצלב?
ב.
בקיץ שנת שט"ז הועלו בעיר אנקונה באיטליה עשרים וארבעה אנוסים פליטי פורטוגל על ידי שלטונות הכמורה על המוקד.
ב"דברי הימים של האפיפיור פאוולי הרביעי" הכתובים בידי יהודי איטלקי מתוארים פרטי המאורע שאינם נמצאים במקום אחר.
בין היתר מסופר על אחד הקדושים ר' שלמה יחיא.
"כאשר קרב למקום שימות שם קרא בקול גדול ויאמר: שרפוני שרים רבים ונכבדי ארץ, כי לא על אשר חטאתי קרבוני למשפט מות ולא על רוע מעשים שעשיתי נגד אלוקים ואדם, אלא על אשר החזקתי בתורת אבותי ליחד שם אלוקי ישראל, כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מלבדו ועל קדושת שמו אני מוסר עצמי למיתה…
…וככלותו לדבר ויעל ויקרב עצמו כקרבן תמים באהבה רבה לקיים ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ובירך ברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו על קידוש השם.
י. זנה שפרסם את "דברי הימים של האפיפיור פאוולי הרביעי" (תרביץ שנה ב' ספר ג' ד') מעיר באותו מקום: "לא מצאתי בתולדות המרטירולוגיה הגדולה שלנו זכר לברכה על קדוש השם, בספורים על הקדושים לאלפים שבתקופת מסע הצלב אנו מוצאים מקרים של שחיטה וברכת השחיטה שבודאי היתה מתאימה לברכת קדוש השם הנזכרת כאן".
דומה שאין דבריו מכוונים, ברכת השחיטה הנזכרת ברשימות מימי מסעי הצלב וברכת קדוש השם הנזכרת אצל שרפת אנוסי אנקונה אינן היינו הך.
ברכת הזבח או ברכת השחיטה הנזכרת שם היא הברכת על השחיטה. פשוטה כמשמעה.
קדושי מסע הצלב ששחטו נשיהם וילדיהם שחטום לקרבנות על מזבח השם. היתה זו שחיטת מזבח, לעולה ולקרבן על סדריה והלכותיה. היו בודקים את החליפים שיהיו כשרים ללא פגימה, היה גם מקרה שזרקו את דם הקדושים על ארון של בית כנסת.
נצטט כאן רק אחד מהמקרים הרבים, ברשימות רבי שלמה ברבי שמעון שכתב קורות הקהלות בימי מסע הצלב הראשון כפי ששמע אותן מאבותיו. מסופר על חסיד אחד ששחט את בנו.
"ואמר לו אביו יחיאל בני, בני, פשוט צוארך לפני אביך ואקריב קרבן לפני ה', נפש בני. ואברך על השחיטה ואתה תענה אמן".
"ויהי כאשר שמע החתן שמואל ב"ר גדליה כי נתרצה חברו מר יחיאל הצדיק אל אביו לשוחטו וחשב גם הוא לעשות כן וקרא למנחם שהיה שמש בבית הכנסת. ואמר לו בחייך קח את חרבך החדה ובדוק אותה יפה שלא תהיה בה פגימה ושחוט אותי כמו כן… ואתה תברך על השחיטה ואני אענה אחריך אמן".
בדיקת הסכין לפני השחיטה ואמירת הברכה דוקא על ידי השחוט מוכיחים כי המדובר בברכת השחיטה הרגילה.
ג.
אך נראה שגם באשכנז היתה ידועה ברכה מיוחדת על קדוש השם. י. זנה אינו צודק במה שהוא כותב שאין זכר לברכה זו. היא נזכרת עוד מלפני שרפת אנוסי אנקונה.
בספר "יוסף אומץ" שחבר מוהר"ר יוספא האן נורדלינגן שחי בימי השל"ה והחליף תשובות אתו יש פרק מיוחד ששמו "דיני ברכת המקדש השם ואגפה פרטי דיניה".
בפרק זה מביא מהר' יוזפא האן קטע מכתב יד השתדלן המופלא רבי יוזלמן רוסנהיים שהיה מגן ומחסה לקהלות רבות וגדולות.
רבי יוזלמן כותב על מי שעומד בנסיון מובטח לו שהשם יחזק את לבו ולסבול יסורין קשים ממיתה…
…"כאשר ידוע מימים. רבים מוסרים את עצמם להריגה על קדוש השם ואינם צועקים לא אוי ולא אבוי וכמה נצלבים אשר אני הכותב ראיתי גם הייתי, כשיצאו להריגה קבלו עול מלכות שמים באהבה רבה אף שסבלו כמה יסורין וחיו עד עשרה ימים ולילות ולא פרקו עול שיצאו נשמתן בטהרה"…
בהמשך הדברים מביא רבי יוזלמן ודוי למי שיוצא ליהרג על קדוש השם מהר' אשר מפרנקפורט. בסוף הודוי נמצאת ברכה על קדוש השם בזו הלשון: בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לאהבה את השם הנכבד והנורא, ההיה והוה ועתיד להיות בכל לבבנו ובכל נפשנו ולקדש שמו ברבים, בא"י מקדש שמך ברבים".
מדבריו אלו של רבי יוזלמן, שמת כמה שנים לפני שריפת האנוסים באנקונה, נמצינו למדים שברכת קדוש השם היתה ידועה באשכנז אף אם אפשר הדבר שלא היה לה נוסח קבוע.
לבסוף נעיר על דברי רבי יוזלמן שהנשרפים על קדוש השם אינם סובלים יסורים כי דברים מקבילים לאלו נמצאים בתשובה מאת המהר"ם מרוטנבורג.
נמצא כתוב בין תשובותיו: "וכן אמר מהר"ם מאחר שגמר אדם דעתו למסור נפשו על קידוש השם מכאן ואילך אינו מרגיש כלל… תדע שכך הוא שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע באש באבר קטן שלא היה צועק ואפילו אם יעלה בדעתו לעכב עצמו מלצעוק אינו יכול ואנו רואים קדושים שאינם צועקים כלום".
ט. פרשל מתוך "המודיע" ד' אייר תשי"ד.