בארמון המלכים במאדריד

"ראה: מגן דוד ענוד לצוארה", לחשה לי רעיתי.
"אפשר שהנך טועה ואין זה מגן דוד", עניתי, ולא הטרחתי את עצמי להסתכל בתכשיט מקרוב.
"זה מגן דוד", חזרה רעיתי על דבריה. משכתי בכתפי. "אף אם זה מגן דוד – מה בכך. אין לו כאן שום משמעות".
עמדנו בתור לפני הקופה בארמון המלכים במאדריד לקנות כרטיסים לסיור בבנין. קרוב למאתיים שנה שימש מושב למלכי ספרד, וגם היום נערכים בו טכסים ממלכתיים חשובים. על יד הקופה ישבה צעירה, בשנות העשרים. שערותיה צהובות, לחייה אדומות.
"האם זה מגן דוד?" שאלה אותה רעיתי. "כן" ניענעה בראשה, ובחיוך הוסיפה: "שלום!"
אודה, לא התרשמתי ביותר מן המלה "שלום" שבפניה. נזכרתי ביקורנו בשנה הקודמת. בטולידו בביתו של הצייר אל גריקו. בית זה נבנה במאה הי"ד על ידי היהודי שמואל הלוי אבועלפיה, שהיה שר האוצר של המלך פידרו האכזר. שמואל הלוי גם בנה סמוך לביתו בית כנסת מפואר, הקיים עד היום, והוא אחד משני בתי כנסת ששרדו ברובע היהודי של טולידו.
בביתו של שמואל הלוי גר במאה הט"ז הצייר אל גריקו. הבית נקרא על שמו ומראים בו מיצירותיו של הצייר.
ביקרנו בבית אל גריקו – רבים התיירים היהודים המבקרים בו, כי הרי זה בית שהיה פעם משכנו של שר יהודי וגם סמוך לבית הכנסת – והנה צהל לקראתנו אחד משומרי הבית: "אני צ'ואטה" (צאצא של האנוסים באי מאיורקה). באומרו הדברים הראה לי חפץ קטן ובו אותיות עבריות וסמלים יהודיים.
לא התרגשתי. אין זה מדרכם של הצ'ואטאס להצהיר על עצמם בקול רם. והחפץ שהראה לי – ודאי קיבל אותו מתייר יהודי, והוא משתמש בו כדי לבקש קירבתם של תיירים יהודים אחרים.
2
כאן ארשה לעצמי לסטות רגע מן הנושא של רשימה זו – ביקור בארמון המלכים במאדריד – כדי לומר כמה מלים על ביקורי הקודמים בספרד. שומרי העתיקות בספרד יודעים כי יש עדיין יהודים בעולם. בשנת 1952, כאשר ביקרתי בפעם הראשונה בספרד לא היה כך הדבר. שומר בית הכנסת בטולידו ידע כי הבניין ששמירתו הופקדה בידו היה פעם בית תפילה ליהודים – אך כסבור היה כי העם היהודי חדל זה מזמן מלהתקיים. כאשר ביקרתי בבית הכנסת של שמואל הלוי בטולידו, נכנסה אחרי קבוצה של תיירים גרמנים. המדריך שליווה אותה הסביר להם בשפה הגרמנית את אמנות האדריכלות של בית הכנסת. המראה של הגרמנים, שרק לפני כמה שנים החריבו בתי כנסת יהודיים בכל רחבי אירופה, הבאים להזין את עיניהם ביופיו של בית אלוקים יהודי, הרגיזה אותי עד מאוד. נגשתי לשומר ואמרתי לו: "ין סוי חודיו (אני יהודי). בית כנסת זה שלי הוא. רוצה אני שתגרש את הגרמנים מכאן".
השומר נתן בי עינים של תימה: "מה? אתה יהודי?" "אינך מאמין?" השבתי לו. שלפתי את הדרכון הישראלי מכיסי ותחבתי אותו מתחת לאפו. בידי השניה הצבעתי על שרידי הפסוקים הניכרים עדיין על כותלי בית הכנסת. "רואה אתה את האותיות המרובעות על הדרכון הזה", אמרתי לשומר. "שא עיניך ותראה אותן האותיות עצמן על קירות בית זה".
הוא הביט בדרכון והביט על הקירות, חזר והביט בדרכון ונשא עיניו אל הקירות. חיוך התחיל להסתמן על פניו. כנראה זז משהו במוחו. הוא חייך חיוך ידידותי. אך זה היה הכל. הגרמנים המשיכו, כמובן, בסיורם בלי הפרעה, מבלי שירגישו כלל שלא רחוק מהם עמד יהודי שדמו סער ורתח.
