ארבע משפחות אצולות יהודיות בירושלים הוגלו לרומא כשטיטוס כבש את העיר הזו בשנת 70 לספירה ולקח עמו את כלי בית המקדש. למרות שקיימות תיאוריות רבות לאן נעלמו המנורה, השולחן מלחם הפנים וכלים אחרים, שגשגו ארבע משפחות האצולות היהודיות משבט יהודה שחיו באיטליה, וצאצאיהן תרמו רבות ללימוד, תרבות והיסטוריה יהודית. בני ארבע המשפחות כיהנו כרבנים, פוסקים, פיטנים וראשי ישיבה. כשהמשפחות הגיעו לרומא, הקימו יחד בית כנסת שנקרא "בית הכנסת מהארבע ראשים". (די קוואטרו קאפי).
אזכור של הקמת בית הכנסת על ידי ארבע המשפחות הללו ניתן למצוא בהקדמה לכתב יד של מחזור איטלקי משנת 5274 (או 1514 לפי הלוח היוליאני שכן הלוח הגרגוריאני טרם נקבע). לזכר ארבע המשפחות היהודיות האיטלקיות המפוארות הללו – דה פומי — מין התפוחים, דה רוסי – מין האדומים, דה וכי או דלי אדולסנטולי — מין הזקנים ודגלי פיאטלי, דלי מאנסי או אומנו – מין הענווים, אנחנו מביאים לכם כמה מהצאצאים שלהם הכי הרבה בולטים.
נתן בן יחיאל מרומא (מן הענווים)
נתן בן יחיאל מרומא הידוע בשם הערוך (בערך 1035 – 1106) היה מילון איטלקי יהודי שהיה צאצא ממשפחת דגלי מאנסי או משפחת מן הענבים. אביו של נתן, ר' יחיאל בן אברהם, מלבד היותו פוסק מוכר וראש הישיבה היה פייטן, גם משורר ליטורגי. משפחתו של רבי יחיאל בן אברהם (מן הענווים) הקימה ישיבה ברומא מאתיים שנה קודם לכן יחד עם משפחת קלונימוס. כאשר משפחת קלונימוס עברה לגרמניה, משפחת מין הענווים המשיכה לכהן כראשי הישיבה בלבד.
נתן נסע לסיציליה, שם למד אצל הרב מצליח בן אל-בצק שהיה תלמידו של הרב חי גאון בפומבדיתא. משם הוא נסע לנרבון כדי ללמוד תחת הפרשן והאגד הבולט הרב משה הדרשן. לאחר פטירת אביו של רבי נתן, שאירע בערך בשנת 1070, הוא ושני אחיו, דניאל ואברהם, השתלטו על הישיבה של אביהם. שלושת האחים נקראו הגאונים של בית הרב יחיאל.
האחים הוכרו עד מהרה כרשויות התורה ופניות רבות הופנו אליהם, כולל מרש"י, בן דורם הצעיר בצרפת. בשנת 1088 בנה רבי נתן בן יחיאל מקווה וכשלוש עשרה שנים לאחר מכן (ספטמבר, 1101) הוא ואחיו הקימו בית כנסת יפהפה ברומא. הרב נתן חיפש נחמה בלמוד ובפילנתרופיה מאז היה הרוס כאשר ארבעה מחמשת בניו מתו ממחלה מוזרה כלשהי. רק בנו הצעיר ראובן שרד לבגרות. נתן מבכה את אובדן הבנים הללו בשיר המופיע בסוף המגנום אופוס שלו, הערוך.
