פרק מוקדש לרבי ישראל ליפשיץ בעל תפארת ישראל על המשנה, ועוד פרק לרבי יוסף זונדל מסלאנט, שהיה תלמידו הקרוב מאוד של רבי חיים מוולוז'ין, כאשר פטירתו של האחרון נסע לפוסן ללמוד אצל רבי עקיבא איגר. יוסף רבי זונדל, שהיה מורו של רבי ישראל ליפקין סלנטר, סירב לכהן כרב. הוא עסק במסחר שעה או שעתיים ביום, את שאר הזמן הקדיש לעבודת ה' וללימוד התורה. הוא התיישב בירושלים ב-1838 ונפטר שם ב-1866, בגיל שמונים. בכרך מופיעים גם פרקים על כמה רבנים נוספים, ביניהם הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב המפורסם מקובנה; רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים (המכונה "האדרת"), מחבר פורה (חלק מכתביו שטרם פורסמו הודפסו לאחרונה במכון אהבת שלום), שכיהן כרבה של פוניבז' ומיר ומשנת תרס"א ועד לפטירתו ב 1905, כרב העדה האשכנזית בירושלים;
רבי חיים ברלין, בנו של רבי צבי יהודה ברלין (נציב), שהתחנך על ידי אביו וסבו, רבי יצחק מוולוז'ין. בגיל תשע כבר היה בקי בשלושה סדרי התלמוד – מועד, נשים ונזיקין. שירת בקהילות שונות במזרח אירופה ובמשך תקופה סייע לאביו בניהול ישיבת וולוז'ין. הוא התיישב בירושלים בשנת 1906. לאחר פטירתו של רבי שמואל מסלנט, בחרו בו ראשי העדה האשכנזית בירושלים להיות ראש ודוברם של רבני עיר הקודש האשכנזים. הוא נפטר ב-1912;
רבי יעקב דוד וילובסקי (רידבז), בעל הפירושים לתלמוד הירושלמי, שכיהן כרב בקהילות שונות ברוסיה. תפקידו הרבני האחרון שם היה בסלוצק, שם הקים ישיבה שהתפתחה למרכז גדול של תורה. לאחר ששהה כשנתיים בארה"ב, התיישב בשנת תרס"ה בצפת, שם נבחר לרב והקים ישיבה גדולה. הוא קרא לשמירה קפדנית על חוקי השמיטה, התנגד להעברת קרקעות לגויים לאותה שנה, וגייס כספים לתמיכת חקלאים יהודים שלא רצו לעבוד את האדמה בשנת השמיטה. הוא נפטר ב-1913;
רבי נפתלי אמסטרדם, מחשובי תלמידיו של רבי ישראל מסלנטר, שכיהן כרב בהלסינקי, פינלנד, במשך שמונה שנים. הוא התיישב בארץ ישראל ב-1906 ונפטר שם ב-1916, בגיל שמונים וארבע.
הכרך נושא הקדמה מאת הגאון רבי יעקב משה הלל, ראש ישיבת אהבת שלום ומכון המחקר וההוצאה באותו השם, המסביר את חשיבות לימוד המנהגים והצוואות האתיות של גדולי רשויות הרבנות. הוא מביע תודות למהדר ועורך הכרך, חוקר תלמוד גדול שבחר להישאר בעילום שם, שלא רק בחר את מנהגיהם וצוואותיהם האחרונות של הרבנים מתוך כתבי יד וספרים נדירים, אלא גם הוסיף ביוגרפיות קצרות של אישים רבנים אלו.
כמו כן, מביע הרב הלל תודה למר רפאל הררי – הספר מוקדש לו ולאשתו אלישבע – על תמיכתו הנדיבה במאמציה של אהבת שלום להפצת תורה בעמנו.
***
בכמה מהצוואות האחרונות שהוחזרו ב"אשר תצוה", הכרך שלפנינו, מבקשים הכותבים שלא להספיד אותם. הרב אליהו ראגולר כתב: "אני מבקש להודיע גם ביישובים רחוקים וגם ביישובים סמוכים, במיוחד באותם מקומות ברוסיה שבהם אני מוכר, שאסרתי להספיד אותי, ואין לבטל איסור זה לפי כל נסיבות."