זה היה, כאמור, לפני תשע עשרה שנה. היום כבר יודעים הספרדים – לפחות אלה שיש להם מגע עם יהודים מקומיים ועם תיירים יהודים שמספרם נתרבה בהרבה בשנים האחרונות – שיש עם יהודי בעולם. אך גם כיום עוד ישנם הרבה ספרדים, ולא רק בכפרים ובעיירות, אלא גם בערים הגדולות, שאינם יודעים יהודי מהו. אשתקד חיפשנו בברצלונה את בית הכנסת. שאלנו הרבה אנשים – והם לא ידעו כלל מה שאנחנו מבקשים מהם. לבסוף פגשנו פקיד דואר אחד. לשמחתנו אמר לנו, שהוא יודע בדיוק לאן פנינו מועדות – והוא הראה לנו את הדרך לכנסיה הפרוטסטנטית. ניגשתי לתחנת המשטרה, אך גם השוטרים לא יכלו לעזור לנו. ביקשתי מהם שיתנו לי את ספר הטלפון. חיפשתי "קומונידאד איזרא-אליטה" ומצאתי את הכתובת.
בשנים האחרונות עושה ממשלת ספרד מאמצים גדולים להגביר את התיירות, הגדולה בלאו הכי. שופצו העתיקות, ובתוכן גם העתיקות היהודיות. שופצו שני בתי כנסת בטולידו, ובית הכנסת בקורטובה נקראה מזמן ככר על שמו של הרמב"ם. היום תמצא לא רחוק ממנה "ככר טבריא" ובה פסל של הרמב"ם. השקעות הממשלה משתלמות על ידי ההכנסות של זרם התיירים ההולך וגובר – אך הן משתלמות גם באופן ישיר. בהרבה אתרים היסטוריים נדרש המבקר לשלם דמי כניסה בבתי הכנסת בטולידו. היום כבר נדרש המבקר לקנות כרטיס בקופה. אשתקד, כאשר ביקרנו בבית הכנסת של שמואל הלוי בטולידו סירבתי לשלם דמי כניסה. לא היה זה עניין של כסף – אלא בעיקר גאוה לאומית. "אני יהודי", אמרתי לשומרים. "בית כנסת זה שלי הוא. למה אשלם כדי לבקר בו". "זה מונומנט ספרדי לאומי", ענו השומרים, הם הסתדרו לפני שערו הסגור של בית הכנסת כאילו חששו, שעומדים אנו לפרוץ לתוכו בכוח. בדלית ברירה קניתי על יד הקופה כמה כרטיסים. הראיתי לשומרים את הכרטיסים והם פתחו את השער. בן רגע סחבתי לתוך בית הכנסת את כל בני משפחתי. השומרים צעקו ורגזו קצת: "הרי יש יותר אנשים מכרטיסים" – אך את הנעשה לא יכלו להשיב.
אחזור כעת לסיפור על ביקורנו בארמון המלכים במאדריד.
3
כשעמדתי ליד הקופה בארמון המלכים, נזכרתי, כאמור, ב"צ'ואטה" שפגשתי שנה לפני כן בטולידו. נזכרתי, באותו מעמד גם בביקור אחר של השנה הקודמת, ביקור ב"הופבורג", הוא הארמון המלכותי במרכזה של ווינה. בתום הסיור הקבוצתי, פנתה המדריכה אל משפחתי ובפנים מסבירות אמרה "שלום". לרגע הייתי מופתע. אך אח"כ לא ראיתי בכך שום דבר מיוחד. למלה "שלום" יצאו מוניטין בעולם, וודאי שאין זה מוזר שמדריכת תיירים תברך יהודים במלה זו.
ובשל כך לא התעכבתי ליד הקופה בארמון המלכים. לא רק מפני שעמדו אחרי אנשים בתור, ולא רק מפני שמיהרנו להצטרף לאחת מקבוצות הסיור – אלא גם מפני שהמלה "שלום" בפי הקופאית לא היה בה לעורר בי עניין מיוחד.
ארמון המלכים במאדריד הוא אחד הבניינים המפוארים באירופה, מוזיאון גדול ורחב ידיים. יש בו אלפי חדרים. בסיורים הרשמיים נפתחים לפני המבקר רק חמישים מהם. דיים כדי להעמיד אותו על האוצרות הרבים שבהם הקיפו את עצמם מלכי ספרד.
החדרים מקושטים בציורים, יצירות כפיהם של ציירים נודעים, במרבדי קיר ובשטיחים מלאכות מחשבת, פסלים נפלאים, רהיטים בעלי סגנונים שונים, כלי חרסינה יקרים, מנורות ונברשות מעשי ידי אמנים, כדים מצויירים ושעונים, קטנים וגדולים, מזהב ומכסף, מברונזה ומשיש.