במרץ 1101 השלים נתן את הערוך, לקסיקון לתלמוד ולמדרש, שבו הוא מסביר מילים וקטעים בסדר אלפביתי וכולל מקורות וקריאות שונות. בנוסף לעברית, ארמית ואיטלקית שפת מולדתו, רבי נתן ידע ערבית, פרסית, יוונית, לטינית וצרפתית. הוא למד גם ברפואה, אסטרונומיה, מתמטיקה וגיאומטריה, ולכן הצליח להסביר את המילים והקטעים הקשים ביותר בתלמוד, מדרשים וכו'
רבי נתן בן יחיאל מצטט בערוך מאות ספרים, שרבים מהם למרבה הצער לא נשתמרו ואנו מודעים להם רק בזכות הערוך. רבי נתן בן יחיאל מצטט שוב ושוב את רבינו גרשום ממיינץ, השתמש גם בכתבי ר' חננאל ב. חושיאל ור' נסים בן יעקב, שניהם גרו בקאירוואן. הרב חי גאון, מופיע בתדירות גבוהה בדפים שלו.
עותקים של הספר נשלחו לגרמניה, צרפת וספרד והוא היה בשימוש נרחב בכל עולם התורה. עד המאה הבאה צוטט הספר על ידי שניים מנכדי רש"י, רשב"ם ורבנו תם וכן הרמב"ם ורב אלעזר מוורמס. בשנת 1477 נדפסה המהדורה הידועה הראשונה.
עזריה בן משה דה רוסי (מן האדומים)
רעידת אדמה פקדה את העיר פרארה באיטליה ב-16 וב-17 בנובמבר 1570. היא הרסה מחצית מהעיר וסימנה לצמיתות רבים מהמבנים שנותרו עומדים. תיאור רעידת האדמה, ב"קול אלוקים", נכתב על ידי ההיסטוריון, המלומד והרופא היהודי האיטלקי, בונאיאוטו דה רוסי או עזריה בן משה מן האדומים. נולד במנטובה בשנת 1513, הוא חי בבולוניה עד 1569 כאשר האפיפיור פיוס החמישי גירש יהודים ממדינת האפיפיור שלו.
הוא ומשפחתו עברו לפררה, שם כמעט נהרג ברעידת האדמה. למרבה המזל הוא ואשתו היו בחדרה של בתו, החלק בביתו שלא נהרס. לאחר שעזב את פרארה עם משפחתו, הוא פגש באזור הכפרי מלומד נוצרי ששאל אותו אם יש גרסה עברית של מכתב אריסטאיוס. מכתב מפורסם זה שנכתב ביוונית מתאר כיצד לתלמי היו שישה תלמידי חכמים יהודים מכל שבט, בסך הכל 72 תלמידי חכמים שנקבעו בנפרד בחדרים נפרדים באלכסנדריה כדי לתרגם את התורה ליוונית. באורח פלא כל התרגומים היו זהים. איימו על תלמידי חכמים שאם 72 הגרסאות לא יתאימו, הם ייהרגו.
עזריה ענה לנוצרי כי מכתב זה אינו זמין בתרגום לעברית; הוא החליט אז ושם לתרגם את זה בעצמו והוא קרא לתרגום "הדרת זקנים". המפורסם ביותר מבין יצירותיו של עזריה דה רוסי הוא שאין לבלבל עם אותו ספר שחיבר הרבי צ'רנובלר (רבי מנחם נחום טוורסקי 1730-1787). חלק אחד בספר מתאר את הקהילה היהודית בימי בית שני כולל בגדי כהונה. הוא גם מתעד את סיפור התרגום של השבעים, ומתאר את מוצאן של המושבות היהודיות באלכסנדריה ובקירנה וכן מתאר את מלחמות בר כוכבא ברומאים. הוא שילב בו גם את כתביו האחרים.
בספר, עזריה בן משה חולק על אמיתותם של חלק מהסיפורים האגדיים הקשורים בגמורא, למשל זה המתואר בגיטין נו עמוד ב איך טיטוס מת בגיל 42 בגלל שנכנס יתוש לאף שלו ואז ניקר במוחו במשך כמה שנים. לאחר פטירת טיטוס, הם גילו שהיתוש היה כמו יונה בת שנה… אביי אמר 'פיה היה מנחושת ומסמריו מברזל'.
הרבה אנשים ווכחו נגד הספר והוא ונאסר על ידי רבנים רבים בעוד שאחרים שיבחו אותו. בין אלה שהיו נגד הספר היו המהר"ל מפראג והרב יוסף קארו, ואילו התוספות יום טוב ואחר כך הגאון מוילנא ציטטו אותו ותמכו בדעותיו.
