מסע בהודו
א.
בשנת 1896 פרצה מגפת-דבר בבומביי. ממשלת הודו ביקשה את מרדכי זאב חווקין, ששנים אחדות קודם לכן המציא נסיוב נגד החולירע והזריקו להמוני אנשים באזורים שונים בהודו, לחקור את מגפת הדבר ולנסות להכין נסיוב נגדו.
בחודש אוקטובר הקים מעבדה בבומביי. הוא עבד שתים עשרה, ארבע עשרה שעות ביום. נוסף על כך הירצה בפני קבוצות של אנשי רפואה על בעיית המגיפה. בדצמבר היה הנסיוב מוכן. בראשונה ניסה אותו חווקין על-ידי הרכבתו בבעלי חיים. ב-10 לינואר 1897 ניסה אותו בגופו של עצמו, לאחר שהוכחה יעילותו של הנסיוב היו רבים שביקשו לקבל את הזריקה. המעבדה הועברה למקום מרווח יותר שהועמד לרשותה בידי העירייה של בומביי, והוחל בייצור כמויות גדולות של הנסיוב. סיפקו את הנסיוב לא רק בהודו בלבד. אלא שלחו אותו גם לארצות אחרות. הדרישה לנסיוב הלכה וגברה, והיה צורך במעבדה גדולה. באבגוסט 1899 פתח הלורד סאנדהורסט, מושל בומביי, ״המעבדה לחקר הדבר״ בבניין ששימש מקודם מושב למושלים. חווקין נתמנה למנהל המעבדה.
עד מחציתה של שנת 1902 יוצרו קרוב לשלושה מליונים מנות של הנסיוב וחולקו בהודו ובארצות אחרות, ובאותה שנה העסיקה "המעבדה לחקר הדבר" 53 איש. המעבדה הלכה וגדלה, היא הרחיבה פעולותיה והחלה לעסוק בחקירתן של מחלות טרופיות אחרות. בשנת 1925, יותר מעשרים שנה לאחר שחווקין כבר פסק מלהיות מנהלה, הוסב שמה לכבודו ל"מכון חווקין".
היום הוא מכון-חקר לרפואה נודע לתהילה בכל רחבי העולם. בעל מחלקות רבות, המייצר תרופות, ויטאמינים ונסיובים שונים ומאמן עובדי-מחקר. מעוסקים בו מאתיים וארבעים אנשי מחקר הנעזרים על ידי חבר-עובדים המונה כמעט אלפיים איש. הבניין הישן עדיין עומד על תלו, לידו הוקמו מיבנים שונים המאכסנים את המחלקות השונות על מעבדותיהן.
האפשר לבקר בבומביי ולא ללכת לראות את המכון הגדול שיסדו אחינו מרדכי זאב חווקין? חווקין לא רק איש מדע דגול היה. אלא גם יהודי גדול, יהודי שכל-כולו היה מסור לאומה, שומר תורה ומסורת, חובב ציון נלהב שהדאגה והחרדה לשלומו הרוחני והגופני של עמו לא עזבוהו אף לרגע.
באחד הקירות בחדר המדרגות של הבניין המרכזי, נמצאת תמונה המראה את חווקין כשהוא מבצע זריקה. לידה ניצב פסל ראש של חווקין, במרחק מה ממנו פסל של לואי פסטר, ובין שניהם אך קצת משוך לפניהם פסלו של הגנרל סוקי, מי שהיה במשך שנים רבות מנהלו של המכון.
אחד מעובדי המכון הוליך אותנו בבניינים השונים. הראה לנו את הספריה ואת המעבדות, והסביר לנו את מוצאי המכון, שעה קלה עשינו עם המנהל הד"ר ב. ב. גיטונדה במשרדו.
"בעשירי באבגוסט של השנה הבאה ימלאו שבעים וחמש שנה לקיום המכון", אמר לנו המנהל. "יובל זה יוחג במשך שנה שלמה. החגיגות יתחילו בעוד ימים מועטים, בעשירי באבגוסט שנה זו, ויגיעו לשיאן בעשירי לינואר הבא. שהוא יום השנה בו סיכן חווקין את עצמו בשעת 1897, כאשר ניסה על גופו את הנסיוב נגד הדבר. הנני מזמין אתכם להשתתף בעצרת הפתיחה של חגיגת היובל שתתקיים בבניין זה. אם תהיו עדיין בעיר – נא לבוא".
באומרו דברים אלה מסר לנו כרטיס הזמנה לעצרת-הפתיחה.
ב.