יהודי המבקר בארמון אי אפשר שלא יעלה בזכרונו את המלך והמלכה פירדינאנד ואיזבלה, שעשו כלייה ביישובים היהודים במלכותם הגדולה. את הנאמנים לדת אבותיהם גרשו מגבולם, ואת אלה שלא היה בכוחם וברצונם לצאת את הארץ שגידלתם, דחפו לתוך זרועות הכנסייה של "האהבה והרחמים". אמנם, זוג זה לא שלט בארמון זה, אשר בבניינו הוחל רק בשנת 1738, ולא עוד, אלא שבימי פירדינאנד ואיזבלה, עדיין לא היתה מאדריד בירתה של המלכות – אך זכרו של זוג זה לא נעדר מן המקום. באחד הפרוזדורים תמצא את פסליהם של פירדינאנד ואיזבלה, זה על יד זה.
בשנת 1469 נישאו איזבלה יורשת העצר של קאסטילה ופירדנאנד יורש העצר של מלכות אראגון. ביום הנישואין הונח היסוד לאיחודה של ספרד ולהתעצמותה לממלכה אדירה. ביום זה גם נחרץ גורלה של יהדות ספרד, בלי שקרבנות מלכות הרשע ירגישו בדבר. בימי שלטון זוג זה נוסדה האינקוויזיציה בספרד, וזוג זה הוא שהוציא, לאחר שעלה בידו להכניע את גראנאדה, השריד האחרון של ממלכת הערבים ביבשת אירופה, את פקודת הגירוש נגד יהודי המדינה.
מי היה בין השושבינים הראשיים שהביאו את "המלכים הקתוליים", כפי שכונה זוג זה, בברית הנישואין? דון אברהם סיניור היהודי ! אמנם אומרים, שכל השתדלותו בדבר היה רק מתוך חרדה לגורל אחיו ולטובתם התכוון – אך הוא לא ראה את הנולד.
בוא וראה מה בין אצילי יהודה שבספרד ובין תמימי וחסידי אשכנז. מסורת היתה בידי יהודי אשכנז שיהודי אינו מקבל עליו להיות מזווג זיווגים של נוצרים. וכך כותב רבי יאיר חיים בכרך בספרו "חוות יאיר" (סימן קפ"ה): "קיבלתי מפי גדולים וזקנות כי המתעסק באלה לא יצא נקי מזרע שמקדיח תבשילו".
ואמנם, דון אברהם סיניור, שעלה לגדולה בימי שלטון זוג זה – היה ראש חוכרי המסים וראש הרבנים מטעם המלכות – גם הוא וגם זרעו הקדיחו תבדילם. בימי הגירוש התנצרו הוא ושני בניו. אומרים להגנתו כי איזבלה המלכה לא רצתה לאבד את שר האוצר שלה והיא איימה עליו שאם לא יתנצר – תעשה כלה בקהל המגורשים.
רבות מחשבות בלב המבקר בארמון המלכים. הנה עולה לפני דמותה של הצעירה היושבת ליד הקופה אפשר שבשנה הקודמת שגיתי שלא הסברתי פנים לשומר אשר טען כי הוא "צ'ואטה". אפשר כי גם ב"הופבורג" בווינה היה מן הראוי לחטוף שיחה עם המדריכה שבירכה אותנו ב"שלום". ואותה הצעירה היושבת ליד הקופה – מי יודע מה מסתתר מאחורי המגן דוד הענוד לצוארה? למה תענוד אותו – למשוך עיניהם של תיירים יהודים? תיירים יהודים אינם מבקרים במיוחד בארמון המלכים!
הסיור מתקרב לסיומו, ואני מבקש את רעייתי לגשת אל הקופה ולבוא בדברים עם הצעירה, לשאול את פיה מגן דוד זה מה הוא לה.
סיפרה הצעירה: בת משפחה קאתולית היא. היא משמשת מדריכה בארמון המלכים – ולפעמים גם קופאית. לפני שלוש שנים שהתה באנגליה והתאכסנה אצל משפחה יהודית שומרי תורה ומצוות. ראתה דרכי היהודים, התאהבה ביהדות והתחילה לשמור מצוותיה.
"האם את שומרת את כל המצוות", שאלנוה.
"לא. קשה הדבר במאדריד", השיבה.
"אולי מסורת למשפחתך כי מצאצאי האנוסים היא?" – לא !
היא לא התגיירה ממש, אך היא מרגישה עצמה כיהודיה לכל דבר. וכך יושבת בת מספרד צעירה, בארמון מלכי המדינה, אשר ביערו מגבולם בדם ואש כל זכר ליהודים וליהדות – ונפשה דבקה ביהודים באלוקי ישראל.
מתוך "הדואר" גליון ד' ח' בכסלו