דוד דה פומי (מין התפוחים)
דוד דה פומי (1525–1593) היה בנו של הגביר רבי יצחק דה פומי, מהעיר ספולטו, 120 ק"מ צפונית לרומא. מאביו למד תנ"ך וגמרא. דוד היה לא רק תלמיד חכם, אלא רופא, פילוסוף ופילולוג. הוא שימש כיועץ הרפואי הרשמי לעיר ונציה והיה מועדף על הפקיד הוונציאני החזק המנהל אלוויסה גרימני.
ספרו המפורסם ביותר של דוד דה פומי היה צמח דוד שלו, מילון של שלש לשונות– עברית, לטינית ואיטלקית (ונציה 1587). בו ציטט דה פומי את ספר השורשים של רד"ק ועשה שימוש רב בערוך של ר' נתן. ההקדמה של הספר מכילה אוטוביוגרפיה קצרה שלו. הוא למד תורה תחת אביו הוא תרגם את ספר קוהלת לאיטלקית והוסיף הערות הסבר שפורסמו בוונציה בשנת 1571. הוא פרסם נספח לספר זה בשנה שלאחר מכן. הוא גם תרגם את הספרים של איוב ודניאל אך מעולם לא פרסם אותם.
בתקופת המגפה הגדולה ב-1572 הוא פעל בחריצות לפטר את ונציה מהמזיק וחיבר על כך מסכת. בשם "Brevi Discorsi et Eficacissimi Ricordi per Liberare Ogni Città Oppressa dal Mal Contagioso" (שיחות קצרות ותוצאות מוקלטות לשחרור כל עיר מדוכאת ממחלות מדבקות) הוא פורסם בוונציה, בשנת 1577. הוא גם חיבר עבודה רפואית בנושא גינקולוגיה.
דוד סיים את לימודיו באוניברסיטת פרוג'ה בשנת 1551 כדוקטור לאמנויות ורפואה ולאחר מכן התיישב במגליאנו, כ-30 קילומטרים מרומא, שם שימש כרב וגם עסק ברפואה כדי לפרנס את עצמו.
בשנת 1555 חוקקו חוקים אנטי-יהודיים על ידי הרפורמציה הקתולית. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא צו זמן קצר לאחר השבעתו שהגביל את היהודים באופן חמור. הוא זה שהיה אחראי בעיקר לשריפת התלמוד שנתיים קודם לכן בראש השנה ברומא בקמפו די פיורי ובבולוניה, ונציה, פרארה ומנטובה. בצו שלו "Cum Nimis Absurdum" מיום 14 ביולי 1555, הוא הכריז כי כל בתי הכנסת פרט לאחד אמורים להיסגר. היהודים היו צריכים למכור את כל בתיהם ורכושם, להסתפק במסחר בסמרטוטים ולהימנע מכל מגע עם נוצרים. נאסר עליהם להעסיק אחיות נוצריות או משרתי בית, ונצטוו לענוד את הטלאי היהודי על בגדיהם. כתוצאה מכך, דוד דה פומי בן ה-30 לא רק נשלל מתפקידו הרבני ומפרנסתו אלא גם נאלץ לעבור דירה.
למרבה המזל, ניקולאי הרביעי ממשפחת האצילים אורסיני יחס טוב כלפי היהודים בטוסקנה. העיירה היפהפייה מימי הביניים פיטיגליאנו נקראת עד היום ירושלים של איטליה מכיוון שכל כך הרבה יהודים התיישבו בה מהמאה השש עשרה ואילך. דוד דה פומי הפך לרופא הפרטי של ניקולס אורסיני והיה לו יחסים טובים מאוד אתו. כאשר אשתו של דוד נפטרה ב-1556, ניקולס אורסיני נתן לדוד אדמה לקבור אותה, וזה הפך לבית הקברות היהודי הראשון שהוקם בפיטיגליאנו.