כאשר הגענו לעצרת-הפתיחה היה האולם מלא. נאמו מנהל המכון, ד"ר ראפיק זאכאריא. השר לבריאות ולפיתוח עירוני של מדינת בומביי, ור. ק. קאדילקאר, השר לבריאות ולתכנון משפחה של ממשלת הודו. הנואמים העלו על נס את מפעליו של חווקין, דיברו על המכון שהוא יסד ועל התפתחותו.
"האהבה הגדולה לאדם, ולא התעניינות אינטלקטואלית גרידא. היא שהניעה את חווקין בכל מחקריו ומעשיו, אישיותו צריכה לשמש דוגמה ומופת לכולנו", הצהיר שר הבריאות של ממשלת הודו. הוזכרו האירועים שיתקיימו במשך שנת היובל של המכון והודיעו על הבטחתה של אינדירה גאנדי, ראש ממשלת הודו, להשתתף, אם תהיה פנויה באותו זמן. בעצרת החגיגית שתיערך ב-10 לינואר.
ג.
על הקיר מאחורי שולחן-הנשיאות של העצרת תלויה תמונתו של חווקין, הנני שוקע במחשבתי, לנגדי עיני רוחי עוברות תולדותיו של מדען דגול ויהודי גדול זה, הוא נולד בשנת 1860 באודיסה ולמד באוניברסיטה של עיר זו. הוא הקדיש עצמו ללימודי הפיסיקה, המתימטיקה והזואולוגיה. בהשפעת איליה מצ׳ניקוב, ששימש באותו זמן פרופיסור לזואולוגיה באוניברסיטת אודיסה, החליט חווקין להתמחות כזואולוג. לאחר שקיבל את הדיפלומה מן האוניברסיטה עבד במשך חמש השנים במוזיאון הזואולוגי של אודיסה. באותה תקופה פירסם כמה מחקרים חשובים על התזונה והתכונות התורשתיות של בעלי חיים חד־תאיים. משראה שמפני יהדותו אין לו סיכויים להתקדם בקריירה המדעית שלו ברוסיה מולדתו, החליט להגר לחוץ לארץ. במשך שנה שימש עוזר בפיסיולוגיה לפרופסור מוריס שיף בבית הספר לרפואה בז׳ניבה. משם עבר לפאריס, שנמשך לשם על-ידי מחקריו המזהירים של פאסטר ונוכחותו של מורו האהוב מצ׳ניקוב. הוא התחיל לעבוד במכון פאסטר. תחילה עוזר בספריה, ולאחר מכן עסק בעבודת מחקר. היה זה במכון פאסטר שהוא הצליח להכין הנסיוב נגד החולירע. הוא יצא להודו לבחון את יעילותו של הנסיוב. הוא עבד באזורים שונים של המדינה הרחבה, והוא ועוזריו הזריקו את הנסיוב לרבבות איש, הנסיוב הוכיח את יעילותו אך חווקין חלה מרוב העבודה.
לאחר שחווקין הצליח להכין נסיוב נגד מגיפת-הדבר, השקיע מאמצים רבים בייצורו בכמויות גדולות. החוקר היה עתה אהוב ונערץ על ילידי הודו. העיתונים ההודיים הלאומניים היו דורשים בשבח הנסיוב שלו – והפקידות הבריטית התחילה רואה בו אויב המשטר הקולוניאלי, היו גם חוקים מדעיים מסויימים שראו בעין צרה את הצלחותיו של חווקין. בשנת 1902 קרה אסון, שנתן פתחון-פה לאויביו של חווקין. בנובמבר של אותה שנה הוזרק הנסיוב לתושבי הכפר מלקובאל שבפנג׳אב. מבין 107 אנשים שהזריקו את הנסיוב בגופותיהם חלו ומתו 19. ממשלת הודו מינתה ועדת חקירה, שהגיעה לכלל מסקנה שחידק הטיטאנוס נמצא בבקבוק של הנסיוב, בו השתמשו לזריקות במלקובאל, והבקבוק זוהם, כנראה, במעבדתו של חווקין, חווקין מיחה על הקיטרוג הזה. והביא ראיה מן העובדה, שהזריקות שבוצעו במקומות אחרים בנסיוב שיוצר באותו דוד עצמו שהוכן בו הנסיוב שהשתמשו בו במלקובאל, לא גרמו שום תקלות — ומכאן ברור, שלא במעבדה זוהם הנסיוב. הוא טען בתוקף, שהחידקים חדרו לבקבוק לאחר שנפתח. ואמנם כך היה, כפי שנתגלה לאחר זמן. אכל עד שלא נתברר הדבר הוסיפו לקטרג על חווקין. על אף הקיטרוגים הוסיפו להשתמש בנסיוב שלו ולהפיצו ברבים. החקירה נמשכה יותר משנה, וגדול היה סבלו של חווקין. לבסוף, באפריל 1904, יצא את הודו לחופשה של שנה עד שהממשלה תחליט סופית בפרשה. בינתיים שוחרר מתפקידו כמנהל ״המעבדה לחקר הדבר״. הוא חזר לאירופה, שם ביקר במעבדות והציע לפני אנשי־מדע דגולים את טענותיו. כולם הצדיקוהו וניקו אותו מכל אשמה.
