שני סופרים כתבו בשנים האחרונות על מנהג בישראל, אשר אולי אינו ידוע כל-כך, אך ישן נושן הוא.
ב"מחקרי המרכז לחקר הפולקלור", כרך ג, תשל"ג, עמ' רו-רז, מביא פרופ' אלכסנדר שייבר, בפרק הנושא את השם "ארון עשוי משולחן", מדברי רבינו בחיי ב"ר אשר:
"והנה באזנינו שמענו, ורבים סיפרו לנו בגדולים שבצרפת והפרנסים בעלי אכסניא שנהגו מנהג נכבד מאד, נתפשט ביניהם מימים קדמונים, שהשולחן שלהם, שהאכילו עליו את העניים, בלכתם לבית עולמים שעושין ממנו ארון ולוחות שנקברים בהם. וכל זה לעורר ולקבוע בלבבות כי אדם אלו יגיע שיאו לעב ויעלה עשרו לעושר המלך שלמה, לא ישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש, כי אם הטוב והצדקה שהוא מרחם על העניים"
שייבר מביא, בין היתר, גם את דברי ר' צבי הירש קיידאנובר בספרו "קב הישר":
"וראיתי חייט אחד בק"ק בריסק דליטא קודם מותו ציווה להחבורה קדישא שיעשו משולחנו שהיה בביתו ארונו והאמה שהיה מותח בו הבגדים יתנו לו בידו. ושאלו אותו החבורה קדישא מה כוונתו בזה הצוואה והשיב שהשולחן והאמה יעידו לו כשני עדים נאמנים שכל ימיו לא גנב מאומה מן מלאכתו".
על הרב יצחק לאמפרונטי, בעל "פחד יצחק", נמסר שכאשר חידשו את בית המדרש בו היה מלמד ביקש מן הממונים שיתנו לו אחד מן השולחנות עליהם למדו התלמידים, כדי שיעשה לו ארון-מתים, להקבר בו אחרי מותו.
על אותו מנהג הרחיב את הדיבור גם שלמה אשכנזי בספרו האחרון "דורות בישראל" (ת"א, תשל"ה).
רבות הבאותיו של אשכנזי בנספח מיוחד אשר שמו "השולחן יעיד" (שם, עמ' 316-309), ואנחנו נביא כאן אחדות.
הרב ר' יששכר בר בלוך, בן המאה הי"ח, אשר היה רב בכמה מקומות ובסוף ימיו שימש במטרסדורף, ציווה לפני מותו כי יעשו ארונו מן השולחן אשר עליו למד תורה ושיתנו בקברו את הספר "בינת יששכר" אשר חיבר.
האדמו"ר ר' בעריש מביאלה סיגף עצמו וצם ארבעים שנה ובאותן השנים היה ישן כשאבן למראשותיו. לפני פטירתו פקד כי מן האבן הזאת יעשו את המצבה לקברו.
לאחר פטירתו של האדמו"ר מהר"ש מליובאוויטש לקחו את השולחן שעליו היה דורש חסידות, גזרוהו לקרשים ועשו ממנו את ארונו.
כאשר מת הגאון ר' מאיר שמחה הכהן, בעל "אור שמח" ו"משך חכמה", הורה הגאון ר' יוסף רוזין, הרוגאז'ובי, שאף הוא שימש רב בדווינסק, שישימו בקברו של ר' מאיר שמחה את "העמוד" אשר עליו היה לומד.
שלמה אשכנזי גם מציין, כי את הסיפור על החייט, המובא על-ידי בעל "קב הישר", הכניס ש"י עגנון – בחרוזים – לתוך ספרו "הכנסת כלה".
נביא כאן השורות האחרונות של הסיפור המחורז:
אמרו לו: אחינו מה כוונתך
כי צווית לעשות משולחנך מטתך
ולתת בידך את האמה?
השיב להם החייט בשפה תמה:
האמה והשולחן אשר עליו ישבתי
יעידו כשני עדים כי ממלאכתי לא גנבתי.
התורה שאדם למד, המצוות שהוא קיים, הצדקה שעשה, הם המלווים אותו לבית עולמו ומהלכים לפניו…
אעיר בשולי הדברים על מנהג דומה, והוא נזכר על ידי ר' יעקב גלאסברג בספרו "זכרון ברית לראשונים", על ענייני מילה (קראקא תרנ"ב, עמ' 227-226): "וקצת מוהלים נוהגים כשנפטרים אל בית עולמם קוברים עמהם ספר אשר בו כתובים כל הילדים הנימולים ע"י בחייו, כדי שיגן עליהם מעשי ידיהם" – כלומר, המצוה הזאת תלמד זכות עליהם. המחבר מביא שם את הסיפור על החייט ומזכיר עוד מנהג כזה של מוהלים.
הדואר
ב' שבט, תשל"ז