לאחר ששירת חמש שנים כרופא של הדוכס ניקולס אורסיני, טיפל דה פומי בבני משפחת ספורצה השלטת במשך שלוש שנים עד 1563. תחת האפיפיור פיוס הרביעי (1559–65) הדיכוי פחת. ד"ר דוד דה פומי הבטיח פגישה עם האפיפיור ונשא בפניו ובפני הקרדינלים המלווים אתו נאום מבריק בלטינית, המדגיש את היתרון של שכירת יהודים, שבשבילם הם הסמיכו אותו לעסוק ברפואה ב-Chiusi לא רק בקרב יהודים אלא גם בקרב נוצרים. ויתור זה בוטל על ידי פיוס החמישי (1565–72).
הצו Hebraeorum Gens ("הגזע היהודי") 1569, של פיוס הקדוש החמישי, גירש יהודים מכמה ממדינות האפיפיור. מכיוון שדוד דה פומי לא יכול היה להישאר בארצות האפיפיור, הוא ברח לוונציה. כשנסע לוונציה הורשה שוב לעסוק ברפואה על ידי פיוס השישי כתוצאה מהחוברת הבאה שפרסם:
בחוברת שלו De Medico Hebraeo Enarratio Apologica (בהגנת הרופאים היהודים) ונציה, 1588, דוד דה פומי מפריך את ההאשמות שהוגש נגד יהודים ורופאים יהודים בפרט על ידי צו משנת 1581 על ידי גרגוריוס ה-13 (1572–85). הוא מדגיש שלפי התנ"ך והתלמוד רופא יהודי חייב לסייע לחולים, והוא מביא מקרים רבים של רופאים יהודים שהצטיינו בעבודתם ובנאמנותם. כך הפיג את חששות הכנסייה הקתולית שרופאים יהודים נועדו להרוג את מטופליהם הגויים. דוד דה פומי המשיך להופיע כרופא בוונציה עד שנפטר ב-1593.
שבתי אלחנן בן אלישע דל וקיו (מן הזקנים)
שבתי אלחנן בן אלישע מן הזקנים, היה פוסק בן המאה השמונה עשרה. הוא למד אצל סבו, רבי שלמה דוד דל וקיו, שהסמיך אותו לרבנות. בשנת 1727 הוא גם קיבל סמיכה מרבני פרארה. הוא היה אדמו"ר בכמה קהילות איטלקיות: לגהורן (ליורנו), אנקונה ולוגו בשנים 1730 עד 1739, אז מונה לרבה של העיירה קזאלה.
החיד"א, הרב חיים דוד אזולאי, ביקר בקאסלה בי"ד באדר א' בשנת תשכ"ו (1756). הוא אומר, "התלהבתי מאוד מהרב, הגביר, פלא דורנו.. , הרחמן ישמור עליו ויעניק לו חיים!"
רבי שבתי אלחנן מן הזקנים הבחין בכך שהיה היחיד מבני דורו בכך ש-20 מתשובותיו נכללו באנציקלופדיה לתלמוד, הידועה בשם 'פחד יצחק' מאת יצחק למפרונטי. דל וקיו נהג לחתום בשו"ת "מלכת שבא" ("מלכת שבא"; משבתי בן אלישע). רבים מכתביו עדיין בכתב יד: "ילד זקונים", אוסף שאלות שנשלחו אליו על ידי רבנים ושליחים עם תשובותיו, שחלקן פורסמו. חיבוריו ההלכתיים הם "עיר מקלט" על המצוות; "בן זקונים", דרושים על הפרשה, "חוק הפסח", פירוש להגדת פסח, "טעם זקנים", חידושים והערות על השולחן ערוך, "פני זקנים", חידושים על ש"ס והרמב"ם, "אסיפת זקנים" הלכות איך לפסוק. " ידע הכלי", פרוש על ספר כלי יקר על נ"ך, משפט המורים ודעת זקנים. "בית מלכים ובית חדרים" דנים בכללי הפוסקים השונים.
