הרב ישעיה הורביץ כותב בספרו הגדול "שני לוחות הברית" כי הקדמונים נתנו סימן לארבעת הפרקים בשנה בהם מתמלא אדם מישראל פחד מפני הבורא. "אריה שאג מי לא יירא" (עמוס ג, ח) אריה – א'לול, ר'אש השנה, י'ום כיפור, ה'ושענא רבה.
לפי בעל השל"ה הנחילונו הקדמונים נוטריקון זה, אך דומה עלי שהוא לא נמצא בכתובים הנדפסים של הראשונים שבידינו.
נראה שהוא הופיע בפעם הראשונה בדפוס בספר שנתחבר בתקופתו של השל"ה. כותב רבי משה מת. תלמיד המהרש"ל, בספרו "מטה משה" (סימן תשע"ח) "אריה שאג מי לא יירא". אריה ר"ת אלול, ראש השנה, יום כיפור, הושענא רבה. מי לא יירא באלו הזמנים? הספר "מטה משה" נדפס בקראקא בשנת שנ"א, בעל השל"ה היה אז כבן עשרים וחמש.
היו שדרשו אותו נוטריקון, אבל הרכיבו אותו על אריה אחר ופירשוהו אחרת: כותב רבי אליעזר פאפו בספרו "פלא יועץ" (ערך "סליחות"): "וכבר פירשו המפרשים קרא דכתיב 'ישאג אריה ביער וטרף אין לו' (עמוס ג, ד) כי אריה הוא ר"ת אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, הושענא רבה, ור"ל אם יצעק איש באלו הימים תהיה כל מגמתו על היער, דהיינו הבית המקדש שנקרא יער[א], על כי טרף אין לו, שאין מקריבים קרבנות בעוה"ר." כלומר, עלינו להתפלל בעיקר על בנין בית המקדש והחזרת העבודה למקומה[ב].
פתחנו במקרא "אריה שאג מי לא יירא", נסיים בשני סיפורים שיש להם שייכות אליו. מספר אלתר דרויאנוב ב"ספר הבדיחה והחידוד":
רבי מרדכי יפה, בעל ה"לבושים", פסק הלכה שלא כדעת ר' יהודה ליווא (אריה) הגדול (המהר"ל מפראג). שלחו לו: – אריה שאג, מי לא יירא?
החזיר רבי מרדכי: – אריה שאג – מ"י (ר"ת מרדכי יפה) לא יירא!
כדבר הזה מסופר גם על אחד מצאצאיו של שרבי מרדכי יפה שהיה בעל אותו שם ושמש כרב בקרליץ. הוא אמר על בעל שו"ת "שאגת אריה", בהתנגדו לו באיזה הלכה: אריה שאג מ"י ( ר"ת מרדכי יפה) לא יירא. מרדכי יפה אינו ירא את "שאגת אריה"[ג].
* * *
בגליון הדאר של ערב ראש השנה תשנ"ו כתבתי כי ה"סימן" לאלול "אני לדודי ודודי לי", ר"ת אלול, נמצא כנראה לראשונה בשני הספרים שנכתבו בספרד במאה הי"ד. מאז התברר לי כי ה"סימן" נמצא גם בספר שלישי שנכתב באותה תקופה בספרד, והוא הקדום מכולם. הכוונה ל"דרשות" על התורה לרבי יהושע אבן שועיב, שהיה תלמיד הרשב"א.
בסוף פרשת שופטים הוא כותב: "… ומצינו במדרש[ד] כי אלו המ' יום של חודש אלול עד יום הכיפורים הם רצויים לפני השם ובהם נתרצה משה והוריד לוחות השניות. ואמרו במדרש 'אני לדודי ודודי לי', ראשי תיבות אלו, וסוף תיבות ד' יודין שהם מ' יום, ואמצע התיבות נדוד שהוא (הקב"ה) עומד ממידת הדין ויושב בכסא רחמים…"
לפי ר"י אבן שועיב מקורו של "הסימן" הוא מדרש. אך דומה שאין זה מדרש. (אין מדרש כזה בידינו). רבי דוד אבודרהם דייק יותר. הוא ייחס את ה"סימן" לדרשנים.
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר"
[א] ראה יומא לט, ב, ירמיהו כא יד בפירושו של ר"י קרא, וגם יומא ט, ב, יחזקאל כא, ב, ברש"י.
[ב] עיין גם "חומת אנך" לחיד"א, עמוס.
[ג] מובא בקונטרס היוחסין שבסוף חלק א' של תשובות "זכר יהוסף" לרבי יוסף זכריה שטרן, נחמיה שמואל ליבוביץ כלל אותן בספרו "ספר שעשועים" ומשם מובא ב"כתבי פנחס טורברג" (ניו יורק, תשי"ב).
[ד] השווה פרקי דרבי אליעזר, פרק מו, סדר עולם רבה פרק ו, רש"י שמות לג, יא.