הרהורים על גרוש ספרד
עננים שחורים מבשרי רעות התקשרו על שמי יהודי ספרד עשר שנים לפני הגרוש הכללי. גולה אחרי גולה הוגלו. בשנת 1480 גורשו מאנדלוסיה. שבע שנים אחרי כך ממדינת ארגון באותן השנים הונהגה האינקביזיציה שרדפה אנושים באש וחרב וגם על יהודים נטתה זרועה בכל רחבי ספרד הוכנו מדורות ליהודים בעקבות עלילות דם והאשמות שוא שהם מעבירים נוצרים על דתם.
בכל רחבי חצי האי הפירנאי ששמשה פעם מלכות מבטחים להמוני גולי ציון וירושלים נשארה רק מלכות אחת בה לא נרדפו על צוארם – היתה זו גרנדה שריד אחרון של מלכות המורים שפעם השתרעה עד מעבר לפירנאים ואיימה על אירופה הנוצרית.
גרנדה – עוגן הצלה לאנוסים ויהודים בורחים מחרב הצלב וקוץ בבשר המלכויות הנוצריות.
פרדיננד ואיזבלה, מלכי קסטיליה וארגון, התכוננו לכבוש אותה להרחיב את מלכות הצלב על כל רחבי חצי האי ולגרש סימן אחרון משלטות חצי הסהר מספרד. המשימה לא היתה קלה, במלחמה הממושכת הביסו????? צבאות גרנדה לא פעם את חיילי הנוצרים, נוסף לזה – אוצר המלכים הקתולים ריק היה.
את אוצרות המלוכה עמדו יהודים למלא. יצחק אברבנאל פליט מרדיפות פוליטיות מפורטוגל ודון אברהם סיניור, רב מטעם המלכות של קהלות ספרד וחוכר ראשי של כל מסי המדינה. שני יהודים אלה גייסו את הכספים למען המשך המערכה נגד גרנדה עד רדתה.
כותב ההסטוריון הספרדי אמדור דה לוס פיאוס: פרדיננד ואיזבלה הפקידו בידי אברבנאל וסיניור את האספקה והאדמיניסטראציה של הצבאות הלוחמים בגרנדה, שני אלה מלאו תפקידיהם באופן הטוב ביותר לא רק שהשתמשו בכספם הם למען הבטיח האספקה לצבא ולרכוש נשק למענו כי אם גם השפיעו על יהודים אחרים לעשות כמוהם.
בראשית שנת 1492 נפלה גרנדה. חוסל האיום האחרון על ספרד הנוצרית לפרדיננד ואיזבלה לא היתה דרושה יותר עזרת היהודים בבצוע תכניותיהם. כעת יכלו להפעיל במלוא הקיפה את מדיניותם האנטי-יהודית. באלהמברה, ארמון כליפי גרנדה לשעבר, שם חגגה ספרד הנוצרית את נצחונה הגדול, פורסמה פקודת הגרוש של יהודי המדינה.
בעזרת יהודים נכבשה גרנדה בעזרתם נהרס חוף המבטחים האחרון לאנוסים ויהודים בחצי האי. בעוזרם לכבוש גרנדה חפרו יהודי ספרד את קברם הם, יד נגידי ישראל ונשיאיו היתה במעל והם האחראים לו.
ודאי, הם לא ראו את הבאות. כמו כל שאר יהודי ספרד לא השגיחו בעננים השחורים שהתקשרו מעל ראשיהם ולא שמו לב לאותות שבשרו רעות. אך לא רק חטא בשגגה ובבלי דעת היה כאן כי אם בזדון ובדעה נעשה הדבר.
מי הרשה לנשיאי ישראל לתמוך בנשקם וכספם במלחמה נגד מדינה שהיתה עוגן הצלה לאחיהם הנרדפים? ואם דמו בלבם שבשכר שרותיהם יקילו המלכים הנוצרים את עולם הכבד, האם רשאים היו בשל ספק תקוה זה, להרוס חו. מבטחים?
דון יצחק אברבנאל יצא בראש הגולים, במו עיניו ראה את המגורשים נודדים ונדחים מעיר לעיר וממדינה למדינה בעוני וחוסר כל.
הוא גם ראה אותם חדלי תקוה, מתה בלבם התקוה בישועת ישראל וגאולתו.
"כנגע נראה לי" – הוא כותב – "בית ישראל, זקנים ונערים, שהם יזובו מדוקרים מחרבות נדודים וחיצי גלותם, גרוש מארץ שבים אשר השיגום בין המצרים… הלא המה אומרים: יבשו עצמותינו, אבדה תקוותנו מפי ספרים ומפי סופרים, משיח אלוקי יעקב מת או נשבר או נשבה…"
על כן קם הוא "לחזק ידים רפות וברכים כושלות למאמץ" ולבשר להם, כי הגאולה קרובה, לא תתמהמה לבוא.
יצחק אברבנאל שנתן זהבו וכספו להאדרת מלכויות הנוצריות שזממו רעה על עמו… למען בני עמו נשארו לו רק דברי נחמה. בדברי נחמה ועידוד על בואו הקרוב של הגואל רצה להביא מזון ותרופה לפצעי עמו האומלל.