שלוש שנים עשה באירופה. בשנת 1907 הזמינו אותו שלטונות הודו שלא יכלו למצוא שום הוכחה להאשמה נגדו, שיחזור לאותה ארץ. מאחר שמשרתו הקודמת כמנהל ״המעבדה לחקר הדבר״ בבומביי היתה תפוסה, הסכים לעבוד בכלכותא. הוא ישב בהודו עד פרישתו מעבודתו בשנת 1914, אז התיישב בצרפת. במלחמת העולם הראשונה היה חבר המועצה הרפואית שליד מפקדת הצבא הבריטי בצרפת. בשנת 1928 העתיק מושבו ללוזאן בשווייץ.
כל ימי חייו, היה חווקין מיצר בצרת עמו, ושוקד לעשות למען תקנתו. בשעת 1881, בימי הפרעות באודיסה, והוא עדיין סטודנט באוניברסיטה המקומית, היה חבר בהגנה היהודית. הוא נאסר והועמד למשפט. כאשר נודע הדבר למצ'ניקוב, בא לעזרת תלמידו, הופיע בבית המשפט ולימד עליו סניגוריה, ובית הדין הוציא את דינו לזכות.
כאשר ישב בפאריס ועבד במכון פאסטר, היה חווקין פעיל מאוד בתנועת "חובבי ציון", בשעת 1899 כאשר חווקין נמצא בביקור באירופה, נערכה לכבודו קבלת פנים גדולה על ידי אגודת "המכבים" בלונדון, במסיבה זו דיבר לורד ליסטר, המנתח הגדול ואבי־השיטה האנטי־ספטית, בשבחו של חווקין, בנאום שנשא אז הצהיר חווקין כי סבל ומצוקת יהודי רוסיה לא משו אף לרגע ממנו, ותמיד הם זכורים עמו. הוא סיפר על עבודתו המפרכת בהודו, ואמר: ״כאשר עבדתי בין העמים האלה אשר לא הבנתי את לשונם ולא את הגיגיהם, והם לא ידעו מי אני, וברוב המקרים גם לא ידעו, כיצד לגלות לי הסימן הקל ביותר של רחשי ידידות או תודה, וגם לא הבינו כלל מהי העבודה בה עסקנו בארצם – ריחפו לנגד עיני ההמונים הסובלים שעל גדות הדנייפר, הוויסלה, הניימאן והדאנובה. התקווה שאולי אוכל ביום מן הימים להקל את סבלם בקרן יהידה של תקווה או אושר, היא שעודדה ואימצה אותי בשעה שכוחותי כמעט כלו״.
בימי מלחמת העולם הראשונה פירסם חווקין מאמרו הגדול "בזכות האורתודוכסיה", בוא הוא מעלה על נס את אמונתו של עם ישראל, ומצוותיו ומנהגיו, המאמר הופיע בראשונה באנגלית ב"מנורה ג'ורנל" בניו-יורק בשנת 1916. לאחר מכן הופיע גם בלונדון ובשפה הצרפתית בפאריס.
לאחר גמר המלחמה יסד בפאריס עם כמה מחבריו "ועד של יהודים שמוצאים במזרח אירופה". הוועד הגיש לוועידת השלום בוורסאיל תזכיר שתבע שוויון-זכויות ליהודים שבארצות מזרח־אירופה, אבטונומיה למוסדות הציבוריים שלהם, הרשות לשמור את השבת ולנוח בה מעבודתם, והזכות לעבוד בשאר ימות השבוע, פיצויים ליהדות רוסיה שדודת הפרעות שפרעו בה בימי המלחמה, והכרה בזכותו ההיסטורית של עם ישראל על ארץ־ישראל, כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.