הרב משה נחמיה כהנוב, לאחר שכיהן במשך 16 שנים כרבה של קסלוביץ' שברוסיה, התיישב בשנת תרכ"ד בירושלים, שם נבחר לראש ישיבת עץ חיים. הוא ביקש בצוואתו "לא להספיד אותו כאן, בעיר הקודש, ולא בשום מקום אחר". הוא גם ביקש שלא יירשם תואר על מצבתו.
הרב חיים ברלין כתב: "אני מזהיר שלא להספיד אותי. לעולם לא אסלח למי שיספיד אותי". הוא נתן פקודות מיוחדות להודיע בחמש קהילות ברוסיה שבהן שירת שהוא לא רוצה להספיד ולא יסלח למי שעשה זאת. הוא גם ביקש בצוואתו שיתואר על מצבתו רק כ"הרב הנודע", אך לא, חלילה, כגאון או כצדיק, "כי שקרים כאלה אינם מקובלים בעולם האמת".
גם רבי יוסף זונדל מסלנט ורבי נפתלי אמסטרדם לא רצו שיספידו אותם. האחרון הדגיש שהוא לא רוצה שיספידו אותו לא בקובנה, שבה התגורר שנים רבות, ולא בירושלים, שם נפטר. הסיבה הכללית להתנגדות להספדים של רבנים מוביליםleading rabbis הייתה החשש שהמספידים, עלולים להגזים כשהם מדברים בשבחם. מה שרצו רבנים מעולים הוא שמי שהספיד אותם, כמו גם אחרים שרצו לכבד את זכרם, ישפיעו על אנשים שחשו שנפגעו מרבניהם, או שנפגעו כספית מחלק מהחלטותיהם, תסלח להם.
הגאון רבי שניאור זלמן הירשוביץ, שהיה תלמידו הקרוב ביותר של רבי ישראל ליפקין סלנטר וכיהן כ-50 שנה, עד פטירתו בשנת תרפ"ד, כרבה של גולדינגן, לטביה, כותב בצוואתו: "אם יספידו אותי, הייתי רוצה. להתחנן בפני המספידים שיבקשו מהקהילה שתסלח לי על מה שחטאתי להם, אם בענייני כסף ואם לגבי כבוד. אולי לא הענקתי להם את הכבוד הראוי לכל אחד מהם. אולי חטאתי לעניים, היתומים והאלמנות בחלוקת צדקה, בכך שנתתי לחלק יותר ולאחרים פחות ממה שמגיע להם, כי קשה היה לברר מי מהם נזקק יותר. אני מבקש מהמספידים לפנות לקהילה בבקשה לסלוח לי ולהצהיר בגלוי שהם סולחים לי מכל הלב על מה שחטאתי להם בענייני כסף או כבוד. אני ממנה את המספידים כנציגי לבקש ממני סליחה מכל אדם".
רבי אליהו לוינסון מקרטינגה, ליטא, שהיה גם תלמידו הקרוב של רבי ישראל סלנטר, האציל את מספידיו, באחת מצוואותיו, לבקש סליחה בשמו מאנשים שאולי חטא להם. בצוואה מאוחרת יותר ביקש שלא להספיד אותו כלל.
הרב יצחק אייזיק ווילדמן (חבר), גדול התלמוד והמקובל, מחבר תשובה בני עולם וחיבורים נוספים, כיהן כרב ביישובים שונים, ביניהם רוז'ינואי, וולקוביסק, טיקוצין וסובלק. בצוואתו ביקש שעם פטירתו יוצגו מודעות בבתי כנסת ובבתי מדרש (בסובלק), שם ביקש סליחה מאנשים שעלולים היה לפגוע בהם או לדבר עליהם לשון הרע, או שבגלל טעות מצידו. נאלץ לשלם לו יותר כסף ממה שהיה מגיע לו. אנשים שחשבו שהוא חייב להם כסף, נאמר להודיע לבית הדין כדי שתגבה את החובות מעיזבונו. עוד נאמר לנו שהוא ביקש לשלוח מכתבים ליישובים שבהם שירת בעבר, בבקשה למחילה מאנשים המתגוררים שם או שנקברו שם על עוולות שהרב עלול לעשות נגדם או על נזקים כספיים שייתכן ונגרם לו. גרם להם.
הרב אברהם דנציג, מחבר "חיי אדם" וספרים נוספים, כתב בקשות מחילה מאנשים שאולי פגע בהם או שאולי גרם להם הוצאות נוספות לא מוצדקות. הבקשות הודפסו והופצו בהלווייתו.