אחרי פרסום פקודת הגרוש התחילו בהשתדלויות תכופות אצל זוג המלכים. בראש המשתדלים עמדו ראשי יהדות ספרד: דון יצחק אברבנאל ודון אברהם סיניור, לא רק בדברים נסו להעביר את רוע הגזרה כי אם בכסף. סכומים ענקיים הציעו למען בטול הפקודה, יתכן שהיו מצליחים בכך אילולא עקשנותה וכבד לבה של המלכה, חניכת כמרים קנאים.
מספר יצחק אברבנאל: "בעת היותי אני שם בחצר בית המלך יגעתי בקראי. ניחר גרוני, דברתי אל המלך פעמים שלוש… קראתי למאהבי רואי פני המלך לבקש על עמי, ורוזנים נוסדו יחד לדבר אל המלך בכל עוז. להשיב ספרי האף והחימה ואת מחשבתו אשר על היהודים לאבדן. וכמו פתן חרש ואטום אזנו, לא ישיב מפני כל והמלכה עומדת על ימינו לשטנה ולהטותו ברוב לקחה לעשות משהו החל וגמור".
זוג המלכים, פרדיננד ואיזבלה, ראויים היו זה לזה, הוא לאהבת בצע והיא בקנאותה הגדולה לדתה. מי הביא שני אלה פרדיננד מלך ארגון ואיזבלה, יורשת האוצר של קסטיליה, בברית הנישואין? מי כונן את הכסא של המלכות המאוחדת? מעשי יהודי היא אלה. מעשי דון אברהם סיניור.
התנגדו לנשואין אלה גויים רבים. התנגד להם אחי איזבלה, אנריקו מלך ארגון. התנגדו להם רבי המלוכה וגדולי הכמורה בני המלוכה של פורטוגל וצרפת ביקשו די איזבלה.
אך היהודי נצח.
האם רשאי יהודי להיות שדכן לגויים? לכאורה אין איסור בדבר.
ליהודי אשכנז מלומדי פראות הגויים והחדורים חשדנות כלפיהם מסורת בענין זה.
"קבלתי מפי גדולים וזקנים" כותב הרב יאיר בכרך לח' לפני ארבע מאות שנה בספרו "חות יאיר"[1], ודומה שזה המקום היחיד בו מוזכרת מסורת זו "כי המתעסק בשידוכים לגויים לא יצא נקי מזרע שמקדיח תבשילו… נרמז במה שכתוב לא תתחתן … כי יסור את בנך מאחרי".
מכריזה מסורת זו: התרחקו מהם. אל תכניסו ראשיכם בעסק לא לכם, בעניינים שביניהם לבין עצמם סופכם… להגרר אחריהם. יטו אתכם אליהם אם באונס, אם ברצון. אם ברוח הזרוע אם בדברי נועם.
פחד וחשד כלפי הגויים מרחיקים ראות, אף פעם לא התענינ… עומד אתה ותמה: עד כמה התאמתו דברי מסורת זו ובאיזה אופן אכזרי.
מסורת זו "ההידלגוס" היהודים מקורבי חצרות מלכי ספרד לא ידעוה. אילו היו יודעים אותה אולי גורל עמם היה אחר.
דון אברהם סיניור, משדך ומזווג זוג המלוכה, לחוכר ראשי של מסי המדינה ורב ראשי מטעם המלכות היה, מה עלה לו בסופו?
השתמד הוא ובני ביתו. כל המשפחה כולה. יש אומרי ברצון – כאשר לא רצה לעשוב את המדינה ולצאת יחד עם רבבות הגולים. ויש אומרים באונס. איימו עליו שירעו עוד יותר ליהודים אם לא ישתמד. בין כך וכך, דבק בגויים, הוא וזרעו ונבלע בתוכם.
כותב אחד מבני הדור על נסיבות השתמדותו כדברים האלו:
"גם דון אברהם סיניור וגיסו מאיר באו במעמקי מים.. על שניהם היה דבר המלכה נחוץ, כי הם גדלוה ורבוה, ובפרט דון אברהם סיניור אשר בגללו הגיעה למלוכה לכן שמה בכפה להעבירם לדתה בכל מאי דאפשר וביום אשר נשתמדו שרי צבאות ישראל, גם בניהם ופמלים אתם."
והדברים: "בופרט דון סיניור אשר בגללו הגיעה למלוכה לכן שמה בכפה להעבירו לדתה בכל מאי דאפשר, מדברים בעד עצמם.
יתר על זה. זוג המלכים סנדקאים ואבות הטבילה היו להתנצרותו של דון אברהם סיניור שהביאם בקשר הנשואין.
נתקיימו בו דברי מסורת יהודי אשכנז התמימים שלא הלכו בגדולות ולא חפשו כבוד וקרבת הגויים: "המתעסק בשידוכים לגוים לא יצא נקי מזרע שמקדיח תבשילו".
לא רק בו לבדו נתקיימו כי אם ברבבות האנוסים שהפילו חלל בישראל האינקויזיציה ופקודת הגרוש עליהן נצח אותו זוג מלכים שיהודי שידך.
[1] סימן קפ"ה.
ט. פרשל