בשנת 1926 הלך חווקין לברית המועצות בשליחות "חברת כל ישראל חברים״ לשם סיור במושבות החקלאיות היהודיות. הוא קיבל עליו שליחות זו, אף־על־פי שזקן היה וזמן קצר קודם נסיעתו היה חולה במחלה קשה. כדי לעמוד על המצב לאשורו, האריך את שהותו בברית המועצות על חשבון עצמו, יתר על הזמן שקבעה החברה. הוא התעניין לא רק במצבם החומרי של אחיו, אלא גם לשלום נפשם ורוחם. בכל מקום חקר ודרש את מצב ענייני הדת: אם מתפללים, אם ניתן חינוך דתי לילדים? ההזנחה בשטח זה הדאיגה אותו, והוא לא נרתע מלקחת דברים בעניין זה אפילו עם ראשי הקומוניסטים היהודים. במושבה אחת, כאשר העיר חווקין על ההזנחה בענייני הדת, השיב לו אחד: ״התפילה אינה עוזרת לנו בעבודתנו". חווקין ענה לו: ״והטרקטורים הנשלחים לכם מארצות־הברית עוזרים לכם בעבודתכם? דעו לכם, שהטרקטורים הללו לא היו נשלחים לכם חינם, אילו פסקו יהודים מלהתפלל״.
חווקין ביקר גם בערים הגדולות ועקב אחר חיי היהודים.
באביב 1929, כשנה וחצי לפני מותו, בא חווקין בדברים עם ה״הילפספראיין" של יהודי גרמניה בברלין, להפקיד אותו על ביצוע צוואתו. בצוואתו הודיע שהפקיד בבנק בשווייץ סכום כסף בניירות־ערך ושמדמי הריבית שיכניס סכום זה תינתן תמיכה לישיבות ובתי תלמוד תורה במזרח-אירופה ובהונגריה, בצוואתו הארוכה הוא מביע רחשי-לבו על הברכה שיש בישיבות לעמנו.
חווקין היה כאמור, חובב-ציון נלהב. אלכסנדר מרמורק ומאכס נוארדאו סיפרו להרצל על מסירותו לעמנו ולארצנו. בשנת 1898 כתב הרצל לחווקין להודו, וגם הזמינו להיות ציר בקונגרס הציוני. הצהרת בלפור לא הלהיבה את חווקין ביותר. הוא היה פסימי. הוא הזהיר מפני אכזבות. הוא הכיר את השלטונות האנגליים מן הימים שעשה בהודו. חווקין לא יצא מן העולם עד שראה שחששותיו מתקיימים. לאחר הגזירות השונות על היישוב בשנות העשרים. פורסם בימיו האחרונים של חווקין הספר הלבן של פאספילד. שביקש לבטל את הצהרת בלפור. כשבוע לאחר מותו של חווקין, כתב עליו הרב מ. ליבר: "בשבוע העבר שמע את החדשות על ארץ-ישראל. הוא לא אמר דבר, אך נראה היה שהוא מרוגש. ביום השבת בתשע בבוקר, מצאוהו מת. הלב עמד מלפעום. המהלומה שהיתה מכוונת לעמו, הגיעתו!"*).
ד.
שרשרת מחשבותי ניתקת, עצרת-הפתיחה של חגיגות היובל מתקרבת לסיומי. הקהל עומד על רגליו ושר את ההימנון הלאומי של הודו. בפרוזדור ערוכים השולחנות. הקהל יוצא לשתיית קפה, תה ומשקאות קרים. מחלקים את הביולטין הראשון של מכון חווקין, קובץ מדעי שיצא מעתה פעם לשלוש שנים.
ליד אחד השולחנות עומד שר הבריאות של ממשלת הודו. אני ניגש אליו, מברך אותו על הדברים היפים שאמר על חווקין ומוסיף: "אני עתונאי מארצות-הברית ויהודי – בן דתו של חווקין".
"ליהודים חלק גדול בהישגי הרפואה המודרנית" משיב השר.
מילים רבים עולים בלבי, רוצה אני להגיד לו כי חווקין נאמן היה לעם ישראל, הוא חלם על שיבתו של אומתו לארצו. רבות עשה למען עמי הודו – מה היה אומר אילו היה חי היום והיה רואה יחסה של ממשלת הודו למדינת ישראל, אני מביט מסביב רואת את התנועה וההתרגשות. מרגיש אני שאין זו השעה הנכונה ולא המקום המתאים לשיחה רצינית, וכובש את את הדברים בלבי.
מאת טוביה פרשל מתוך "הדואר" כ"ח בחשון תשל"ו.
*)ראה מאמרי "מתוך פרשת חייו של מרדכי זאב חווקין", "הדואר" שנה מ"ד (תשכ"ה), גליונות י"ט, כ'. הערתי שם כי הידיעה אשר מסר גרשון סויט המנוח ב"הדואר", כי ממשלת הודו הוציאה בול עליו מצוייר ראשו של חווקין היא בלתי-מדוייקת. בינתיים נוכחתי לדעת, כי אמנם הוציאה ממשלת הודו בול כזה בשנת 1964, נוסף על חותמת הדואר אשר הוציאה בשנת 1959, לרגל ששים שנות קיומו של מכון חווקין, כפי שהזכרתי במאמרי.