***
רבי אברהם דנציג מווילנא, בעל הספר "חיי אדם", כתב צוואה אתית לילדיו. הוא קרא לה בית אברהם וביקש להדפיס אותה זמן קצר לאחר מותו. הוא ביקש מילדיו ללמוד אותו, לפחות במהלך חודש האבל הראשון. כמו כן ביקש מהם ללמוד את ההקדמה לזכרו תורת משה המלאה ב"מוסר ויראת ה'", וכן את מסכת מצוות משה, קיצורו של ספר חרדים. בכל שבת, לפחות בשנה הראשונה לאחר פטירתו, היו צריכים ללמוד את הלכות השבת בזכרו תורת משה.
להלן כמה קטעים מבית אברהם:
במהלך החורף רצוי לקום מספר שעות לפני עלות היום ולעסוק בלימוד תורה, אגדה, ספרי מוסר או תהילים. מיד לאחר תפילת שחרית, במידת האפשר, יש ללמוד לפחות פרק אחד של משניות – לאט, לא ממהר. אם אפשר, למד גם חלק בגמרא. כמו כן אני מחייב אותך ללמוד בכל יום לאחר תפילת שחרית כמה קטעים בצוואה זו, וכן את הלכות השבת בזכרון תורת משה, עד שתכיר אותם היטב.
יש להקפיד לפצות עובד בדרך המקובלת כדי שיהיה מרוצה. אם זה לא נעשה, עוברים על איסור לו תשוק ("לא תמנע לרעך את המגיע לו", ויקרא יט, יג).
יש להיזהר גם שלא לעבור על איסור לו תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר. ברגע שהפועל סיים את העבודה שעשה עבורך, שלם לו גם אם אתה צריך ללוות את הכסף כנגד משכון, וגם אם אתה צריך להחמיץ את תפילת מנחה כשאתה מסתכל סביב כדי ללוות כסף…
היזהר מאוד בחלוקת צדקה. תן מכל הלב ובשמחה, ואל תפגע בעני. אם ה' בירך אותך בעושר, תן הרבה צדקה. אם אינך יכול לתת הרבה, דאג שכל מה שאתה נותן יגיע לנזקקים ביותר.עשה כמה שיותר מעשים טובים. עשה טובה קטנה או גדולה לחברים, לבד או עם הכסף שלך, הכל לפי יכולתך. אם יש לך בגד ישן בבית שלך, אל תיתן לו ללכת לפח, אלא תן אותו לאדם עני ראוי.
אני מפציר בכם ללמוד כל יום לפחות עמוד אחד מספרי מוסר. לימוד המוסר עדיפות על לימוד משניות וגמרא.
עדיף להחמיץ את לימוד המשניות מאשר להחמיץ את לימוד המוסר. תמיד צריך להיות בהישג יד את מסילת ישרים מאת הרב משה חיים לוצאטו ואורחות צדיקים, כי שם מתוארות כל מידותיו הטובות של האדם.
רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים כתב מסכת, נפש דוד, בה תיאר את מנהגיו והתלהבותו בתורה ובמעשים טובים. הוא לא כתב את זה כדי להתגאות בהתנהגותו, אלא כדי שילדיו וצאצאיו ילכו בדרכו ויתנהגו כמוהו. להלן כמה ציטוטים של נפש דוד:
בכל פעם שטיילתי הייתי לוקח איתי כמה מזוזות וכמה מסמרים קטנים כדי להדביק מזוזות על דלתות בפונדקים ובמקומות לינה שלא היו. כמו כן הצמדתי מזוזות לדלתות של בתים פרטיים רבים. לפעמים לא החזירו לי את המזוזות וסלחתי להם מכל הלב. נהגתי לקחת גם כמה סידורים קטנים ועותקים של תפילת הדרך כדי להזכיר לנוסעים לקרוא את התפילה ולאפשר להם לומר אותה מבלי לחכות זה לזה..
הלן כמה ציטוטים נוספים מנפש דוד מאת רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים:
לא הייתי לובשת בגד חדש בפעם הראשונה ביום חול, שומרת אותו לשבת. כשיצאתי מבית הכנסת הייתי, בכל הזדמנות שאפשר, פושטת את הבגדים שלבשתי כשהתפללתי ולמדתי ומחליפה אותם בבגדים פחותים, כדברי חז"ל (שבת י"ד ע"א), "הבגדים שלבש. כשמבשל לאדונו אסור ללבוש כשמוזג לו משקה".
לימים נודע לי שזה היה מנהגו של הגאון רבי זלמן מרגליות. תמיד נזהרתי לא לנשק את הילדים שלי אם יש ספר תורה, או ספרים, בחדר. בחודש חשוון שנת 1880 חלה בני עזריאל בנימין. הוא היה מרותק למיטה בחדר שהיה בו ספר תורה. התאפקתי שלא לחבק ולנשק אותו. לפני קול נדרי וגם לפני תפילת הנעילה הייתי עובר בבית המדרש ומסתכל על האנשים, למקרה שאזכור מישהו שאני צריך לפייס או מישהו שאני חייב לו התנצלות על שחטאתי לו במהלך שָׁנָה.
בשמיני עצרת הייתי יושב בסוכה כמו בכל שאר ימי החג, בהתאם לנוף הגאון מווילנה. כשאף אחד לא הסתכל נישקתי את חורש הסוכה. כשהיום דעך הרגשתי מאוד עצוב, נזכרתי שבקרוב אני עומד לצאת לחופשה מהמצווה המקסימה הזו לשנה שלמה, לפעמים אפילו ל-13 חודשים.
בהושענא רבה הייתי מרים פעמים רבות את ארבעת המינים. הייתי מנשק אותם עם דמעות בעיניים ותפילה קצרה על שפתיי שאזכה לקיים שוב את המצווה הזו בשנה הקרובה.
הגאון רבי ישראל ליפשיץ בעל "תפארת ישראל על המשנה", כתב בצוואתו בין היתר: "אני מחייב אתכם בני ובנותי, שלא תסרב לבקשתו של אדם שיבוא אליכם לבקש טובה, מי אשר אותו אדם אשר יהא. יכול להיות, גם אם האדם הזה הוא אויב שלך, או זר מוחלט. אם אינך יכול להיענות לבקשתו, לפחות תן לו עזרה. אם אתה לא יכול לעשות אפילו את זה, עודד וניחם אותו כדי שירגיש טוב יותר."
לקראת סוף צוואתו אמר לילדיו שתמיד הקפיד לא להעמיס על העוזרת עבודה קשה או לא נעימה מדי עבורה. הוא הוסיף כי כשהיה ילד ביקש מהעוזרת, שאכלה איתם בשבת ליד השולחן, להביא לו משקה. אביו כעס עליו על שהטריד את המשרתת בזמן שהיא אוכלת. הוא נאלץ לקום להביא לעצמו את המשקה.
ציטטנו מכמה מהצוואות המשוכפלות באשר תצוה. כמו כן נתנו רבנים שונים הנחיות מפורטות בנוגע ללווייתם, לימוד תורה לזכרם וחלוקת צדקה. הרב משה נחמיה כהנוב, רבה של כסלוביץ' שברוסיה, שהתיישב בירושלים בשנת תרכ"ד, ביקש בצוואתו לקיים על גופו את ארבעת עונשי המוות:
"בצע את ארבעת עונשי המוות על גופי, כפי שמוסבר בספרים שלנו, וכפי שנעשה להרבה גדלים ספרדים ואשכנזים. אני גם מבקשת שלפני שמסע הלוויה יגיע להר הזיתים, יעצרו שבע פעמים ויזרקו את גופתי ארצה – לא להניח אותה על הארץ בידיים, אלא לזרוק אותה לשם – כפי שנעשה בגולה לכמה גדולי ישראל שהיו גדולים ממני לאין ערוך. גם גופי צריך לטבול במקווה…
"עשרה יראי אלוקים, לומדי תורה, ובהם כמה תלמידי ישיבה הראויים למשימה, יתפללו בביתי למשך חודש. עליהם להתפלל לאט, להקשיב היטב לציבור השליה ולהיענות לברכותיו. לאחר תפילת שחרית ילמדו משניות חצי שעה, ובין מנחה למעריב ילמדו את השולחן ערוך ועין יעקב. הם צריכים ללמוד לאט ובזהירות…"
גואיש פרס, 13, 20, 27 ,במאי ,3 ביוני 2005
